תוספתא כלאים (ליברמן) א

1כל הזוגות שמנו חכמים, מין במינו אינן כלאים זה בזה, ושאר ירקות השדה וירקות הגנה, מין במינו אינן כלאים זה בזה. השבת והגופנין, הכיסבר והכרפס, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. הקישואין והדלועין, והאבטיחים והמלפונות, אינן כלאים זה בזה, ותורמין ומעשרין מזה על זה דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' שמעון אומ' כלאים זה בזה, ואין תורמין ומעשרין מזה על זה.

2הוסיף ר' עקיבא השום והשמנית, והבצל והבצלציל, והתורמוס והפלוסלוס. אמ' ר' שמעון לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשני זוגות אילו, אלא התורמוס והפלוסלוס אינן כלאים זה בזה.

3בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי אוזרד. מצאן תלמיד אחד, אמ' להם אסורין אתם, הלכו וקצצום, ובאו ושאלו ביבנה אמרו יפה אמר [אותו] תלמיד (אחד).

4בשוקי של צפורי היו מרכיבין קרוסטמיל על גבי עוגס, מצאן תלמיד אחד, אמ' להן אסורין אתם, הלכו וקצצום, באו ושאלו ביבנה אמרו מי פגע בכם אינו אלא מתלמידי בי רב שמיי.

5ר' נחמיה או' דלעת ארמית ומצרית כלאים עם הרמוסה.

6חמשה דברים נאמרו בדלעת יונית, אסורה בסיכוך על גבי זרעים, עוקצה טפח, אוסרת כל שהוא, ומביאה את הטומאה וחוצצת בפני הטומאה, והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד.

7תרנגול טווס ותרנגול פסיאני, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה.

8[ר' יודא אמר פרדה שתבעה זכר, אין מרביעין עליה לא מן הסוס ולא מן החמור אלא מן הפרד. שור ושור הבר,] חמור וחמור הבר, חזיר וחזיר הבר, אע"פ שדומין זה לזה, כלאים זה בזה.

9חמשה דברים נאמרו בשור הבר, אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב לגבי המזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים, אבל לא לבשר תאוה, והרי הוא כבהמה לכל דבר. ר' יוסי אומ' זהו תאו הכתוב בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי מזבח, ופטור מן המתנות, וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה, אבל לא לזבחי שלמים, והרי הוא כחיה לכל דבר. וחכמים אומ' תאו בריא לעצמו, שור הבר בריא לעצמו.

10אין נוטעין שרביט של רמון ולא עקצין של רמון בצד סדן של שקמה, ואין נותנין זמורה בין שתי קורות, כדי שתבלע ביניהן, ואין נותנין שני מינין בשפופרת אחת, כדי שיבלעו זה מזה, ואין מרכיבין זתים ברכב של תמרה, מפני שאילן באילן.

11אין מרכיבין כשות על גבי האיזמא, ולא תרד על גבי ירבוז, מפני שירק בירק.

12אין מרכיבין כשות על גבי האגא, מפני שירק באילן. ר' יהודה מתיר ירק באילן. אילן בירק, רבן שמעון בן גמליאל מתיר משום ר' יהודה בן אגרא איש כפר עכו.

13הנותן מעה של תורמוס בצד מעה של דלעת, כדי שתבקע הארץ מפניה, חייב.

14הזורע דבר המצמיח, על גבי ביצים, ועל גבי חילת, חייב, על גבי סלע, ועל גבי אמת המים, פטור. ודבר שאין מצמיח, בין על גבי ביצים, בין על גבי חילת, ובין על גבי אמת המים, פטור.

15הזורע והמנכש והמנפח עובר בלא תעשה, ר' עקיבא או' אף המקיים עובר בלא תעשה. וזורעים זרעים וזרעוני אילן כאחד. הזורע חרצנים עם החטים הרי זה לוקה את הארבעים.

16כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. במי דברים אמורים בדברים הנופלים שלשת וארבעת קבין לבית סאה. באמת זרעוני גנה מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל למינו, בין שנפל לתוך אחרים, ובין שנפלו אחרים לתוכו. היתה שדהו זרועה חטין, ונמלך לזרעה שעורים לא יזרע עד שייפך. לא הפך, ימתין עד שתתליע. עד כמה היא מתלעת עד מקום ששהת שלשה ימים, במקום הטינה, אבל לא במקום הגריר. שמקצת היום ככולו.

17אין מחייבין אותו להיות חורש חריש דק, אלא חורש חריש גס כתלמי הרביעה. רבן שמעון בן גמליאל או' זנב הסוס היתה נקראת, סוף שעפרה של זו נוגע בעפרה של זו. אם צימחה, והוריד לתוכ' בהמה וליקטתו, הרי זה מותר.

18נטועה ונמלך לזורעה, מגריע עד פחות מטפח, זורע ואחר כך משריש. גורע עד פחות מטפח, ובא ומצא עליו על גבי תבואה מותר [לשעבר], ואסור לעתיד לבא, עוקר אי זה מהן שירצה, ומקיים אי זה מהן שירצה.

19שדה שעלו בה עשבים, אין מחייבין אותו לופך, אלא חורש בשעה שמחפה והופך. מכבכב ונוטל את הגס מלפני פועלין, ואין בזה משום מכסה.