צוואת הריב"ש עד

1דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב כו'. כי יש ב' מיני אדם א' שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו. והשני הוא היצה"ר סוגר עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור. ובאמת אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף א"ע לריק יגע כי אין לו דביקות בבורא ית' ואמונה שלימה כראוי להיות דבוק בכל עת בו ית'. ואינו יודע איך עיקר העבודה כמו שראוי ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה.

2והחילוק ביניהם. הרשע גמור אפשר שתהי' לו תעלה למכתו כשיבא לו התעוררות התשובה ושב אל ד' בכל לבו ויבקש מהשי"ת שיורהו בדרך ישכון אור. אבל הב' אין לו שום תקנה כי טח עיניו מראות את הבורא ית' וגדולתו ועבודתו וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישוב בתשובה.

3ומזה הטעם כשהיצה"ר מפתה את האדם לעבירה מראה לו כאלו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם.

4וזהו הרמז דברי פיו און ומרמה שיצה"ר מרמה את האדם בעבירה שמראה לו שעושה מצוה. ולזה, חדל להשכיל להיטיב שיחדל מלשוב לעולם כנ"ל.

5וגדולה מזה און יחשוב על משכבו. ר"ל עוד גם בזה מרמה אותו כשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשי"ת שירפאהו מחליו על ידי תורתו ומצותיו שעשה ואינו יודע שמזכיר עונותיו שהכל הוא פתוי היצר הרע: