יכין עבודה זרה ב:נב

1ושלקות בישול עכו"ם היינו כל שנתבשל או נצלה או שנאפה ע"י עכו"ם [ש"ך קי"ב סק"ז. וכן בדין, דהרי בכל דוכתא ובשבת אפייה כבישול. ואת"ל א"כ למה אמרנו לעיל סי' מ"ט דפת עכו"ם אינו אסור רק בה' מיני דגן, הרי גם בשאר מינים עכ"פ לתסר משום בישולי עכו"ם. נ"ל דמיירי דחסר בהכית ההוא חד מהנך תנאים דלקמן]. ודוקא אם הוא ממין שעולה על שולחן מלכים, אפילו הוא עצמו אינו עולה, כגון שהבשר כחוש, או בני מעיים וכדומה. וגם צריך שיהיו רוב בני עיר אין אוכלין את המין הזה כשהוא חי [ועפר"ח], אז חשוב הוא. ולהכי ביש בו ב' תנאים הנ"ל, אפילו המאכל של ישראל, ונתבשל בכלי של ישראל, ובבית ישראל, אסרוהו משום חתנות. או משום שמא יאכילנו איסור. ואם נאכל בתורת מאכל ממש כאורז ושאר תבשיל, אז אפילו אינו עשוי ללפת בו הפת, אסור. אבל דבר שבא לקינוח סעודה, צריך שיהיה ראוי גם ללפת בו הפת [פר"ח]. ולפיכך [איינגעמאכטע פריכטע] של עכו"ם שרי [כברכות דל"ו ב'], וכ"כ [איבערצאגענע פאממעראנצען] שרו, דאף דאין נאכלין חי, והרי בישלן העכו"ם, על כל פנים אינן באין בתורת מאכל ממש, רק לקינוח, והרי אינן עשויין ללפת הפת. אם עירב דבר שנאכל חי עם האינו נאכל חי, אזלינן בתר מה שהוא עיקר במאכל ההוא. דבר שנאכל חי ע"י הדחק, אסור. לכן ביצה שצלאה עכו"ם אסור, מדלא חזי חי רק ע"י הדחק. מיהו כל בישול עכו"ם שסייע ישראל קצת בהשלכת קיסם או חתוי באש כדי למהר הבישול, שרי. ולכן שפחות עכו"ם שבבית ישראל, בישולן מותר בדיעבד, ואפילו לכתחילה סומכין להקל, מדלא אפשר שלא יחתה קצת א' מבני בית הישראלי. מליח וכבוש של עכו"ם לא גזרו עליו אבל לקולא מהני, דכשמלח ישראל דגים קטנים או שמלח בשר, עד שיהיו ראויין לאכלן במלחן חי, ואח"כ בשלן עכו"ם מותרים. כלים שבישל בהן עכו"ם, אפילו הוא כלי חרס, שופך עליו מים רותחין ג"פ וכשרים [כל זה בי"ד קי"ג]. [קאפפע] וכן שכר שעורים וכדומה. אין בו משום בשולי עכו"ם, דכי היכא דבטל פירא לגבי מים לעניין ברכה, דמברכין עליו רק שהכל, ה"נ לעניין איסור [פר"ח קי"ד סק"ו]. ברעצעל שמבשלו העכו"ם ואח"כ אופהו, נ"ל דבמקום שנהגו היתר בפת נחתום, שרי, דאתא אפייה ומבטל בישול [כא"ח קס"ח סי"ד ופסחים מא א']. ומחשש חתנות אסרו נמי לשתות שכר או שאר משקה משכרת אצל נכרי דרך קבע. ובמדינות אלו נהגו להקל בשכר שעורים או מעטה [קי"ד א']: