יכין נגעים יד:ק

1לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']: