יכין אהלות ח:י

1שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: