יכין עוקצים ב:נו

1אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: