יכין עוקצים ג:סז

1ר"ע אומר אם יכולין לחיות [בש"ס חולין [דף ע"ה א'] גרסינן משעה שאינו יכול לחיות. וא"כ ע"כ גם לפי גירסתנו ה"פ. אם יחזירום למים יחזרו לחיות אז אין מקבלין טומאה. וכך פי' הר"ב. וקיי"ל כב"ה [רמב"ם פ"ה מאוכלין ה"ו] ואמרינן בש"ס שם מה בינייהו. א"ר יוחנן דג מקרטע איכא בינייהו. ופי' התוס' שם דהאי מאי בינייהו לא קאי אב"ה ור"ע. דהרי טובא איכא בינייהו. דלב"ה צריך שימות ממש. ולר"ע סגי כשלא יתקיים בחיים. אלא אב"ש ור"ע קאי. דלתרווייהו מקט"ו כשהוא עדיין חי. ושואל מה בינייהו. ומתרץ דג מקרטע איכא בינייהו. היינו שמדלג בחוזק הנה והנה. דלב"ש כיון שניצד אע"ג שהוא עדיין חזק ומדלג מחשב כאוכל ומקבל טומאה. ולר"ט כיון שמדלג יכול לחזור ולחיות במים ואין מקבל טומאה. אמנם מרש"י שם נראה דהמאי בינייהו קאי בין ב"ה לר"ע. דהרי פירש. מקרטע היינו שמפרפר עדיין. אבל יבש בו בין סנפיריו כסלע. דאז כשיחזירוהו למים. לא יכול לחיות. עד כאן לשונו. וא"כ אי נימא דרש"י כהתוס' ס"ל דמאי בינייהו קאי אב"ש ור"ע. היכי מוקי לה רש"י בשיבש בו כסלע איכא בינייהו. הרי בכה"ג לכ"ע כמת חשוב. והרי ב"ש ור"ע תרווייהו ס"ל דא"צ שיהיה מת ממש. ובין לב"ש דס"ל משיצודו. ובין לר"ע דס"ל משעה שאינו יכול לחיות. תרווייהו מודו דמשיבש בו כסלע. שאינו יכול לחיות. וכמת חשוב. והדרא קושיא לדוכתה במאי פליגי. אלא ע"כ דרש"י ס"ל דמאי בינייהו קאי אב"ה ור"ע. ומשני דג מקרטע איכא בינייהו. דלב"ה דס"ל משימותו. לפיכך אף שיבש בו כסלע וסופו למות. עכ"פ כיון דמקרטע עדיין חי הוא ואין מקבל טומאה. אבל לר"ע כיון שיבש בו כסלע. אע"ג (שמדלג בחוזק). עכ"פ סופו למות ומקבל טומאה. אמנם בין לרש"י בין להתוס' תמוה מאד. הרי תרווייהו ס"ל דהא דקאמרי ב"ה משימותו. דהיינו שימותו לגמרי. וקיי"ל כוותייהו. וקשה והרי זה סותר למה דאמרינן [שבת ק"ז ב'] הצד דג בשבת ממקום שהוא נצוד ועומד והוציאו מהמים. משיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה. והכי קיי"ל [כהרמב"ם פי"א משבת]. וא"כ קשה הלכתא אהלכחא. דמ"ש לענין חיוב שבת דביבש בו כסלע כבר חשבינן ליה כמת. ומ"ש לענין טומאת אוכלין לא חשבינן כמת עד שמת ממש. ואי"ל דמשום הכי בטומאה מקלינן. דאפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דף ז' א'] ליתא. דהיינו במילי דרבנן איכא למימר דהקילו רבנן גבה. אבל הכא אידי ואידי דאורייתא נינהו. ומ"ש הא מהא. ותו הרי אדרבה מצינו דטפי מחשב אוכל תלוש לענין טומאה. מלהיות חשוב אוכל לענין שבת. דהרי תאנים שיבשו באילן. מחשבו כאוכל תלוש ומקבלין טומאה. הא לענין שבת מחשבו כמחובר [כחולין קכ"ז ב']. ואת"ל אף דבהוציא דג מהמים ויבש בו כסלע בשבת חייב. היינו מדחשבינן ליה כמת. וחייב משום נטילת נשמה. ועכ"פ לענין קבלת טומאת אוכלין בעינן שיהיה נחשב כאוכל. וכל עוד שהוא חי לא מחשב אוכל. מדאסור עדיין משום בל תשקצו [שבת דף צ' ע"ב]. ואע"ג דגם האסור באכילה לישראל. ואפילו האסור בהנאה כערלה וכלאי כרם ובשר בחלב אפ"ה מקבלין טומאת אוכלין [כתוספתא סוף מכילתין] אלמא אע"ג דאסור באכילה מטמא טומאת אוכלין. הכא שאני. כיון דעבר משום בל תשקצו. גם לכנעני משוקץ הוא. ולא חשוב אכילה עד שימות לגמרי. עכ"פ קשה לי מ"ש דגים מבהמה ועוף ששחטן. ועדיין מפרכס דמקבלין טומאה [כריש פ' העור והרוטב ורמב"ם פ"ב מאוכלין ה"ו]. ומ"ש דג שיבש בו כסלע מבהמה שחוטה המפרכסת. ויירי שניהן למיתה הן עומדין. ומ"ש זה מזה. ואת"ל לחלק דדוקא בהמה שנשחטה. שבידים הפסיק חיותה כששחטה. עי"ז האדם עצמו במעשה ידיו אחשבה לעשות אוכל. משא"כ צידת הדג. אע"ג דצדו בידים הרי ע"י צידתו לא הפסיק חיותו עדיין. ורק כשיבש בו כסלע. אז מעצמו נפסק חיותו. אם כן לא שווייה אוכל בידים. והוא דמי טפי לבהמה חולה גוססת. שכל עוד שיזוז בה אבר אין מקבלת טומאת אוכלין [כחולין דף ע"ה א']. ע"כ דכששחט הבהמה עשה בה מעשה להפסיק חיותה. משא"כ בבהמה גוססת שמתה והולכת מאליה. א"כ ה"נ דג שיבש בו כסלע הוא ימות מאליו. עכ"פ קשה לי אי ב"ה מתו ממש בעו. א"כ מה בעי הש"ס [חולין ע"ה א'] בתר הך סוגיא הנ"ל. בנולדו בדג סימני טרפה. כגון ניטל הלב או ניקבו בני מעיו אם מקבל טומאה או לא. וסלקי בתיקו. וכן פסק הרמב"ם [בפ"ב מאוכלין] דספיקא הוה. וקשה וכי גרע טרפה דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. ואוכל והולך. ואפשר נמי דאי מבדרי ליה סמא אפשר שיחיה [כחולין נ"ד א']. ואפילו הכי מספקא לן גביה דילמא דינו כמת ומקבל טומאה. וכי עדיף מיניה דג שיבש בין סנפיריו ששוכב הוזה מתנוונה והולך וכרגע ימות. ואפ"ה פשיט לן דדינו כחי ואין מקבל טומאה עד שימות ממש. אולם ל"מ מרבותינו נותני לחמי ומימי ז"ל הייתי אומר דמשימותו דקאמרו ב"ה. אין ר"ל שימותו לגמרי. דאם כן אדקאמרי ב"ש משיצודו דהיינו להקדים זמן קבלת טומאה שלהן. א"כ ב"ה שמאחרין זמן קבלת טומאה שלהן. הול"ל עד שימותו. וכדדייקינן בש"ס [ב"מ דף פ"ח ב'] אי הכי משיפקסו. עד שיפקסו מיבעי ליה. והיינו משום דכל הברת מש שקודם הפעל הוא להקדים הדבר. וכל הברת עד. הוא לאחר הדבר [ועיין לעיל בפרקין סי' ל"ב]. אלא ע"כ הא דקאמרו ב"ה משימותו. ע"כ כוונתם משיתחילו למות. דהיינו משיבש בו כסלע בין סנפיריו. והיינו כסוגיא דשבת הנ"ל. ואהא פליג ר"ע וקאמר משעה שאין יכול לחיות. ואהא מקשי הש"ס שפיר מאי בינייהו. והיינו בין ב"ה לר"ע. דכיון דב"ה ס"ל משיבש בין סנפיריו. והרי אז אין יכול לחיות. והרי הם הם נמי דברי ר"ע. ומשני דג מקרטע איכא בינייהו. דהיינו שמדלג הנה והנה. דלב"ה אע"ג שמדלג. כיון שיבש כסלע וכבר נראו בו סימני מיתה. חשוב כמת. ולר"ע דקאמר משעה שאינו יכול לחיות. ר"ל שאינו יכול להראות סימני חיות לדלג הנה והנה. אז דוקא חשוב כמת אף שחי עדיין (חשוב כמת). אבל מקודם אף שיבש בו כסלע כחי חשוב. דכיון שמדלג כחי לא גרע מטרפה שג"כ ודאי ימות. ואפילו הכי לדידיה חשוב כחי. וא"כ קיי"ל שפיר כב"ה דסגי ביבש בו כסלע. ואהא תו מסופק הש"ס בנולדו בו סימני טרפה מה. דדילמא דוקא ביבש בו כסלע. שברגע ימות. משא"כ טרפה שאפשר לו לחיות עדיין עד קרוב לי"ב חודש. דילמא זה עדיין לא מקרי אוכל לקבל טומאה. נמצא הכל עולה על נכון בלי שום גמגום. ואפשר שגם רש"י סבירא לי' כפירושנו זה. דז"ל רש"י שם בד"ה מקרטע. מפרפר. וכגון שיבש בו כסלע דתו אינו חי. עכ"ל. אם כן לשיטת רש"י. דביבש בו כסלע מיירי. אם כן אי נימא דלרש"י מה דקאמרו ב"ה משימותו היינו שימותו לגמרי. א"כ ל"ל להש"ס לאוקמי כלל במקרטע. דהיינו שמפרפר. והול"ל איכא בינייהו שיבש בו כסלע. דלב"ה הרי עדיין לא מת. ולר"ע כיון שאין יכול לחיות כבר הוא כמת. ומה לי אם מפרפר או אינו מפרפר. ומפרפר דנקט הש"ס בכדי לגמרי נקטיה. אע"כ דגם רש"י ס"ל דלב"ה משיבשו בו כסלע חשוב כמת אפילו מקרטע. ולר"ע מדמקרטע זהו חיותו. ולפ"ז מקרטע דנקט הש"ס. לר"ע איצטריך לפרש דבריו דהיינו מה שאמר ר"ע שיכול לחיות. ומ"ש רש"י מקרטע היינו מפרפר. זהו לפרש דברי ר"ע. ומ"ש רש"י אח"כ וכגון שיבש בו כסלע. זהו אליבייהו דכולהו. דבהא פליגי. דלב"ה בהא סגי. ולר"ע צריך נמי שלא יפרפר. ואפשר עוד דגם הרמב"ם בפ"ב דאוכלין הכי ס"ל ודוק]: