יכין פרה ה:יט

1נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: