יכין שבת א:מז

1וי"ח דברים גזרו בו ביום ר"ל מדרבו ב"ש על ב"ה בהן. לכן גזרו י"ח גזירות בישראל. ואלו הן. (וי"א דהי"ח גזירות הן האיסורים שנזכרו עד סוף הפרק. דיו. סממנים. כרשינין. אונין. צמר. חיה. עופות. דגים. מוכרין. טוענין. מגביהין. עורות. כובס. בשר. בצל. ביצה. פת. חררה. ואין זה כשיטת הש"ס בבלי וירושלמי. ועתוי"ט נזיר פ"ה מ"ה) פירוש הארוך א' ב' ג') האוכל אוכל ראשון. או שני לטומאה, או שתה משקין טמאין. גזרו שיהא גופו שני לטומאה. כדי שלא יאכל וישתה דברים טמאים בעוד תרומה בפיו דשני פוסל לתרומה (אב"י שיעור האוכלין טמאין הוא כחצי פרס. שהוא ביצה וחצי לרמב"ם וב' ביצים לרש"י. ושיעור משקין טמאים רביעית הלוג מילה פ"ד מ"ה). ד' ה') מדהיו רגילין לרחוץ בשאובין. אחר טבילה שבמים סרוחין. וחשבו שהשאובין הם עיקר הטהרה. להכי גזרו שהבא ראשו ורובו ב[ג' לוגין] שאובין [(עי' תוי"ט סוף זבים ורמל"מ רפ"ט מה' אה"ט)] לאחר שטבל בו ביום או טהור גמור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין פוסל לתרומה [אף לאחר שהעריב שמשו מטבילה ראשונה עד שיחזור ויטבול וא"צ הערב שמש לטבילה שנייה. מיהו בטבול יום גזרו בין בבא לתוך ג"ל שאובין או שהפילו עליו ג"ל מים שאובין בב"א. מדדמי לטבילה. שבא לתוך מי מקוה שטובל בהן. ולהכי יטעו שמותר לטבול בשאובין וגזרו נמי בנפילה. מדכך היה דרכם להפיל עליו מים שאובים להשתטף ממים סרוחים שבמקוה. אבל בטהור גמור הוא סגי להו למגזר רק בנפלו עליו הג"ל שאובין. מדהוא דוגמת המעשה שטעו בה בכל טבילת טבו"י. אבל בטהור שבא לתוך ג"ל שאובין ורחץ בהן ראשו ורובו לא שייך למגזר. מדא"צ בו טבילה (ועי' תו' שבת די"ג ב'). אמנם נ"ל דלרחוץ א"ע בשאובין. בלי ביאה לתוך המים. ובלי שיפילום עליו. אפי' בטבו"י לא גזרו גבי' טומאה. מדלא דמי לא לטבילה ולא להמעשה שטעו בה. דמדאין מי הרחיצה באין עליו בבת א'. לא הוה דומיא דטבילה ולא יטעו לומר דמהני כטבילה]. ו) מדהיו רגילין להצניע תרומה אצל ספרים. מדשניהן קודש. והיו העכברים מכלין הספרי. להכי גזרו שיפסלו ספרי קודש לתרומה כשיגעו בה. ז' ח') מפני שהידים עסקניות ליגע במקום מזוהם בגוף. וכשיגעו אח"כ בתרומה. התבזה. להכי גזרו שסתם ידים. כל שלא נטל ידיו. יפסלו לתרומה. וגזרו עוד. דסתם ידים שאמרנו. וכ"כ כל הפוסל לתרומה. יטמא למשקין להיות תחלה. כדי שלא יתחלפו משקין אלו במשקין שנגעו בשרץ. שהן ראשון דאורייתא. ולהכי רק במשקין גזרו. מדעלולין לקבל טומאה. מדא"צ הכשר. ט) גזרו שכל משקין שנטמאו אפי' מסתם ידים (תוס') יטמאו לכלים. אע"ג דמדאו' אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה. גזרו במשקין אלו משום משקין מזב וזבה. כרוקו. ומימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'. י) הכותיים אמרו שתינוקת בת יומה שראתה נדה טהורה. להכי גזרו חז"ל על כל בנות כותיים שמיום שנולדו יהיו טמאין כנדה. יא) אם דבר א' מאהיל על טומאה וטהרה. ואין ברוחב הדבר המאהיל טפח לא נטמאה הטהרה מדאורייתא. דאהל רחב טפח. בעינן. וגזרו חז"ל הקיפו טפח. אטו רחבו טפח. דגם בהקיפו טפח יטמא להטהרה. ודוקא כשהיה הדבר המאהיל בחירובין עם הטהרה שתחתיו. בשעה שהאהיל על המת. כגון אדם שנשא מרדעת שאין ברחבו רק בהקיפו טפח. והאהיל המרדעת על המת. וסודר מפסיק בין המרדעת לאדם שנושאו. דאז המרדעת עצמו אף שאינו רחב טפח. עכ"פ כיון שהאהיל על מת. טמא טומאת ז' מדאורייתא. וכמו כן הסודר שנגע בהמרדעת טמא טומאת ז' מדאו'. וגם האדם שנגע בהבגד טמא טומאת ערב מדאו'. להכי חששו. כיון שהמרדעת עכ"פ האהיל על המת ועל האדם. יטעו לומר שהנטמא באהל המת טמא טומאת ערב. להכי גזרו שגם האדם שנשאו. מדהי' בחבורין עם האהן. אף שלא היה באהל רק היקף טפח. יטמא מהאהל טומאת ז'. בין שהיה הנאהל אדם או כלים. ואפי' היו י' בגדים בין האהל והנאהל. או שהיה פשוטי כלי עץ ביניהן. דבהנך גוונא לא נטמא כלל הנאהל. אפ"ה לא פלוג רבנן. משא"כ באינו מחובר הנאהל עם המאהיל. לא גזרו (עתוס' שבת י"ז א' ור"ש פ"ט דאהלות). יב) משקין שיוצאין מענבים בשעת בצירה. מכשירין לקבל טומאה. אף שהמשקה ההיא הולכת לאיבוד. ולא ניחא ליה בה והרי בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא לי' אפ"ה גזרו שיכשירו. שמא יבצור בקופות מזופפות. דאז ניחא לי' במשקין היוצאין. ויכשירו מדאורייתא. יג) גזרו שיהיו גדולי תרומה תרומה ואפי' בדבר שזרעו כלה [אב"י עי' תרומות פ"ט מ"ו]. כדי שלא ישהה הכהן תרומה טמאה עד זמן זריעה. ובתוך כך יבוא לאכלה. ולהכי מדגזרו שיהיו הגדולים תרומה. לא יטריח הכהן א"ע. דדמי תרומה בזול. יד) הבא בע"ש בדרך וחשכה לו. ויש עמו עובד כוכבים. לא יטלטל כיסו פחות פחות מד"א. רק נותנו לעובד כוכבים. שמא יטלטלו ד"א ברה"ר (א"ת רס"ו). טו) טז) אין פולין ואין קורין לאור הנר בשבת. יז) פתן. שמנן ויינן ובנותיהן של עובדי כוכבים. גזרו שיהיו אסורין. וכולהו חדא גזירה נינהו. דגזרו על פתן ושמנן. משום יינן. ועל יינן משום בנותיהן. ועל בנותיהן משום ע"ז (ודלא כר"ב שפי' דלא כמסקנת הגמ'). מיהו פתן דוקא של ה' מיני דגן. ואפאו עובד כוכבים בלי סיועת ישראל. אסור. אבל בהשליך ישראל בהסקה ראשונה קיסם לתוך התנור. ולא עמד התנור מעת לעת בלי הסקה. אפי' אפו כך אח"כ כמה ימים. הכל מותר. אולם משום חיי נפש. התירו פת נחתום כותי [וכ"כ פפעפערקוכען של כותי שרי]. ודוקא בעשה הכותי הפת למכור. אז שרי. מיהו באין מצוי פת נחתום. גם פת ב"ב מותר בזה"ז. ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. הכא לא נתפשט תקנה זו בכל ישראל. וה,ה באורח שמיסב אצל ב"ב שאינו נזהר מזה. שרי לאכול עמו. וכל ההיתירים דוקא באינו משוח בביצים. דאל"כ הו"ל בשולי עובד כוכבים ואסור (י"ד סי' קי"ב ס"ח וס"ז) [אב"י מיהו רק בנטילת מקום כרוחב אצבע אגודל במקום הרחב שרי. עי' פ"מ לי"ד בשער התערובות ח"ב סוף פ"ג. דביצה מיקרי דררא דשומן]. ושמן של עובד כוכבים. חזרו רבי ובית דינו והתירוהו. ויין של עובד כוכבים. או של ישראל שנגע בהן עובד כוכבים. אסרוהו בשתייה משום חתנות. וכשראו ב"ד של אחריהן שרגילין עובדי כוכבים לנסכו לע"ז. אסרו כל סתם יינן ב"כ בהנאה. וי"א דשתיי' והנאה בבת אחת גזרו. ויש מקילין בזה"ז בהנאה. ואפי' לקנותו לכתחלה להשתכר בו. מתירין. ויש להחמיר (י"ד קכ"ג). ודוקא בנגע עובד כוכבים בגופו ביין ממש. אפילו שלא בכוונה. אסור. אבל במגע ע"י דבר אחר. כגון בהכלי שבו היין. שלא בכוונת מגע. או שלא בכוונת יין. שרי לר"ה בשתיי'. ולרש"י אסור. וקיי"ל כר"ה (שם קכ"ד כ"ד). ובזה"ז שאין רגילין לנסך. אין אוסרי' בהפ"מ רק בג' לריעותא. שנגע גופו ביין ממש. והיה כוונת מגע. וכוונת יין (ש"ך שם סקע"א). אבל יין מבושל כל כך עד שנתמעט מדתו ברתיחתו. שרי ליגע בו עובד כוכבים לכתחילה ולשתותו (קכ"ג ג'). ובנותיהן. לרמב"ם (פ"ב מא"ב) גזרו רק בדרך זנות. אבל בדרך אישות. לוקה מדאורייתא. ולתוס' (ע"ז דל"ו ב'). דוקא ז' אומות הן דאורייתא. אבל שאר אומות הכל מד"ס. וקיי"ל ברמב"ם (אה"ע סי' ט"ז). יח) גזרו שכל תינוק עובד כוכבים בן יומו. יטמא כזב. כדי שלא יהא ילד ישראל רגיל אצלו. ויבוא למשכב זכור. שהיו רגילים בו: