יש סדר למשנה על משנה תענית ד:ח

1תוי"ט ד"ה אשה יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ"ל) בתרא דקדושין דף ס"ט ע"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא כו' ע"ש. הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב"מ פ"ג ע"ב איתא מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש"י קצת דברכות ט"ז ע"ב ד"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש"י בשבת ל"ו ע"ב ד"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע"כ. ובקדושין ע' ע"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי"ט: ואדברה ולא אכחד מ"ש בס"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א"ל אמך אשתי ואתה בני א"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע"ב רק שהוא קשה לפירש"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז"ל המהרש"א בח"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר"ח דלא לשוויא ממזירא י"ל דסמיך אמה שאמרו בב"מ פ"ה ע"ב גדולים מעשה חייא ודו"ק עכ"ל. והנה בש"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש"א. גם לדברי מהרש"א איכא למידק למה המתין ר"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעיל בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]: