אברבנאל על תורה, דברים י:א

1בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וגו'. עד ועתה ישראל וגו' זכר הכתוב שבעת ההיא בסוף ארבעים יום והארבעים לילה השניי' אשר התנפל משה אדונינו על סליחת עון העגל אמר ה' אליו פסל לך שני לוחות אבנים. רוצה לומר שגם אז לא נתרצה אליו לאמר סלחתי כדבריך. אבל אמר אליו שיחזיר העטרה ליושנה ממלאכ' הלוחות כראשונה ולפי שהראשונו' השם יתברך פסל אותם והוא בעצמו כתב אותם והיו אם כן מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. הודיעו שהשניות לא יהיו כן אבל המעשה והפיסול שבהם יהיה מידי משה והכתיב' ההיא תהיה מהש' יתברך כראשונה. וזהו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות כאלו אמר אחרי ששברת אותם התעסק וטרח בפסילתן. ובשרו שיעמדו ולא ישברו עוד וזהו אמרו ועשיתם לך ארון עץ. רוצה לומר שיהיה מוכן לשומם שם שלא ישברו עוד. ועל הלוחות השניות אמרו במדרש שמות רבה פרשה מ"ז רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמני אמר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. והיה משה מחזיק טפחיים והקדוש ברוך הוא מחזיק טפחיים וטפחיי' באמצע ומשם היו קרני ההוד. כוונו במאמר הזה שבלוחות הללו נכללו שלשה עניינים. האחד טבעי מצד שהוא מחצב מה' והשני מלאכותיי מצד היותם בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי מצד המכתב שהוא מכתב אלהי'. ואין ספק שבכל אחד מהעניינים השלש' האלה ימצאו שני עניני'. כי הנה במה שהם טבעיות ימצא בהם ההיולי והצורה הגשמי'. ובמה שהם מלאכותיות. ימצא בהם הזמנת החומר המיוחד וקבלת התמונה ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהן אלהית. הנה ימצא בהם גם כן חומר הכתיבה וכונתה אם כפי פשוטה ואם כפי הכונה הנסתר' המושכלת. והנה אם כן היו בהם ו' קנינים קראום החכמי' טפחיים על דרך המליצה כמו וימיני טפחה שמים. אשר טפחתי ורביתי כלומר ששה ענינים עשויים או פעולים. והנה שני הטפחי' מהם אשר מהמלאכה רוצה לומר מהזמנת החומר וקבלת התמונה והשיעור המלאכותי. החזיק בהם משה רבינו עליו השלום כי הוא עשאם כמו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים. ושני הענינים האלהי' שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות. הנה לא נשאר בין מה שהחזיקו שניהם רק שני הטפחים שעשה הטבע בחכמת בוראו כיתר המחצבים ולזה אמר שנשארו שני טפחים באמצע רוצה לומר שלא היו מלאכותיי' ולא נסיים אלהי' כי אם טבעיים ועם היות כל הדברים מהשם יתברך כי יוצר הכל הוא הנה לאותה שעה לא נעשו אותם הלוחות בעצמם דרך נס כי הטבע המציאם. והנה אמרו שהיו ארכן כרחבן הוא להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שיתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן. ואמרו שמכאן קרני ההוד. רוצה לומר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא במלאכ' ההיא עד שיאמרו משה עשה חציה והקדוש ברוך הוא עשה חציה כדבר איש אל רעהו ושותפו. עשה אתה זה ואני אעשה זה. מהמעלה ההיא הוד פניו ישונה וקרן עור פניו. וכן היה מתפאר הוא עליו השלום באמרו על עצמו ואפסול שני לוחות. ואמרו בשם השם יתברך ואכתוב על הלוחות אשרי ילוד אשה שלכך זכה. וזכר משה רבינו ע"ה שעשה כאשר צווה אם בעשיית הארון אם בפסול הלוחות ועלה להר ושני הלוחות בידו. והיה זה להגיד שכמו שירד משה עם שתי לוחות כך חזר עוד שמה עמהם ושכתב השם יתברך עליהן עשרת הדברות והורידם והניחם בארון. ואמר ועשית לך ארון עץ שיהיה מעץ כלו מבלי זהב כדברי הרמב"ן כי לא היה לדורות כי אם לשבת שם הלוחות עד אשר יעשה בצלאל את ארון האלהים שהיה מצופה זהב. ועם היות שצוהו השם יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואחר כך שיעשה הארון. הנה הוא עליו השלום ראשונה עשה הארון ואחר כך פסל את הלוחות ואין בזה שינוי מצוה כלל. כי הנה השם יתברך במצותו זכר הדברי' כפי מעלתם פסול הלוחות ועשיית הארון. ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואחר כך פסול הלוחות וכן תמצא במלאכת המשכן שבצווי נזכר ראשונ' הארון ובאחרונה המשכן. ובצלאל עשאו בהפך ראשונה המשכן והארון אחרי כן. כי טבע המלאכה כן חייב:

2והנה בא הצווי הזה בכאן מלבד הסבה אשר זכרתי לומר לישראל. כי הם לא זכרו ממתנתם וחסדם שעשה עמהם השם יתברך כלל. כי הנה הלוחות אשר נשברו חזרו השם יתברך ליושנם ויהיו שם בארון. וזה היה אליה' הצלחה רבה שהחסד שחננם השם יתברך ושנאבד מהם לחטאת' חזר לידם ולא חסרו ממנו דבר. ואמנם אמרו אחרי זה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. כבר ראיתי דברי הרמב"ן. ומה שאחשוב אני בו שבא להגיד שהועילה תפלתו לכפר' העם ולהשיב השם יתברך שכינתו ולוחותיו כתובים ולא הועילה לאהרן הכהן. שנענש על כל פנים בעבור שנתעסק בדבר הרע הזה. כי הנה בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכבר כתב הרמב"ן שהיה הר ההר גדול בפרסאות רבות ובשפולי ההר היו אותם המקומות שזכר כאן. ועם היות שאהרן מת בהר ההר. הנה ישראל היו כנגדו ובשפולי ההר באות' המקומו' שזכר. והנה רמז והעיד בזה משה רבינו עליו השלום לומר שעם היות שנזכר בכתוב שהיתה מיתתו בעון מי מריבה. הנה לא היתה זאת הסבה העצמי' במיתתו כי אם עון העגל כמו שזכרתי. והנה היה ענין המים תואנה לכסות דבר מיתתו ומיתת משה. והראיה לזה שכל הארץ ההיא היתה ארץ נחלי מים ואיך חסרו שם המים שתהיה המריבה כל כך שיתחייב וימשך ממנו מה שנמשך. אם לא שהקדוש ברוך הוא רצה לעשותו בעבור היותו ענין שהיה כמוס עמו חתום באוצרותיו. ומפני כבוד אהרן לבלתי יחשבו בני האדם שהיה גם הוא מעובדי העגל לכך הוצרך לתת סבה אחרת בדבר וזהו אמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה רוצה לומר הנה הארץ ההיא היו שם בארו' הרבה כי לכן נקרא' בארות ולא היה אם כן הסבה ענין המים אבל היה מוסרה שנמסר אהרן לקבל ענשו וזהו שם מת אהרן. יחזור אל ענין העגל שמת שם בעבורו. או יחזור אל הר ההר אשר על ראש המקומות ההם שזכר. וכן אמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה שהוא ארץ נחלי מים כלה. והוא המורה שהיה ענין מי מריבה לאהרן תואנה לא סבה עצמית. הנה בזה זכר העונש אשר קבל אהרן על מה שנגעו ידיו במעשה העגל. וכן זכר השכר שקבל שבט לוי על מה שנתחסד בענינו ועל זה אמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. רוצה לומר בעת ההיא ממעשה העגל שנזכר. גזרה החכמה האלהית להעניש את אהרן ולהשכיר את הלויים בהבדילו אותם מתוך העדה להיות' נושאי ארון ברית ה' ועומדין לפניו ושומרים את עבודתו. כי כן קרבו אליו ביום המעשה. ואם תאמר אם קרבו לאל יתברך למה לא נתן להם נחלה בארץ. דעו שהסבה בזה היתה לפי שהשם יתברך הוא נחלתו לא לשנאתו אותם חלילה. כי אם שהבדיל' לעבודתו. ולא יהיו טרודי' בנחלת'. ולפי שהיה כל זה מעצם הספור רוצה לומר ממעשה העגל. לכן חזר להשלים את ספורו באמרו ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים והם הארבעים יום השלישיי' שעמד שם לקבל הלוחות השניות כדעת חכמינו זכרונם לברכה במגילה פרק ד'. כי הנה בפעם הראשונה עמד ארבעים יום וארבעים לילה וקבל הלוחות הראשונות וישברם לעיניהם ברדתו. ואחרי כן עלה פעם שנית לבקש סליחת העם וכפרתו. ועמד אחר כך ארבעים יום וארבעים לילה. ואז קבל הלוחות השניות וראה המראה בנקרת הצור וקרא ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא בסליחת העם כמו שנזכר שם באמרו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. ובזאת הפעם השלישי' ברדתו מן ההר זכה משה רבינו עליו השלום לקרני ההוד כמו שנזכר שם. ועל זה כלו אמר בכאן ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. רצה לומר למה שבקש ילך נא ה' בקרבנו וגו'. ואמר לא אבה ה' השחיתך להעיד שכפי שורת הדין כמו שהלויים קבלו שכר ואהרן קבל עונש כן היה ראוי שישראל יקבלו עונשם. אבל נמלטו ממנו מפני תפלתו שהפציר כל כך בה עד שאמר לו השם יתב' קום לך למסע לפני העם. כי התעודה הזאת. והכפרה החלטית לא באה אליו כי אם בפעם האחרונה הזאת ועליה אמר לא אבה ה' השחיתך. כלומר לא לבד בכליה אשר אמר בראשונה ושב ממנה כי גם בשליחת המלאך או מציאת נתינת הלוחו' או דבר אחר. לא אבה השחיתך בדבר מה. אבל אמר אלי קום לך למסע לפני העם ויבאו וירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ובזה הודיעו שהטענה היותר חזקה שהיתה אצלו לסליחת' וכפרת'. היא הבטחת ירושת הארץ לאבותם ושבועת' לא שאר הטענות אשר זכר. הנה במה שביארתי בפסוקי' הותרו הספקות י"ג י"ד ט"ו י"ו. אם הי"ג שבא ספור הלוחות השניות להגיד שלא זכו אליה' מפני צדקתם כי אם מפאת תפלתו. וגם כן לומר שישראל לא חסרו דבר משלמותם בעון העגל. ואם הי"ד שבא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה להגיד מיתת אהרן שנמשכה לעון העגל ולא היה בעון מי מריבה. ואם הט"ו במה שפירשתי בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי על זמן העגל כי באותה שעה שהם התקרבו אל השם יתברך ועברו שער בשער גזרה חכמתו להבדילם לעבודתו עם היות שלא הובדלו בפעל ובמעשה כי אם בשנה השנית. ואם הי"ו במה שאמרתי שואנכי עמדתי בהר. היא הפעם השלישית. ואז נתרצה אליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו שילך למסע לפני העם וכבר כתב רש"י ז"ל (דברי' ט' יח) שנשלמו אותם הימים ביום הכפורי' ולכן הוקבע ליום מחילה וסליחה לדורות:

3והנה נשאר עלי לחקור למה ישב משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעי' לילה כל הזמן הרב ההוא ולמה לחם לא אכל ומים לא שתה כל אותם הימי' והלילות. והנה לא ימלט אם שנאמר שהוצרך לשבת בהר כל הזמן הרב ההוא בעבור הלוחות שנעשו באותו זמן ולא היה אפשר עשייתם וחריתתם בזמן יותר קצר. או שישב שם ללמוד התורה והדינים פרטיה' ודקדוקיה'. ושקר הוא שנאמר שהיה העכוב והישיבה בסבת הלוחות לפי שלא היתה פעלתם טבעית שיצרכו אל זמן מוגבל וגדול לעשותם. כי הם נעשו בדרך פלא והדברים הנסיים והפעולות האלהיות אין להם זמן שרשיי ובעת אחת יוכלו להיות. ואם העולם בכללו נברא בששת ימים איך נאמר שהלוחות יצטרכו לארבעים יום וארבעים לילה לעשיית'. ועוד שאף שיהיה כן. עדיין יקשה ולמה עמד הוא עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי מאכל ומשתה בעוד שהיו נעשות הלוחות. וטוב היה שיעשם הקדוש ברוך הוא ואחרי גמר מלאכתם יקרא אל משה ויתנם לידו. כי הנה הוא עליו השלום לא עזר בפעולת' לשיצטרך לשבת שמה כל הימים שהתמידה פעלתם. ועוד שגם אם בפעם האחת הוצרך לזה. בפעם השנית שעלה על סליחת העם ולא היה שם אז פעל הלוחות למה ישב שם ארבעים יום וארבעים לילה במספר ההוא בעצמו. ואם נאמר שהיתה הישיבה שמה ללמוד התורה והמצות. יקשה א"כ למה נתעכב על זה כל אותם הימים. והיה אפשר שילמדם בימים מעטים כי אין מעצור ביד השם ית' ללמדו תורה על רגל אחד. ואתה תראה שביום מתן תורה קבל התורה והמשפטים ועשה כל הפעולות שנזכרו בפרשה וכפי הערך הזה בימים או עשור היה אפשר ללמוד כל התורה כלה. ויקשה עוד ולמה יצטרך לשבת בהר לקבול המצות לאותו זמן וכל שכן בלי מאכל ומשתה. והיה די שבהיותו בקרב המחנה יתן השם ית' את המצות יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. כמו שנאמרו אליו הרבה מצות כן. ועוד שאם היה כן למה עמד בפעם השנית שהלך על עון העגל אותו המספר עצמו ארבעים יום וארבעים לילה. ואז לא היה לומד תורה. כי למדה בפעם הראשונה. ולמה כפל הפעמים שישב בהר נעדר המאכל והמשתה. והנה מדרך החסידות לתת לכל דבר חקו ושלא יעשוק אדם מצרכי גופו הצריך אליו ביושר ובתמים. כמו שלא יעשוק מצרכי נפשו וכמו שאמר החכם (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. וכמו שהוכיח החכם מאמר ג' דף ב' למלך הכוזר. והנס שנעשה לו בזה לא ראינו בו הכרח. ולמה א"כ עשאו הקב"ה מבלי צורך. והנה לא ראינו לאחד מן החכמים הראשונים ואחרונים דבר בתשובה לדבר זה. ואני במאמר עטרת זקנים שחברנו בבחרותינו הרחבתי בו המאמר. וראוי שאזכיר בו ממנו דבר במקום הזה:

4ואומר שהיתה ישיבת משה אדונינו בהר אל ג' סבות. האחת להשיג ההשגות כלן. טבעיו'. שמימיות. אלהיות. ולדעת מה למעלה ומה למטה. וכבר נודע בחכמות האלהיות שהדברים השפלים יוכללו בי' ידיעות שהם החמר הראשון הצורה הגשמית צורות היסודות בהבדליהם המקרים הנמשכים אחריהם באיכיות הראשונים והשניים. ומהדברים שיתהוו באויר מחמר האיד העולה מן הארץ. ומהדברים שנתהוו באויר מחמר העשן ומהדוממים. ומהצמחים. ומהבעלי חיים. ומהאדם:

5ואמנם הידיעות הנפלאות בגרמים השמימיים הלא המה גם הם עשרה. בידיעת עצמותם בידיעת מספרם בהתחלפותם אם הוא בסוג או במין או באיש. בתמונותם. במקומם אם הוא השטח המקיף או המרכז המוקף. במצבם אם השמש למעלה מנגה וככב או למטה מהם ונכללו בזה הלקיות שהם כפי מצבם בתנועותיה'. במניניהם. בזמנם אם הם קדמונים או מחודשים. בפעלתם בשפלים:

6ואמנם בעולם העליון שיערו גם כן הפלוסופים מספר העשרה. לפי שהם מנו ט' גלגלים וגזרו שהמניעי' אותם יהיו כמספרם. והשכל העשירי הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל שהוא הנקרא בדבריהם השכל הפועל:

7אמנם בידיעה העליונה האלהית קבלו חכמי האמת והצדק שהספירות הן עשר. הנה א"כ יוכללו הידיעות העליונות ושפלות כלם בארבעים ידיעות. ומפני זה היתה ישיבת אדון הנביאים בהר ארבעים יום כנגד אותם הידיעות כלם. והיו העשר' ימים הראשונים בהשגחת הדברים השפלים כלם וצורותיהם כפי אמתתם לא כפי החקירה האנושיות שקצרה מהשיג צורות ההווי והבדליהם. והעשרה ימים השנים נצטרך להשיג טבעי הדברים מהגרמים השמימיים והככבים ממסילותם כפי מה שהם והעשרה ימים השלישיים היו להשיג השכלים הנבדלים והשתלשלותם וסדורם והעשרה ימים האחרונים היו בהשגחת הידיעות האלהיות והספירות העליונות היו מספר הימים כמספר הידיעות עם היות שהמושגים יתחלפו במעלתם וקושי ההשגה אשר בהם כמו שהיה הענין במעשה בראשית שנוסד יום אחד לבריאת השרצים כמו שנתיחד יום אחד למאורות. או להיות השכלים הנבדלים שנרמזו בבריאת האור כקבלתם ז"ל. גם כי נצטרך משה רבינו ע"ה לעשרה ימים הראשונים בידיעת הדברי' החמריים לפי שלא היה עדיין כל כך מוכן ובאותם הימים קנה מההכנה עד שבי' השניים השיג מהדברים השמימיים. ואחרי הכנתו בעשרים יום היה ראוי להשיג השכלים הנבדלים בעשרה ימים הראשונים. וכן באחרונים כי היו הימים הראשונים עוזרים תמיד ומכינים אל ההשגחה הנמשכת אחריהם הנה התבאר שלא היתה ישיבתו בהר בעבור הלוחות כי לא נתנו אליו כי אם בכלותו לדבר אתו רוצה לומר אחרי כלותו ארבעים ימי התבודדות וההשגה אשר כנה בשם דבור. ולא לבד ללמוד המצות כי אם להשתלם בכל הידיעות וההשגות מלמטה עד למעלה ולפי שהיתה ההשגה והדבקות מתאחדת כל אותם ארבעים יום וארבעים לילה מבלי הפסק כלל. הוצרך הש"י לעשות נס למשה שלא יאכל ושלא ישתה כל אותו זמן מפני שאם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו. כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להשתמש בהשגה האלהית ההיא. והנה המאכל והמשתה מזיק ומונע לא לבד מפאת עצמו כי אם גם מפאת הפסק הדבקות אשר ימשך ממנו בהכרח. כי האכילה תביאהו אל השינה ויציאת המותרות ושאר הדברים ההכרחיים אשר כל זה ממה שמנע דבקותו והשגתו. ולכן עשה הש"י עמו להפליא:

8והסבה השנית היא כי להיות השכל האנושי נקשר בנו בקשר ימנעהו מהשגת הנבדל וקבול הדבוק האלוה להיות ההשגחה האלהית ההיא הרוחנית יותר ממה שהיה אפשר אליו לסבלו. לכן גזרה החכמה האלהית לברוא חדשה בארץ אשר כמוהו לא נהיתה. והיא להעלות אדון הנביאים ממדרגה אנושית אל מדרגה רוחנית מלאכותית נבדלת. והיה זה כדי שהתורה הנתנת ע"י תהיה אצולת ע"י מהחכמה העליונה האלהית. ולכן צוה שיכין מזגו לזה כדי שיחליף מזגו והרכבתו צו לצו קו לקו באופן שאחרי ההכנות ההמה יקבל צורת הרוחניות ויהיה ראוי לקבל ההשגות האלהיות כאחד מצבא המרום. ואולי שע"ז נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם רוצה לומר שיתהווה שם ויקנה הכנה שנית. והנה העצם האנושי יתהוה במ' יום. כמו שזכרו חז"ל במקומות ומהם בפרק הרואה ובהמפלת. ובסופם תשתלם ההכנה ויקבל המתהוה צורה אנושיות לא קודם לכן כי היו הימים הראשונים ימי ההכנה. וכמו שהתבאר בחכמה בראשון משפיע טבעי הצורות יחולו בחמרים פתאום אחרי הדרגות ההכנות כלם והצורות האלהיות זה דרכם שיחולו אחרי ההכנה. כמו שאמר במלאכת המשכן (פ' פקודי) ותכל כל עבודת המשכן ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. הנה בעבור זה הוצרך אדונינו משה לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה שהוא הזמן המוגבל להויה האנושיות לחול בה הצורה. ולא נשלמה ההכנה לחול בה הצורה הרוחניות כי אם בסופם. כמו שבארבעים יום מיצירת הולד אין לו מאכל ומשתה ככה באותן הימים משה רבינו ע"ה לחם לא אכל ומים לא שתה כדרך המתהוה בהיותו נעתק מטבע אל טבע אחר. הנה א"כ רצה הקב"ה להדמות בהויה הזאת לפועל הטבעי שגומר מלאכתו בהויה האנושיות בארבעים יום. או שהוצרך לכך כפי טבע החומר והמזג והמתפעל והנעתק וזו היא הסבה השנית:

9ואמנם הסבה השלישית היא כי משה רבינו ע"ה הוצרך להכניע את יצרו ולהמית תאוותיו ולהביא מזגו וטבעו תחת ממשלת השכל באופן שלא יעכב אותו אל השגת שלמותו. ולפי שהאיכיות הגוברות באדם הם ארבעה וליחותיו ויסודותיו אשר מהם הורכב ארבעה. והיתה השגתו בעניני התורה האלהית נכללת בעשרת הדברות הכתובים באצבע אלהים. ולכן הוצרך להכניע כל יסוד וליחה ואיכות עשרה ימים כמספר עשרת הדברות שהמה שרשי התורה ועקריה. באופן שכל יסוד ויסוד בהרכבתו וכל ליחה וליחה אשר בגופו יהיו נכנעים לקבולם בשלמות הכנתם ומפני זה היו ימי ההכנעה עם הכנעת חמרו ארבעים יום. ולכן היתה עמידתו בלי מאכל ומשתה כדי להחליש כחותיו הגופיים באופן לא ימנעוהו עוד מקבול הדבקות האלהי. כי מהמעמד ההוא נשארו כל כחותיו הגשמיים כל כך נכנעים לשכלו שהיה תמיד מוכן לנבואה ולדבוק האלהי מבלי מונע. והנה בפעם הראשונה ההיא שישב משה בהר הארבעים יום והארבעים לילה באותו נס המופלא והדבקות העצום. היתה בימים ההם סגולה מופלאת. וקבע השם יתעלה במספר הימים כח יתר וברכה עצומה. ומפני זה בשאר הפעמים שעלה להר על עון העגל ועל הלוחות השניות נתעכב תמיד שמה כל אותו המספר הקדוש מארבעים היום וארבעי' הלילה. יען וביען היה אצלו במספרם סגלה נפלאה לרצות בהם השם יתברך ולזאת הסבה ג"כ אנחנו שארית יעקב בכל שנה עושים ארבעים ימי תשובה. והימים האלה נזכרים ונעשים לפי שבסגולתם ובקדושתם שקנו באותה פעם הראשונה היו עוד כל ימי הארץ נרצים לפניו יתברך. וגם אני אורך שהפלא העצום לא היה כי אם בפעם הראשונה. שישב בלא מאכל ומשתה כל אותו הזמן אבל בשאר הפעמים לא היה הנס כל כך גדול לפי שכבר קנה מרע"ה בגופו תכונה קיימת בהפשטו מן החמריו' כל כך עד שלא נשאר הקשר מה לנפשו עם גופו. ואחרי כן לא רעב ללחם ולא צמא למים כי לא היה מתפעל כבר מזה. הנה נתתי בזה ג' סבות. הראשונה לקוחה מצד המושג ומעלתו. והב' מצד המשיג וצורך הכנתו. והג' כפי צורך שניהם קוצר המשיג ועומק המושג: (אמר המגיה כבר קדם לרב המחבר בפ' משפטים דרך קרוב לזה בזה הדרוש. ויחדיו יהיו תמים כפתור ופרח):

10והנה לא ראיתי להרחיב הדבור במקום הזה בענין הארון אם היו בישראל שני ארונות אותו שעשה בצלאל שהיו בו הלוחות וזה אשר עשה משה שהיו בו שברי לוחות. והוא היה יוצא ובא עמהם למלחמה. והארון אשר עשה בצלאל לא יצא עמהם למלחמה כי אם בימי עלי ונשבה כמו שכתוב רש"י. או לא היו בישראל כי אם ארון אחד ובו היו הלוחות ושברי הלוחות מונחים. כמו שכתב עליו הרמב"ן במקום הזה. ולפי שאני בפירושי לספר שמואל כתבתי על זה בשרשיו חקירה נכבדת. אין צורך בהשנות כאן הדברים. יעויין שם כי הוא דרוש נכבד מאד ואנכי מלאתי ידי בו לה' והוכחתי שלא היה בישראל כי אם ארון אחד שהיו בו לוחות ושברי לוחות: