אברבנאל על תורה, דברים י:יב

1ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. עד ושמרתם כל המצוה וגומר. יען וביען הרבו חכמים האחרוני' מבני עמנו לדבר דברים טובים ונכוחים בענין היראה ובפי' הפרשה הזאת ואין דעתי נוטה אליהם צריך אני להודיעך הדברים בשרשיהם. ואסדר דבריהם כפי דעתם ואליץ עליהם כל מה שאוכל ואליהם תטוף מלתי:

2הנה היראה כפי מה שכתבו הרב המורה בחלק ג' פרק נ"ב והר"ן שהרחיב בה הדבור מאד והנמשכים אחריהם. תאמר על ב' פנים האחד על נסיגת הנפש לאחוריה והתקבץ כחותיה כשתרגיש איזה דבר מחריד וזהו ענין הפחד והמגור אשר יהיה לאדם מהמזיק כאלו תאמר פחד האדם מאויבו כשיבא עליו וחרבו שלופה בידו. או מדוב שכול כי יפגע בו. וזה הוא כלו הפעלות מהנפש החיונית כי ימצא ג"כ זה בב"ח. כמו שיירא הכבש מהזאב או מהאריה וכמו שאמר (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא. ומזה המין אמר יעקב אבינו בתפלתו (פ' וישלח) הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני. (פ' תולדות) כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני ודומיהן:

3והמין השני הוא מפעל השכל. והיא היראה הנמשכת מפני הכרת מעלת הדבר הנורא אמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (אבות פ"ד) ומורא רבך כמורא שמים. ומזה המין אמרו ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כי מפני הכרתו זאת נתחדשו בו יראת המקום ההוא. וכבר התברכו בני ישראל בשני מיני היראה האלה שייראו שאר האומות מפניהם אמר לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ רמז בפחד המין האחד. ובמורא המין השני כי הם יפחדו מישראל מפאת יכלתם וגבורתם כמו שאמר (פ' בשלח) שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגו'. וייראו ג"כ ממעלת קדושתם כמו שאמר (פ' כי תבא) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ושני אלה מיני היראה נמצאו בנו בערך אלהינו יתברך כי הנה האנשים החסרים יפחדו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו יתברך ועל זה אמר (תלים כ"ב) ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל משפחות גוים. ואמר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים. ר"ל שהיה בידו לשלחו על פני תבל וכאמרו (תלים ס"ח) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. אמנם השלמים לא יפחדו מזה המין אבל יש להם היראה השכלית לרוממותו כי בהתבונן האדם רוממותו יתברך בפעולותיו במציאות ופחיתות האדם וקטנו במציאות יחרד ויבוש מעשות דבר שלא כרצונו כמו שיבוש האדם מלעשות דבר בלתי הגון לפני אדם גדול ואף כי לא ישיגהו נזק בזה וזה המין מהיראה הוא המשובח כי טבע השכל יכסוף אליה. והיראה מזה המין היא עצם האהבה. ועליו נאמר (תהילים ל״ד:י׳) ייראו את ה' קדושיו. רוצה ה' את יראיו זהו דעת החכמים מבני עמנו בענין היראה. ואמרו שלשני המינים האלו רמז איוב באמרו (איוב ל״א:כ״ג) פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל כמו שבא במה שעבר:

4ואחרי ביאור שני מיני היראה. נשאר לדעת מאיזה מהם דבר משה אדונינו באמרו מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אם מהמין השני או משניהם יחד. ואם אמרנו שכוון אל המין הראשון שהוא ההתפעלות אשר בכח החיוני מיראת הרעות והעונשים ושעליו באה המצוה עם היות היראה הזאת שלא לשמה. כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוטה (גם פסחים ד' נ') ריש פרק היה נוטל שראוי שיבחרו בה מפני שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכמאמר הנביא (ישעיה ל"ו) פחדו בציון חטאים וגומר. הנה יתחייבו לזה בטולים חזקים לפי שהמעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע. ויצטרך הירא לומר על הטוב רע ועל הרע טוב. מפאת העונש ויראת הרעות והעונשים. ואין שם אמת ולא צדק ולא יושר כי אם התנצל מהנזק ההוא. והנה אהרן עשה את העגל ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור. ואיך יתכן שישאל הקב"ה זה המין מהעבודה אשר לא יבחן בה בין טוב לרע ורחמנא לבא בעי והלב אינו מתישב בפעלה הזאת אבל ההפך כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא. ויקשה עוד לזה הדעת אמרם זכרונם לברכה בברכות פרק חמישי ד' ע"ט אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ואם היה מהמין הזה אין ספק שהיא זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל. כי אריה שאג מי לא יירא. ומי האיש אשר לא יירא. כי יראה חכמים ימותו ואנשי חסד נאספים באין משפט מרוב העונשים ולא יפחד מהם פן יגעו בו. הנה א"כ בערך כל אדם היראה הזאת דבר קל הוא ואין צ"ל לגבי משה כדבריה'. ואם נאמר שלא שאל כי אם על המין השני מהיראה השכלית. הנה באמת הקשה לשאול שידוע הוא אשר היראה אשר כזאת לא תמצא כי אם בנביאים וחכמים האלהיים ובשרידים אשר ה' קורא אשר ראו בחכמתם את מעשה ה' כי נורא הוא בנמצאות ואל פעל ידיו השכילו. ומי זה ואיזהו אשר יגיע למדרגה עליונה הזאת. הלא תראה שגם לאברהם אחרי זקנתו ועקידת יצחק נאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובמעמד הר סיני אחרי הגיעם אל מה שהגיעו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה. ואיך ישאל משה אדונינו לכללות האומה והמונם לירא את ה' ממין היראה הזאת שאפי' לגבי משה עצמו לאו מילתא זוטרתי היא. וכבר שובח בה משה עצמו שנאמר (פ' שמות) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים:

5והרב רבינו נסים חשב להתיר זה. באמרו שהיראה אשר מהמין השני השכלי היא אשר שאל עליה משרע"ה. ושהיא קשה מצד בערך החלק החמרי שבאדם הדוחה אותה מתשוקת שכלו בכל עז שיוכל. ושהיא קלה מצד הכח השכלי אשר מטבעו להשקיף בדברים השכליים האלהיים אשר תמשך היראה מזה. ושמזה הצד אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. וזה בבחינת השכל. ואמנם בבחינת החמר המונע את האדם בשלמותו זה הזכיר להם הענינים מהעונשים המגיעים אל הרשעים במה שאמר וידעתם היום כי לא את בניכם וגו' ואשר עשה וגו' כי זה כלו ממה שיחליש הכח החמרי לבלתי התגבר על השכל ומשני הענינים האלה תושלם היראה והאהבה. ר"ל מבחינת השם יתברך ומעלתו כפי השכל. ובבחינת עונשיו על הרשעים בבחינת החמר. ולכן זכר בפסוקים האלה הדברים המפחידים והמאיימים כמכות מצריה וטביעת המצרים בים סוף וענשי המדבר כבליעת הארץ לדתן ולאביר' ולא זכר מעמד הר סיני ושאר הטובות שעשה להם. וזכר דתן ואבירם לפי שלא נשארו מהם בנים. והיה עונשם בזה יותר מופלג לפי שבניהם וכל אשר להם נבלעו עמהם כי הנה תאות כל אדם וחשקו בעוה"ז בהשאר בניו אחריו ולכן לא זכר קרח לפי שבניו לא מתו ולא היה מזה הצד ענשו מופלג כענש דתן ואבירם. ואמר שלפי שמשה גבר בשכלו על כחותיו החמריות אמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. זהו כללות דבריו וענינם ואם האריך הרבה בהם:

6וכאשר נתבונן בהם נמצאם בלתי מספיקים בהתר הקושיא ואמתת הענין הזה לפי שהרב רצה לקבץ ולחבר שני מיני היראה ושיהיו שניהם צריכות מצד השכל ומצד החמר להשגת ההצלחה. והדבר הזה בלתי מתישב כי הם אינם נכנסות תחת מין ולא תחת סוג אחד ואין איש אחד שולט בהם כי בעל השכל השלם אשר יש לו היראה השכלית אינו ירא מפחד העונשין והבהלות כלל והאיש החמרי אשר הוא יגור מהעונשים אין לו מבא ביראת המעלה והשכל. כי האחת היא מפעל הנפש השכלית והאחרת היא מפעל הנפש החיונית. והדרא א"כ קושיין לדוכתה. כ"א שאל משה יראת ההמוניים החמרים ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כ"ע. ואינה כדאי שבעבורה תעשינה המצוות ואם שאל היראה השכלית השלמה יקשה הענין הנאמר אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. לפי שאף לגבי משה היא גדולה. ואף שנאמר שלא היתה גדולה בערך אל משה כי אם דבר נקל לא היה מתחייב שיהיה ג"כ קל בערך אל האחרים שאם משה התגבר שכלו על כחותיו והכניעם באופן נפלא. מי המונע שיהיה זה דבר רב ועצום אצל שאר בני האדם אשר לא הגיעו לאותו שלמות וגם יש לדקדק בכתוב כפי פירושו כי היה לו לומר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך או יאמר לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כי זה כולל הדברים אשר זכר כלם. ולמה יאריך ליראה. ולאהבה. בהיות שניהם ענין אחד ללכת בדרכיו ולשמור את כל מצות ה' וחכם אחד מחכמי הדור אמר לעשות מין שלישי מהיראה ממוצע בין ב' הראשונים ואחרים בחרו בדרכים אחרים לא אחפוץ בזכרונם לפי שלא ישרו בעיני:

7אבל הנראה אלי בדרוש הזה הוא. שב' מיני היראה אשר הניחו החכמים אשר זכרתי שימצאו בבני אדם אליו ית' מהנפש חיונית והמשכלת אינם צודקים. ולא ייוחסו אליו יתברך. ולא נקראו אצלו בשם יראה. אם המין הראשון מהפעלות הנפש החיונית מבואר נגלה הוא שלא ייוחס אל השם יתברך לפי שהעבודה אליו יתברך בכל הדברים היא מסודרת כפי הדעת והתבוננות והיא מפועל השכל אם מהעיוני. ואם מהמעשי. ואינו מפועל הנפש החיונית כי הנפש החיוני לא תתפעל כ"א ממה שתשיג בחושי' כיראת השור מהזאב או הדוב. אם בראותו אותו ואם בשמעו את קולו. אבל לא תתפעל הנפש החיונית מתוך התבוננות והשתכלות מה. כמו שיהיה הענין ביראת העונשים שהיא נמשכת מהתבוננות הדברים העוברים והשתכלו' מעשה ה' שכל זה איננו מפועל הנפש החיונית כ"א מהשכל וגם שההתפעלות ההוא איננו ראוי שיקרא כ"א אונס והכרח. ואיך תהיה העבודה אשר כזאת טובה. ויאמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה יבא לשמה כי ההפעלות האונסיי ההוא א"א שיבא בשום צד שתהיה העבודה בו לשמה בזמן מהזמנים. וזהו אמרם ז"ל במסכת שבת (ד' סח) פרק ר"ע וריש פ"ק דע"א גם (פסחים ד"נ) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא מכאן מודעה רבא לאורייתא. רצו בזה שהיה זה אונס גמור והוא מודעא רבה לתורה שלא יהיו מחוייבים בשמירתה עד שהיתה התשובה שקיימו וקבלו עליהם התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר. שנא' קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו כבר וזה כלו ממה שיורה שמה שיש בו אונס אין בו קיום עבודה:

8ואמנם המין הב' שזכרו מהיראה הנה הוא ג"כ בלתי צודק. לפי שהנה היה ראוי שתקרא חכמה או ידיעה. אחרי שענינה ההתבוננות במעשה הש"י ונפלאות פעולותיו וההשערה בגדולתו ורוממות מעלתו. וזהו פרי החכמות ותכליתם ומאיזה צד תקרא הידיעה הזאת יראה ואם אמרו שתקרא כן בעבור שמהידיעה תמשך היראה הנה היה יותר ראוי שתקרא פליאה. לפי שיפלא האדם ממנו כי הידיעה העליונה האלהית תביא בנפש האדם פליאה והתבהלות. וכאמרו (תהלים קל"ח) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד ולא תבא ממנה יראה. והנה ביחזקאל שזכר שראה מראות אלהים לא זכר בו היראה וכן הדבר בכל איש שהידיעה לא תביאהו לידי יראה. אבל ההפך תמצא בידיעת הקדמונים מהחוקרים כי כל עוד שיבחנו רוממות וגדולת הש"י ודלות עצמם במציאות תבטל מהם היראה ממנו ית' להבטל היחס בינם לבינו ואמנ' תגדל הפליא' בדבר. וכמו שאמ' לאיוב על אלה הדברי' (איוב ט״ו:ג׳-ד׳) הוכח בדבר לא יסכון ומלין לא יועיל בם אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל. ולא ידעתי מי הביא האנשים החכמי' האלה לתאר המעל' הזאת העיונית בשם יראה. שהיא מתיחסת אל המעש'. ולא אל העיון כ"ש שהכתוב אומר (תלי' קי"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיה' ר"ל שהתחלת החכמ' היא בשלמות המדות שהירא' עקרם ואינו דבר נמשך אחר החכמ' כי אם התחלה לה. ויותר הי' ראוי שתקרא זה אהב'. ומה שאמרו שירא' ואהב' הם דבר א' כשתהי' מזה המין. הנה רצו לקבץ בין הדברי' הסותרי' במהות'. כי אהבת האדם לדבר הוא בלי ספק זולתי יראה ממנו. כי האהב' תגזור האותו' מה והירא' תגזור התנגדות מה. ועוד שהנה לא מצאנו בכתובי' שהביאו ראיה ע"ז שיאמר שם יראה ע"ז המין ר"ל מיראת המעל'. כי הנה אמר (שם קמ"ז) רוצה ה' את יראיו לא כוון על החכמי' יודעי סדר המציאו' כי אם למה שביאר מיד למיחלי' לחסדו. וגם אמרו (שם ל"ד) יראו את ה' קדושיו לא נאמר על היודעים בחכמת האלהות. כי אם על הקדושי' במעשיה' ולכן אמר כי אין מחסור ליריאיו כפירי' רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. הנה ביאר שהיראי' הם דורשי ה' שדורשי' אותו להושיעם בעת צרתם. ומ"ש איוב (ל"ט כ"ג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. לא כוון במלת שאתו על רוממות מעלתו במציאות כמו שפירשו בו. אבל היה ומשאתו לא אוכל נרדף למה שאמר כי פחד אלי איד אל כי השאת הוא הפחד כמ"ש (משלי א׳:כ״ז) בבא כשואה פחדכם. (שם ג) ומשואת רשעים וכן הביאו אותם המדקדקי'. ותמיה אני איך לא עשו ג"כ החכמי' האלה שני מינים באהבת הש"י אהבת השכר. ואהבת המעלה. כי באמת יותר יצדק על המעל' שם האהב' כמו שזכרתי. סוף דבר שיראת המעל' הוא דבר לא יחייבהו השכל והסברא הישרה ולא יורו עליה הכתובי' ולא נמצא כן בדברי חז"ל:

9אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ' הנה העבוד' אליו ית' אצלנו ראוי' ומחוייב' בבחינת החסדי' אשר קבלנו ממנו ית'. אם המציאות וההויות בבריא'. ואם השמיר' וההתמד' במציאות. ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור' וירושת הארץ ושאר הטובו' אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט. ומפאת ההטב' הזאת אשר הגדיל ה' לעשות עמנו נתחייבנו לאהב' אותו. ומתוך האהב' ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות. כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו. ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ"כ מחסדים והטבות. הנה יש לנו א"כ עם האלוה ית' חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה. כ"א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם. ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב"ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם. וימשך ג"כ מהיראה והשמירה מהחטא. ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם. הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש"י. האחת כעל כל אשר גמלנו הש"י בבריאה. ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא. ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה. ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ"א אל תהיו כעבדים המשמשמים את הרב על מנת לקבל פרס. ר"ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם. לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד. כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ"א בעבור השכר העתיד לבא. וכאמרם בפ"ק דע"כ דף י"ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. וכן יצא לנו מזה ג"כ שני מיני היראה אליו ית' אם שלירא מפניו ר"ל מלהקציפו. כי אחר שהיטיב עמנו כ"כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו. ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו. לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ"א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש. ואל המינים השנים הנזכרי' רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא. אמרו במסכת סוטה (דף כ"ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה. פרוש מאהבה פרוש מיראה. ופרש"י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב' המיני' האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה. ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה. ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית' שהיא הבחינה השלמה. ועם זה תבין מה שארז"ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה. איכא מאי דתנא דבי ר' שמעון בן אלעזר. גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש"י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה. ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום. ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים. אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בן העוסק מאהב' לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לו אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד. ולמה א"כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש"י וליראה מלפניו. והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר"ל הדבקות בהש"י לעבוד עבודתו. ואמנם היראה ענינה השלילה ר"ל ההשמר מהחטא. ולהיות החיוב גדול מהשלילה. היה השכר באהבה לאלפים דור כמו שאמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשמרי מצותי. והיה השכר בשלילה והשמירה מהחטא לאלף דור ר"ל ההנצל מהפגעים והרעות עד אלף דור. כמו שאמר שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. והקשה רש"י איך הגדילו מדת היראה כ"כ שתהיה לאלף דור בהיות שאמרנו למעלה שהיא שלא לשמה. והשיב שהיו ביראה ב' מינים:

10האחד יראת העונש העתיד לבא ומזה המין הוא שאמרו שהוא שלא לשמה. ומן אחר קודם אליו והוא יראת המקום יתעלה רוצה לומר היראה מלהקציפו בבחינת החסדים אשר עשה עמנו והמין הזה יהיה שכרו לאלף דור. ואמנם שהיראה יאמר על השמירה שיעשה האד' בעצמו שלא יחטא נגד הש"י ולא יקציפהו מפני הטובות אשר קבל ממנו. הוא מבואר בכתובים. ולכן נאמר לאברהם (פ' וירא) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ר"ל שאתה נזהר ונשמר מעבור על דבריו יתברך כיון שהגיע עניינך אל אשר לא חשכת את בנך את יחידך כדי שלא לעבור על דברי ולהקציף אותי. וגם ביוסף אמ' (פ' מקץ) את האלהים אני ירא בזה המין עצמו שהיה ירא מלחטוא. ובמשה נאמר (פ' שמות) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים כי בעבור שצוהו אל תקרב הלום. ירא מהביט אליו כנגד הצוואה שצוהו לבל יקצוף עליו. ובמכות מצרים נאמר (פ' וארא) הירא את דבר ה' הניס וגו'. ואשר לא שם לבו אל דבר ה'. הנה ביאר שהירא' הוא אשר שם לבו אל דבר ה' לא דבר אחר. וזהו אמרו (פ' יתרו) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והפסוק הזה יראה שהוא סותר עצמו כי הוא אומר אל תיראו. והוא אומר גם כי לבעבור שתהיה היראה על פניהם. אבל ענינו אל תיראו מהקולות והברקי' ששמעתם כי לא בא האלהים כי אם כדי שתיראו מלפניו ולא משום דבר אחר. וענין היראה אינו כי אם לבלתי תחטאו. רוצה לומר ההשמר מזה. והאות המור' על אמתת דעתי הוא אמרו במקדש שם יראה. (פ' בהר) ומקדשי תיראו. ואין הירא' שמה כי אם השמיר' מחטוא נגדו ונהוג הכבוד בו ולהיות היראה ענינה באמת השמירה מהחטא. הנה תמצא תמיד שתבא היראה סמוכה לשמיר' מן העונות. אמ' (שם) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. אל תקח מאתו נשך ותרבי' ויראת מאלהיך. ותבא השמירה סמוכה אל היראה (פ' כי תבא) למען תירא את ה' אלהיך לשמו' את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא. כי הנה ענין היראה הוא עצמו השמירה מהחטא. ולכן תמצא הלמידה ביראה והוא אמרו (פ' ראה) למען ילמדון ליראה אותו. (פ' ואתחנן) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים ודומיהם. ואם היתה היראה הפעלות הנפש החיונית. או היראה הנמשכת בהכרח מהחכמה האלהית. לא היה ענינה תלוי בלמוד. כי אם שהחכמה יקנה אותה האדם בלמוד. הנה היראה הנמשכת ממנה לא תקנה בלמוד. כי היא בענין האמונות שתפעל בהם הנפש בזולת רצון. אבל בהיות ענין היראה השמיר' מהחטא היה ענינה למוד והדרכה תמידית. ולכן נקרא הש"י נורא רוצה לומר שראוי לירא ממנו. ואמר המשורר (תהילים קי״א:ט׳) קדוש ונורא שמו. נורא אלהים ממקדשיך נורא עלילה על בני אדם. ועל היראה השלמה הזאת אמר ישעיהו (סימן ס"ו) שמעו דבר ה' החרדי' אל דברו. ואמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד אל דברי. כי אין החרדה הזאת רק השמירה מחטוא. וגם מצא ביחזקאל שאמר באופני' שהם היסודות לדעת הרב המורה חלק ג' פ"ב וגביהם וגובה להם ויראה להם. ומי יתן ואדע ממי הם יראים ומאיזה מורא מהיראה היתה יראת'. אם לא שהיו שומרי' את תנועותיה' כפי מערכת החיות לבלתי סור ממצותם וממערכת' ימין ושמאל וכמו שאמר. כי רוח החיה באופנים. ודוד עליו השלום דבר מהיראה הזאת אמר (תלים ב') עבדו את ה' ביראה וגילו ברעד'. רוצה לומר שהשמחה תשיגם בעבור העבודה שיעבדו לו שהיא פעל האהבה. וגם כן יגילו ברעדה שהיא היראה מהחטא. ועל זה המין מאהבה אמר (שם י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד. ואמר יראי ה' הללוהו. כי הם בשמירתם מן החטא יהללו אותו. ואמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. לפי שהיראי' הם שומרי הברית והיסוד התוריי. ולמד דרך היראה באמרו לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. והיה זה מי האיש החפץ חיים כי אליו תאות הלמידה אשר זכר מיד באמרו. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב וגו'. הנה ביאור שזו היא היראה. ולהיות המשרתים העליונים עושין באימה רצון קונהם. אמר (שם ס"ח) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולכן אמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. כי לא היה ענין היראה כי אם החפץ במצות וההשמר מהחטא. ולפי שהיה הזכוך במהות הנפש קודם לקשוט במושכלות אמ' ראשית חכמה יראת ה'. רוצה לומר שתחלת ידיעת החכמה תצטרך שתהיה יראת ה' באדם. וכאשר יהיה נשמ' מהחטא ושטף התאוות. אז יהיה לו שכל טוב לכל עושיהם. ואיוב ביאר זה עוד באמרו (איוב כ״ח:כ״ח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. הנה לקח במקום יראת ה' סור מרע. שזה הוא ענינה באמת. ואמ' שהשמירה מהחטא היא חכמה רבה. ועל שני מיני היראה אשר זכרתי אמ' שלמה המלך ע"ה (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך ואל תאמ' לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך. רמז אל המין האחד מהיראה ובאמרו וחבל את מעשה ידיך. רמז אל המין השני ממנה שהיא היראה מהעונשים. ולהיות המין הראשון מהירא' הוא המשובח שהוא הירא' מלהקציפו יתברך. לא היראה מהעונשים המגיעים לשנאיו. אמר את ה' אלהיך תירא. ר"ל אליו תהיה הירא' לא אל עונשיו. ולפי שיש יחס וקרבה רבה אל העבודה הנמשכת מהאהב' עם הירא' אמר ואותו תעבוד ובו תדבק. הנה אם כן תהיה תכלית השלמות שתשמר ותזהר מהחטא ועוד תעבוד אותו בדבקות נמרץ:

11ועם הקדמת ענין היראה והאהבה ואמתתם כמו שזכרתי. נפרש עתה פסוקי הפרשה על בורים מבלי שום קושי כלל. כי אחרי אשר זכר להם ענין העגל ושאר העונות אשר עשו להוכיח מהם כי ממרים היו את הש"י תמיד. ושלכן לא היה ראוי לאשר אמרו שבצדקתם ירשו ארץ. אמר אליהם הנה היה משורת הדין שאף ע"פ שהקב"ה הוא יסלח ויכפר להם מעשה העגל. הנה ירבה עליהם עול התורה והמצות כי כן יעשו המלכים לעם המורד בעבודתם. שגם כי יכפרו בעד חטאתם וישובו לעבודתם. ישימו מחדש עליהם עול רב שלא היה עליהם קודם לכן. אבל הוא ית' לא עשה כן כי לא הכביד עולם ולא הוסיף עליהם מצוה כלל. אבל לבד הזהירם שישמרו היטב אותם המצות עצמם שהיו להם מקודם לכן. הלא תראה בסוף פרשת כי תשא שאחרי הסליחה אמר שמר לך את אשר אנכי מצוך היום ויזכור שמה אותם המצות אשר נזכרו בפרש' משפטים בסופה מבלי תוספת דבר ובסופם אמר כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ולמה זכר שהם אותם המצות עצמם אשר נזכרו כבר אם לא להודיעם שעם כל מה שחטאו בעגל לא היה מוסיף להם מצות כלל אלא אותם המצות שצוה אליהם קודם החטא היה מצוה אחריו מבלי תוספת ושינוי כלל. ולא היה שואל מהם כ"א להזהר בשמירתם ולא יעברו עליהם כמו שעשה בעשותם העגל. ועל זה אמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה. ר"ל אחרי כל מה שהפלגת לחטא בעגל כמו שספרתי מהו הדבר אשר בעבור זה שאל מעמך מחדש ולהכביד עילך בעבור החטא שעשית כ"א שתירא מלפניו והיראה היא שתשמר מחטוא נגדו עוד ומלהקציפו עוד כמו שעשית עד כה. ולהיות היראה מזה המין דבר ראוי לכל נמצא נברא מאתו ית'. וכ"ש לעם ישראל אשר הוציאם מבית עבדים שראוי הוא שינהגו בו כבוד ומורא תמיד ולא יבזו את עבודתו. אמר הנביא (מלאכי א' ו') ואם אדונים אני איה מוראי לכם הכהנים בוזי שמי. ולכן אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה. לפי שלא היתה שאלה קשה כי אם קלה. וכ"ש אחרי שהרשיעו לחטא בענין העגל שעשו. וחז"ל בפרק אין עומדין דף כ"ט מצד היות יצר לב האדם רע נוטה אל החטא תמיד הקשו. אטו יראה מילתא זוטרתי היא. והיתה תשובתה שבערך משה שהיה נשמר מחטא היה דבר נקל השמירה. וגם בערך ישראל כפי הטובות שקבלו ממנו ית' היה דבר ראוי והגון. ודע נא וראה כי עם היות שזכר כאן דברי' רבי'. היראה וללכת בדרכיו ולאהבה ולעבוד ולשמור את המצות. הנה כללם הוא היראה ואהבה. אלא שענין היראה הוא ללכת בדרכיו. וענין האהבה הוא העבודה בכל לב ובכל נפש. ושניהם ר"ל היראה והאהבה יושגו בשמירת המצות האלה אשר יצוה אותם ולכן אמר וללכת בכל דרכיו. לפי שזהו פרי היראה ותכליתה ר"ל שיהיה האדם נזהר ונשמר מהחטא ומלהלוך בדרך אחר כ"א בדרכי הש"י לא יסור מהם ימין ושמאל ולפי זה יהיה אמרו ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו דבר אחד:

12ואחרי שצוה על היראה שהיא זכות הנפש מהחטאות והדרכים הזרים ונלוזים במעגלותם. צוה על האהבה שהוא הקשוט במעשים המאושרים באמרו ולאהבה אותו. ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כי מאהבתו הש"י יעבדהו. וכאשר תקדם היראה לאהבה תהיה העבודה בכל לב ובכל נפש ומבלי פקפוק. ולפי שבשני הסוגים האלה ר"ל סוג האהבה המתיחסת למצות עשה וסוג היראה המתיחסת לשמירה במצות לא תעשה יוכללו המצות האלהיות כלם. לכן אמר לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום. ואין זה דבר שלישי זולת היראה והאהבה. אבל הוא הדרך הכולל אותם. וכאילו אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה ולאהבה אותו אשר כלו יושג בשמירת מצותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום שבשמירתם יושגו שני הדברים היראה והאהבה על האופן אשר זכרתי. ולכן לא אמר ולשמור בוא"ו לפי שאינו דבר נוסף. אבל אמר לשמור. שהיא הכולל כל מה שזכר ראשונה. וביאר שכל זה אינו לתועלת הגבוה. כ"א לטוב להם ולתועלתם והוכיח היות כל זה לטובתם ולא לצורך הבורא ית'. אמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. שזהו המורה שאיננו צריך דבר מכם. ואם תאמרו ולמה יבקש הוא תועלתנו. דע שזה הוא לפי שאבותיך חשק ה' לאהבה אותם וכבר פירשתי למעלה בפרשת ואתחנן שענין החשק דבר עצום יאמר שבאבותיך חשק ה' להקריב אותם אליו בדבקות גדול בעבור שאהב אותם מפני שלמותם בעצמם. וזהו לאהבה אותם שהיו ראויים אליו לא לצורך דבר מה. ולכן בחר בזרעם אחריהם כי עם שאינם שלמים כהם. הנה להיותם זרעם בחר בהם כיום הזה שאתם נבחרים לפניו ונדבקין בו. ועוד כלל באמרו הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. להעיר על טענה אחת והיא שראוי שייראו מהשם יתעלה וילכו בדרכיו ויאהבו אותו ויעבדוהו לפי שהשמים והארץ וכל אשר בהם הם מעשה ידיו והם שומרים תמיד סדורו ומצותו. ואיך לא יעשו כן בני האדם וכמאמר המשורר (תהלים ל"ג ח') ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ואם טבע המציאות הכולל שומר מצותו אף כי לבות בני האדם. והטענה הזאת עצמה עשה הנביא ג"כ באמרו (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. ואין זה לאיים בעונש שיכסה הים את היבשה כמו שפירשו בו. כ"א לראיה שראוי לירא מלפניו ולשמור משמרתו כמו שהים שאינו בעל נפש שומר החק אשר שם עליו היכול על הטבעים והבורא אותם. לירא מלפניו ולאהבה אותו. וכיון שזה כלו כן שלו השמים ושמי השמים ואותם ברא לתועלתכם לא לצרכו. והשמים מספרים כבוד אל ואינם זזים ממצותו. ראוי לכן ג"כ שתמולו ערלת לבבכם ותדקדקו שכלכם בהתבוננות כל זה וערפכם לא תקשו עוד כמו שעשיתם עד כה במדבר בכל אשר חטאתם לפניו. ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים לתת דין וחשבון על כל מעשיכם שהוא ממה"מ הקב"ה. ואיך לא תיראו מפניו. וזהו אמרו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר פירושו כמו שדרשו במכילתא סבה ראשונה לכל השכלים הנבדלים ושרי מעלה הנקראים אלהים ואדון וסבה לכל הגרמים השמימיים שהם אדני הארץ ופעולים בה בתנועותיהם. והוא האל הגדול הגבור והנורא. ר"ל שהוא השליט והאדיר שיקרא גדול בעולם ההויה וההפסד כמו שאמר גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו שייחס הגדולה אל עניני העולם השפל. והוא הגבור בעולם השמימיים. כמו שאמר גבורי כח עושי דברו. והוא הנורא בעולם השפל. וכמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולפי שבעון העגל נשא הש"י פני משה בתפלתו ולקה מן העם במגפה כשלשת אלפי איש. אמר שאם יוסיפו לחטוא בחטא הזה לא יחשבו שיהיה כן תמיד. כי הוא לא ישא פני המתפללים לפניו בעדם להיות חטא ע"ג חמור מאד. גם לא יקח מהם שחד והוא דבור המשליי לאותם שמתו במגפה תמורת העם כלו. כי אלהי משפט הוא. והנפש החוטאת היא תמות כי כן יעשה ג"כ משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וזכר היתום והאלמנה והגר לפי שאלו תשש כחם ואין להם עוזרי' והוא ית' חומל עליהם ולא יחמול על הפושעים. כי במקום גבורתו מצינו ענותנותו כבשלהי פרק בני העיר (מגילה דף ל"ב). וכוונו עוד לומר בזה שלא יסמכו על זכות אבותיהם ולא על היותם עם ה' כי יותר יחמול על היתום שאין לו אב ועל הגר שאינו מכלל עמו. משיחמול על הפושעים מעמו ומזרע האבות עד שלהיות זה דרכו ואתם מחוייבים ללכת בדרכיו לכן צוה אתכם לאהוב את הגר כמו שבאר המצוה באלה המשפטים. כי גם אתם בעצמכם הייתם כזה בהיותכם במצרי'. והוא אמרו כי גר ' היית' וגו' הנה זה כלו הביא להזהירם על שייראו מלפניו ויאהבו ויעבדו אותו מפאת היותו בורא העולם ומיטיב להם שאין ראוי בטבור זה להקציפו ולכן חתם דבריו באמרו את ה' אלהיך תירא. ר"ל א"כ ראוי לך כמו שהזהרתיך שאת ה' אלהיך תיר' ואותו תעבוד כי העבוד' היא פרי האהב' כמו שנזכר. והנה אמר עוד ובו תדבק ובשמו תשבע. שהם כנגד ללכת בדרכיו ולשמור את מצות ה'. כי ההולך בדרכי הש"י הוא הדבק עמו לא יסור מאחריו. והשומר מצותיו הוא החרוץ על עשיית רצונו כאדם הנשבע בחיי המלך שהוא הרוצה בחייו ולעשות רצונו בכל הדברים. ור' אברהם פירש את ה' אלהיך תירא. במצות לא תעשה. ואותו תעבוד במצות עשה. ובו תדבק בלב. ובשמו תשבע בפה. ולפ"ז כלל בזה כל מיני העבודה במעשה ובלב ובפה ויפה פירש. אבל מה שכתבתי אני נמשך בטוב אל סגנון הפרשה וענינה:

13ואפשר עוד לפרש קשור הפסוקי' האלה באופן אחר. והוא שהמלכים יחדלו לפעמי' לעשות משפט בעם א' שיקו' נגדם לא' מד' סבות:

14האחת כדי שלא ישחיתו מלכות'. כי בהיות הפושעים עם גדול יפחדו שבהריגתם תחרב ארצם ועמם כי ברב עם הדרת מלך:

15והסבה השנית להיותם בלתי יכולים להעניש עם רב שמא יקומו עליהם להלחם בם ולא יהיה להם יכולת עליהם:

16והשלישית מפני קרובי הפושעים וזכות אבותיה' שפעמי' רבות בעבור זה יסבבו מהם נשיאות פנים:

17והרביעית להיות המלכים בעצמם עולבים ולא יחושו לעשות משפט וצדקה בארץ. ולכן זכר מרע"ה לישראל שהשם ית' לא יחדל מעשות משפט לאחת מן הסבות האלה. וכנגד הראשונ' אמר כי ה' אלהיך הוא אלהי האלהי' ואדני האדוני'. ולהיותו אדון כל העולם כלו לא יחוש להשמיד עם א' כלו אם יחטא לו. וכנגד השני אמר האל הגדול הגבור והנורא. ר"ל שהוא היכול המוחלט ולא יחדל מעשות משפט להעדר היכולת. וכנגד השלישי אמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואמר זה על זכות אבותיה' שלא ישא אז את פני אבותיהם לכפר עליה'. והשוחד הוא מליצה על זכות מעשה האבות הטובי'. וכנגד הסבה הרביעית אמר עושה משפט יתום ואלמנ'. ר"ל שהוא מעצמו אוהב משפט ואפילו לזרים כגר. ולמי שאין לו גואל כיתום ואלמנ'. עד שמפני זה צוה לכם שתאהבו את הגר. ואחרי שזכר ד' הסבות האלה אמר כנגדן את ה' אלהיך תירא. וזה כנגד האחרונ' שאמר עושה משפט גר יתום ואלמנה. כי כיון שהוא עושה משפט גר יתום ואלמנה הנה ראוי לירוא מלפניו. ואמר ואותו תעבוד. כנגד מה שאמר לא ישא פנים ולא יקח שחד. כי לאדון אשר כזה ראוי הוא שיעבוד האדם לא ללוקח שחד. כי אע"פ שהאדם יעבדהו יטה מעליו הדין בעבור השחד שיתן לו אויבו ולא תועיל עבודתו. ואמר ובו תדבק. כנגד היכולת שאמ' האל הגדול הגבור והנורא שהאד' ראוי שיתחבר ויתדבק אל הגדול והמעולה לא אל הפחו'. ואמרו ובשמו תשבע כנגד מה שאמר שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כי ישבע באל עליון קונה שמים וארץ. ועם היות שהפסוקים האלה יסבלו הפירושים האלה גם כן. הנה מה שכתבתי ראשונה הוא היותר אמתי כפי קשור הפרשיות:

18ולפי שבכל זה שאמר עד כאן הזהיר על היראה והאהבה שהם הסוגים הכוללים בבחינת מיניהם הראשוני'. ראה לזכור גם כן שיש גם באהבה וביראה מינים שנים כמו שזכרתי. וע"ז אמר הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולו'. ר"ל גם כן ראוי שתדע שהאלוה הזה שאתה מתהלל בו הוא אלהיך שבראך והוציאך ממצרים הוא עצמו נותן שכר טוב לאהביו ולשמרי מצותיו כי הוא אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך במדבר ולא ביאר אותם עתה. לפי שבסמוך לזה זכרם כבר למעל' באמרו המאכילך מן במדבר המוציא לך מים. המוריש גוים ועצומים מפניך. ועוד ביאר להם הטבה אחרת שלא נזכרה למעל' והיא שבשבעי' נפש ירדו אבותיך מצרימ'. ועם היותם שם בגלות בכור עוני וברזל שמך שם ה' אלהיך כככבי השמים לרוב. א"כ גם מהבחינה השנית הזאת שהיא לתקות השכר הניתן כדרכו לאוהביו ולשומרי מצותיו ראוי לך שתאהבהו וזהו שאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו'. ולא זכר כאן יראה. כי אם אהבה בלבד לפי שבבחינתה יבא השכר כמו שזכרתי. אמנם לענין ההצלה מהרעות שימשך מהירא'. והוא המין הב' ממנה. אמר ושמרת משמרתו. שהשמיר' היא ליראה אותו מחטוא לפניו. ועל היראה והשמירה אמר וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. ובפסוקי' בהכרח נודה לרבינו נסים שידברו בענין העונשי' אחרי שקראם מוסר ה':

19ולפי שהי' דעתו לאמת ענין השכר וכן ענין העונשים מן החוש. אמר שלא יצטרכו לזה עדים ולא ראיה מחוץ. כי לא היה זה הדבור עם הדור האחרון אשר לא ראו ולא ידעו את מוסר ה' אבל אתם ראיתם את מוסר ה' בעוברי רצונו כמו שהורו על זה מכות מצרים. ואשר עשה להם אחרי כן שטובעו בים סוף. וכן ראיתם כמה פורעניות שעשה לכם במדבר על כל עונותיכם עד היום הזה במגפת העגל. ואש תבערה. והנחשים השרפים. וקברות התאוה. ומגפת השטים. וגזרת דור המרגלי' שהיתה בהם יד ה' עד בואם עד המקום הזה. וכן ראיתם מה שעשה לדתן ואבירם שבלעם הארץ. ואחרי שכל זה ראיתם בעיניכם. אם החסדים והטובות הגדולות והנוראות אשר עשה. ואם העונשים והרעות ג"כ ראוי שתאמינו בשלמות שכר המצות שימשך אליכם מן האהב'. ובעונש העבירות אשר מפניו תהיה הירא'. ולכן תשמרו המצות כדי שתזכו אל השכר העתיד אשר יזכור. והנה לא זכר בעונשים ענש קרח ושריפתו. מפני שבני קרח לא מתו ובעבור כבודם לא העלה שם אביהם על שפתיו. אמנם דתן ואבירם לא נשאר להם לא נין ולא נכד בעמים ולכן לא נמנע מלזכרם ואפש' ג"כ שלפי שקרח היה לוי והיה חולק על אהרן אחיו היה מענותנות משה שלא לזכרו. פן יאמרו שהיה דורש לכבודו ולכבוד אחיו ומתנק' במיתתו. ואמנם דתן ואבירם שהיו חולקים על עבודת הלוים ולא היה הוא לבדו נוגע בדבר זכר אותם. הנה בזה התבארו הפסוקים והותרו הספקות י"ז וי"ח וי"ט כ' וכ"א כמו שראיתי: