אברבנאל על תורה, דברים יח:ט

1כי אתה בא אל הארץ וגו' עד כי הגוים האלה וגו'. ענין המצוה הזאת היא להרחיק את ישראל מדרכי האמורי ותועבות הגוים. וכבר ביאר המצוה הזאת באמרו בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. ועתה יזכור מעשיהם שהם תועבה. וגם באה אזהרה בסדר קדושים כי שם אמר לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו וגו'. אל תפנו אל האובות ואל הידעוני' וכן באה שם פרשת המולך שהוא המעביר בנו ובתו באש. ובפרש' משפטים הזהיר על הכשוף. האמנם נזכר' המצוה הזאת כאן לבאר בה דברים שהם אסורים גם כן והם הקסמי' וחובר חבר ודורש אל המתים ובא גם כן לבאר שבעבור התועבות האלה גורש הגוי ההוא מן הארץ כי אלה היו מיני העכו"ם ואחריהם היו נמשכי' לאסורי העריות ושאר הדברים אשר שנא השם יתברך. וביאר בזה עוד ואמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וענין הנביא אשר יזכור. והנה זכר באיסור העבירה הזאת תשעה שמות. האחד מעביר בנו ובתו באש. הב' קוסם קסמים. השלישי מעונן. הרביעי מנחש. החמישי מכשף. הששי וחובר חבר. השביעי ושואל אוב. השמיני וידעוני. הט' ודורש אל המתים, וכבר חשב הרמב"ן שכל אלה מיני כשוף. ושאמרו ומכשף היו כולל ושהאחרי' הם פרטיו. אבל מאשר נזכר מכשף בתוכו לא בראש ולא בסוף. ראוי שנאמין שהוא אחד מהמינים האסורים ושאינו סוג כולל להם אבל ענינם כפי מה שיעידו הכתובים וקבלת חז"ל. הוא על זה הדרך, הנה האחד שהוא מעביר בנו ובתו באש היו עושים בזה הדרך מדברי רש"י שכתב שהיא עבודה שהיו מוסרים את בניהם לכומרים והכומרים עושים ב' מדורות גדולות ומעבירין הבן ברגליו בין ב' מדורות האש ואליו נטה גם כן ר"א. ואם היה זה כן לא היתה התורה כ"כ מפליגה לספר ברשעת הפועל ההוא. אבל האמת הוא כדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפר' אחרי מות שהיא שרפת הבנים הקטנים לאותו האלוד הנקרא מולך. או שהיתה העבוד' ההיא נקראת מלכות בפי העובד. ואולי היתה העבודה הזאת מיוחדת לשמש ולכן היה דינה בשריפת הבנים שהוא מושל ביסוד האש ועליו אמר הנביא ירמיה (סימן ז') ובנו בית התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי. ואמר במקום אחר (שם י' ט) ובנו במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי. כי שני השמות היו לו מולך ובעל ושניהם קרובים בהבנתם. והיה נקרא תופת לפי שבשעת העבודה היו הכומרים תוקעים בתוף כדי שלא ישמעו האב והאם צעקת הילד במותו, וכן (מלכים ב י״ז:ל״א) הספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ועם היות שקצת רז"ל בפרק ד' מיתות הבינו ענין המולך כדברי רש"י. הנה אחרים הבינוהו כדעת הרמב"ן. כמו שבא במסכ' סנהדרין והוא הנראה יותר מן הכתובים. וארז"ל אף חזקיהו מלך יהודה בקש אחז אביו לעשות לו כן וסכתו אמו סלמנ"דרא. והכתוב אומר (שם ט"ז) באחז וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' וגו'. הרי לך שאמרו בכאן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ענינו שהיו שורפים את בניהם ואת בנותיהם הקטנים באש לעבודת המולך. ולהיות זה היותר מגונה שבפעולות. כי לא יחוסו על פרי בטנם וישרפוהו באש. לכן החמירה התור' עליו כל כך ואמר אשר לא צויתי. להגיד שלא צוה השם יתברך בתורתו שיעשו לו ית' שום עבודה מהעבודות האלה הקשות וכבדות ורחוקות מטבע האדם. והם היו עושים אותם לבטלה לאלהיהם אשר לא יועילום בעבודתם. ולזה נזכרה העבודה הזאת ראשונה להיותה החמורה מכלם. והב' הוא אמרו וקוסם קסמים. וכבר נודע שהקסם הוא הגדת העתיד בחוזק הכח המדמה עד שישער במה שיהיה עתיד ולא יחטא. והנה הפלוסוף בספר החוש והמוחש עושה מאמר אחד. בחלום ובקסם ובנבואה. לפי שהם כלם אצלו מיני הגדת העתידות מפועל הכח המדמה. וכן הביאו הרב רלב"ג בספר מלחמות ה' אשר לו. ורבי אברהם שמו מחכמת משפטי הככבים. ואלו היה כן לא תאסור התורה כל כך. ושלמה אמר (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך להגיד שכל דבר לא יכחד מן המלך כי הכל גלוי לפניו כאלו קסם על שפתיו להגיד כל אשר יהיה. אבל האמת הוא שהקסם הוא מין מהגדת העתידות נעשה בתנועות ותחבולות וכלים מכלים שונים. וכמאמר הנביא (הושע ד׳:י״ב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והרמב"ן כתב בפרשת אחרי מות בענין המולך שהמעביר בנו ובתו באש היה ראוי להיותו קוסם. כי יחשוב שעם העבודה ההיא יבא לקסום ולהנביא מאת הבעל אשר העלה אליו עולת הבנים ושאלה היו נביאי הבעל המקריבין לו בנים ובנות ויראו להם חלומות שוא וקסם וכזב וכן נאמר במנשה (ד"ה ב' ל"ג) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום וענן ונחש וכשף וגו'. ונאמר ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו. והג' מעונן והד' מכשף. וכתב הרמב"ן שמעונן הוא היודע בעננים ושופט מהם. ומדברי הרב ראב"ע הנה מנחש הוא המביט בצפצופי העופות או בכנפיהם כענין שכתוב (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. ושמנחש הוא מלשון (תהילים קי״ט:ס׳) חשתי ולא התמהמהתי. שכל מה שימהר להודיע בעתיד ימהר יחישה מעשהו. ולכן כל הודעת העתיד יקרא נחש. ובבלעם כתיב (פ' בלק) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והיה קוסם כמו שכתוב (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם. כי כל המלאכות האלה היו להגדת העתיד אם לא שיהיו מדרכים ואופנים וכלים מתחלפים. וחז"ל אמרו והוא היותם נכון כפי הוראת הכתובים. שמעונן הוא בוחר השעות והימים לעשות בהם הדברים שיצליחו כאמרם (שם דף ס"ה) בסנהדרין שעה פלונית ויום פלוני יפה ליקח. ושעה פלונית ויום פלוני יפה לצאת ושהמנחש הוא האומר פתו נפלה מפיו. מקלו נפל מידו בנו קרא לו מאחריו. עורב קורא לו צבי הפסיקו. נחש מימינו שועל בשמאלו, וכמו שהיה הקסם מצרן וסמוך לעבודת המולך. כך היה המעונן והמנחש לאכילה על הדם. כי שמה היו מתתברי' עם השדים ואומרים שיגידו להם עניני העתידות. ולכן צוה (פ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. האמנם לא נזכרה כאן אכילה על הדם בכלל העבודות האלה לפי שכבר הזהיר עליה הרבה בסדר ראה אנכי:

2האמנם אם העוננות או הנחוש הוא דבר אמתי אם לא כבר כתב הרמב"ן כי רבים יתחסדו בנחשים לבאר שאין בהם אמת. כי מי הגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש הדברים המתפרסמים לעיני הרואים ורבותינו גם כן יודו בהם. כמו שאמרו באלה שמות רבה. כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב וחכמות צפצוף העופות נקרא בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות נקראו טיארי"ן. כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם. שהם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב טלה הקרובים לארץ הם נקראים נגרי התלי. יגידו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודעו העתידות לא לזמן גדול ולעתות רחוקות רק בעתידות הקרובות לבא. יודעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על המת. ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם. ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם, ועל זה אמר הכתוב (מלכים א' ד') ותרב חכמת שלמה מחכמת בני קדם. וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב׳:ו׳) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים כל אלה דברי הרב הם. האמנם הדעת היותר מתישב הוא דעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז שמעונן הוא המביט העונות והשעות הטובות לפעול הפעולות. והמנחש הוא המביט לדברים מהמקרים שקרו. שמהם תלקח ראיה על מה שיהיה בעתיד, והה' הוא אמרו ומכשף. ופרש"י (סנהדרין פ"א) בגמרא שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם עושים. והנה מעשה הכשוף הוא להכין האדם את עצמו לקבל רושם מלאכי חבלה והתודעותם. וכבר ידעת כונת הרב המורה בחלק ג' פרק ל"ז בכל מעש' הכשוף ויתר הדברים והוא שהם כלם דברי תהו והבל ושנמשכו אחריה' חסרי הדעת והם כלם מפועל הדמיון ואינם שיהיה בהם שום ממשות ומציאות החלטי כי הוא לא יסבור במציאות השדים ולכן יחשוב שהמעשים האלה הם כלם מעשה תעתועים. אבל הדעת הזה התורה האלהית מכזיבתו שהניחה מציאות השדים באמרו (פ' האזינו) יזבחו לשדים לא אלוה. וקבלת חכמינו סותרת לזה כי הם קבלו מציאות השדים ומעש' הכשפים ואמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין ד' ס"ז) מההיא אתתא דהות מיהדר' למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה זילי שקילי אין עוד מלבדו כתיב. והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פלמיא של מעלה. ותרצו שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. הורו בזה שענין הכשוף הוא אמת ובסנהדרין אמרו (דף ס"ו) בלטיהם זה מעשה שדים. בלהטיהם זה מעשה כשפים. והרמב"ן (גם רש"י שמות ו' כ"ב) כפי מה שיראה מדבריו יסבור שהכשוף הוא סעיף מסעיפי חכמת הככבים וממנה תמשך. ויקשה לדעתו ולמה אם כן קראה הקדוש ברוך הוא תועבה ואסר עליה. והרב רבינו נסים כתב על זה והשיב שמלאכי חבלה הם נמצאים ובראם הקדוש ברוך הוא כדי שיהיו כלי זעמו להוכיח בם החטאים. ולהיות זה טבעם נקראו מלאכי חבלה כי הם מלאכי ה' ושלוחיו אבל לחבל ולהשחית המורדים לפניו. והנה בהיות האדם מכין עצמו או בזולתו בענייני הכשופים לקבל רושם המלאכים המחבלים והוא כנגד רצונו יתברך כי הוא לא בראם כי אם לפעול כרצונו ברשעי' ובעשותם ההתיחדות ההוא על ידי כשוף הוא נגד רצונו יתברך וכונתו בבריאתם. ולזה אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה רוצה לומר שהשם יתברך ברא בעולמו הענינים הטובים רוצה לומר המשפיעי' הטובי' להשפיע תמיד. אמנם אותם המשפיעים הרעים המקבלים לא רצה שישפיעו כי אם כפי רצונו להעניש את הרשעים ולכן מעשה הכשוף שמביא השפעתם בזולת רצונו יתברך מכחיש פמליא של מעלה. הנה התבאר מכל זה הענין הכשוף ומה הוא. והרמב"ן זכרונו לברכה פירש הכחשת הפמליא של מעלה באופן אחר תראהו בדבריו ואני לא אזכירהו לפי שלא ישר בעיני. והו' הוא אמרו וחובר חבר וכפי דעת רבותינו ז"ל בספרי הוא ענין הלחשים. וכמו שכתב רש"י (דברים י"ח י"א) שמצרף נחשים ועקרבים או שאר חיות למקום אחד ושילחש עליהם כדי שלא יזיקו לבני אדם. וראב"ע כתב שחובר חבר הוא האומר שיודע בהתחברות השדים במקום וענין אחד. וכ"כ הרמב"ן שהוא מין ממיני הכישוף. וחכמי האומות פירשוהו על האדם היודע כח השדי' להביא לאשה בעלה או בנה אם הלך בדרך מרחקי' ולחברו עמה. אבל היותר מחוור בכל זה הוא מה שזכרתי ר"ל שמעביר בנו ובתו באש היא העבודה למולך וקוסם קסמים הוא היודע הדברים שיצליחו מצד השעות והדברים הנופלים במקרה לא צד הקסם. ומכשף הוא המוריד רוח מלאכי חבלה על האדם לעשות מה שירצה וחובר חבר הוא המלחש הבעל חי כדעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז. והז' הוא שואל אוב. והח' הוא הידעוני. והט' הוא דורש אל המתים. וחכמינו ז"ל (סנהדרין דף ס"ה) דרשו שאוב הוא מכשפות הנקרא פיתום ומדבר משחייו. ומעלה את המת מבית השחי אשר לו. וידעוני הוא עצם חיה ששמה ידוע שמכניסו האדם לתוך פיו ומדבר אותו העצם על ידי כשוף. ודורש אל המתים הוא המעלה את המת באיזה אופן שיעלה אותו אם מגולגלתו אם מאיזה אבר מאבריו ושואל בו. ור"א פי' ושואל אוב מגזרת (איוב ל״ב:י״ט) כאובות חדשים יבקע. כי עקר האומנות בכך וידעוני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה. ודורש אל המתים הם ההולכים לבית הקברות ולוקחים עצם מת ובעבור מחשבותיו יראו לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ. ומאשר ראינו שהבעלת אוב אמרה לשאול (שמואל א כ״ח:י״א) את מי אעלה לך. ידענו שהאובות הם המתים מבני אדם שהיודע בזה מעלה אותם בחכמתו ונראה כאלו הוא מדבר מתחת לארץ. כמו שכתב (ישעיהו כ״ט:ד׳) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. ולפי זה ראוי שנתן ההפרש אשר בין שואל אוב לדורש אל המתים ונראה שהשואל באוב הוא המעלה את המתים ושומע את דבריו והידעוני הוא המדבר בעצם החיה כדברי חז"ל. והדורש אל המתים הוא ההולך לבית הקברות לדרוש אל המתים שיבאו אליו בחלום ויודיעוהו מה שירצה. ומזה אמר הנביא (שם ח') הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. והגיד הכ' כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה וגו'. רוצה לומר שכל הפעולות האלה הם מתועבות אליו ובעבורם הוריש את עם הארץ מלפני ישראל ואם תאמר אהיה אני אם כן חסר מהדברים האלה. רוצה לומר מידיעת השעות ומהשפעת ההצלחות ומהגדת העתידות ויתר הדברים. הנה לזה אמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ופי' תמים בלתי חסר דבר אמר אתה לא תהיה חסר דבר מאלו כי הם באמ' החסדים לפי שלא יגיע אליהם התועלת אשר ירדופו אבל אתה תמים תהיה ושלם עם ה' אלהיך ולא יחסר לך דבר. כי ההצלחות המדומות כלם יגיעו אליך עם ה' אלהיך בקיום מצותיו כמו שבא ביעודי התורה. וכל הימים וכל השעות יהיו טובים ומצליחים לפניך ולא תצטרך לעוננות לפי שמלאכיו יצוה לך וברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. וכמו שפירשתי בששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהכונה בו שבהיותו דבק עם אלהיו שכל השעו' והימי' טובים יהיו מוצלחי' לעבודתו. וגם לא יצטרך לנחוש. לפי שכבר ידעת שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כי בי חשק. הנה אם כן באמרו תמים תהיה עם ה' אלהיך הוא לתת לפניו השלמת כל הדברים המועילים שיקנה אותם עם העבודה האלדית ולא יצטרך לשאר המאלכות המתועבות שזכר. והותר בזה הספק הי"ד:

3ואמנם בהתר הספק הט"ו. והוא אם הדברים האלה כלם שהם מדרכי האמורי אסורי' ותועבת ה' כל עשה אלה איך מצינו עניני הנחוש באליעזר עבד אברהם וביונתן בן שאול וברבים מחכמי הגמרא, כבר השיב עליו ר"ן שלא היה ניחוש אליעזר עבד אברהם כי אם סברא ישרה ושכל טוב לפי שאליעזר עבד אברהם ראה שהיו כל מעשה יצחק מושגחים ושיותר ויותר יהיה ענין נשואיו, כי ההצלחה האנושית בדברים הגופיים תהיה מאד בהיות האשה בעלת שכל ומדות טובות וגזר שיודע זה ברבקה אם תהיה נערה בלתי רבת השנים ושתצא לשאוב מים שהוא דבר בלתי נהוג לנערה הקטנה ושתגבר עליה הנדיבות וטוב המדות עד שלא תחוש אל כל עמלה ויקל בעיניה להטיב לאשר לא ידעה איזה מהם הוא, כי זה באמת יורה תכלית שלמות מדותיה ושהיא הראויה לנוח על גורל הצדיקים, כמו שאמר היא האשה אשר הוכיח ה', הנה זה אם כן לא היה ניחוש כי אם סברא שכלית ישרה, גם יהונתן שבקש לעשות גבורה עצומה שלא נסה אדם להכו' עם רב כמוהו הוא ונערו בלבד, וגם לעבור במקום צר כמו שהעיד הכתוב (שמואל א י״ד:י״ג) על ידיו ועל רגליו, וכשעלה על דעתו לעשות הגבורה הזאת בקש לדעת, אם האויבים היו אמיצי לב או פחדנים כי בזה היתה תלוי הצלחתו בהיותם חולשי הלבב וכשמעם קול תרועה ינוסו ויפלו זה בזה כמו שהיה ועשה והצליח, הנה אם כן כל זה מדרך טוב השכל ולא ניחוש פשוט, ולזה אמרו בשלהי גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן שהיו כפי הסברא אינו ניחוש, רוצה לומר אינו ניחוש שמותר לעשותו, אמנם חכמי הגמרא המעשים ההם שהיו עושים עם היות שאינם כפי איכיות הדברים ההם פועלי' אותם הדברים בסגלה עצמיית, וכבר ידעת שהדברים מהם פועלים כפי אכיותם ומהם פועלים בכלל עצמותם וצורתם הנקראים סגלות ושניהם פעולות טבעיות, אם לא שאחת מהנה מבוארת הסבה הפועלת שהוא האיכות, והשני סבתה נסתרת ונעלמת ולכן נקראת סגולה ואותם הדברי' אשר התירו התברר אצלם שהיה בהם כח לא כפי האיכות הפועלים כי אם כפי הסגלות, ולהיותם דברים נסתרים התירו בהם ואמרו שאינם מדרכי האמורי ואינם תועבת השם יתברך כיון שלא נעשו כי אם להיותם פעלות טבעיות נמשכות מצורות הדברים ההם, והותר בזה הספק הט"ו: