אברבנאל על תורה, דברים כב:יג

1כי יקח איש אשה ובא אליה וגו' עד כי יהיה נערה וגו', ראוי שתדע שבאו הנה ט' מצות רצופות זו אחר זו בענין הזוגים, אחד דין מוציא שם רע על אשתו, ב' דין שוכב עם נערה מאורשה, ?ד' דין השוכב עם הפנויה, ה' שלא יקח איש את אשת אביו, ו' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ובא בקבלה בפרק ח' דיבמות (ד' ע"ו) ובספרי שלא ישא אשה מבני ישראל, ז' לא יבא ממזר ר"ל שלא ישא אשה מבנות ישראל, ח' לא יבא עמוני שהוא גם כן שלא ישא מבנות ישראל, ט' לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי שענינם גם כן שלדור השלישי ישאו נשים מישראל, והמצות האלה כבר בא זכרונם בתורה. והנני מפרש אותם:

2ואומר שהמצוה הראשונה ממוציא שם רע ענינה כן שכבר יקח איש אשה עם קדושין ובא אליה ושנאה, אם שלא נתערבה אליו בזוגו, ואם להיותה כעורה ומצד שנאתו אותה ירצה להפטר ממנה ולקחת אשה אחרת ומצד יראתו לפרוע אליה הבתולים ישים לה עלילות דברים כדי לפטרה בלא כתובה, והנה זכר הכתוב בכאן שלשה לשונות, האחד ושם לה עלילות דברים, הב' והוציא עליה שם רע, הג' ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, והכונה בהם שהוא ישים לה עלילות דברים, ר"ל שאשתו תדבר כאחת הנבלות ותחרפהו ותגדפהו מבלי היות לה דרך נשים לכבד בעליהן, וזהו עלילות דברים. ומלבד זה יוציא עליה שם רע ר"ל שיפתה אנשים ונשים שיאמרו עליה שאינה צנועה ולא בעלת ענוה כבנות ישראל אלא כל עניניה כדרך אשה מנאפת, כי זהו המכוון במה שאמר והוציא עליה שם רע, ומלבד כל זה יאמר בבית דין את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, ר"ל שלקחה בחזקת בתולה ושאחרי היותה אשתו מזומנ' לו ומאורשת לו זנתה תחתיו וארז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' מד) ובספרי שצריך עם זה שיביא עדים אשר יעידו שזנתה אחרי היותה מאורשת אליו, הנה כאשר יקרה זה יקחו אבי הנערה ואמה אם יהיו בחיים או אחרים במקומם השמלה אשר שכבו בהם החתנים מיד השושבינים והם העדים שזכרו רז"ל בפ"ק דכתובות (ד"ד) שמכניסין החתן והכלה לחדר ומשמרים לה בחוץ ונכנסים שם אחרי הזווג ויראו הדמים ויקחו השלמה שהיא שלמת הבתולים ואותה יביאו אביה ואמה לפני בית דין ואם היות האב והאם שניהם לפני ב"ד מביאין השמלה, הנה האב מדבר בפניהם כי אין ראוי לאשה שתדבר במקום שבעלה עומד בדין, ויאמר אל הזקנים שהם ב"ד מהעיר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה, ר"ל שכל זה שעשה היה מפני השנאה לא להמצא בה שמץ דבר ויגיד ג"כ מרשעתו ששם לה עלילות דברים שהיתה בפיה ובלשונה רעה וסרת טעם לא להיותו כן כי אם להעליל עליה באחרונ' ולומר אחרי כן לא מצאתי לבתך בתולים, וזהו אמרו ושם לה עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, והנה לא השיב לשם רע שהוציא עליה לפי שהיה דברי אחרים ולא דברי הבעל בגלוי כי אם לעלילות דברים שדבר הבעל בעצמו, ולענין הבתולים שדבר גם כן בעצמו שלא מצא לה ואז יוכיחו שבענין הבתולים הוא משקר ודובר כזב מפאת החוש, האב והאם שניהם יפרשו השלמה ויוכיחו דם בתולים, ולפי שעם היות השמלה מגוללה בדמים, אפשר שיהיה מדם נדותה ולא מהבתולים, או באופן אחר מהתחבולות אמרו שצריך עוד שיעשו הזמה לעדים שהעידו בזנותה, או הכחשה לפחות כי השמלה לא תכחישם בעצם, ועם זה הותר הספק הד':

3ולפי שהאיש הזה חשב לעשות קלון וחרפה רבה לאבי הנערה ואמה באמרו שזנתה בביתם וחשב לפטרה מבלי כתובה ושישלחה מביתו בידי' ריקניות, וחשב כל זה כדי לגרשה ולהרחיקה ממנו לשנאתו אותה, לכן גזרה התורה עליו ג' מיני עונשים וכלם מדה כנגד מדה כי אם חשב לעשות קלון וחרפה לקרובי אשתו יהיה ענשו ויסרו אותו, רוצה לומר בב"ד יענשוהו במלקות ברצועה כדי שיפחתו מעלתו וחרפתו לא תמחה, וכנגד המהר שחשב להפסידה ולגוזלו ממנה שהוא חמשי' כסף יהיה ענשו מאה כסף שהוא כפל המהר ויתנו אותם לאבי הנערה לא לנערה עצמה, לפי שהיא ברשותו ותקחם אחרי כן, וכנגד מה שחשב לפטרה ולהסירה מעליו, אמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי עם היות לו רשות לגרש את אשתו כשירצה, עתה לא יגרשה כל ימי חייו. וכבר העיר הרב המורה בפרק מ"ט ח"ג על יושר הדין הזה מהצדדים האלה, והנה המצוה הזאת באה בפרש' משפטים באמרו על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו וביאר כאן הפשע הזה בפרט ושיהיה ענשו בשירשיעוהו בית דין לשלם שנים האמכנם אם הדבר הזה היה אמת, ר"ל שלא נמצאו בתולים לנערה, כי זהו מה שראוי לחוש עליו לא על עלילות דברים ולא על הוצאת שם רע אבל לענין הבתולים ועם זה יביאו עדים כפי קבלתם זכרונם לברכה בספרי שיעידו שבהיותה נערה מאורשה זנתה בית אביה הנה אז תסקל לפי שעשתה נבלה בישראל והנבלה שעשתה היא הזנות בהיותה מאורשה לאיש ועם היותה מזרע ישראל עם קדוש לה' השחיתה עלילה כזאת ולפי שהיא עשתה בזה קלון לאביה בפרט ואל כלם בכלל, רוצה לומר אל כל אנשי עירה. לכן צוה שתסקל אל פתח בית אביה, ושיסקלוה אנשי עירה ויבערו מקרבם האשה אשר לא חששה אל כבוד אביה ובעלה ולא לכבוד עמה וזרעה, והדין הזה כבר בא בפרשת קדושים (ויקרא כ"ח) ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, ופי' כאן שהמאורשה דינה כאשת איש לכל הדברים והעונשים, ולכן כאשר זנתה ביא אביה בהיותה מאורשה תמות כמו האשה בעולת בעל, וזהו שסמך כי ימצא איש שוכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם כאלו ביאר שהמצוה היא בבעולה ובמאורשה. ואולי שלזה נאמר שם ואיש אשר ינאף את אשת רעהו שפרט שניהם א' לארוסה וא' לבעולה והוא הביאור שעשו בזה ואמר ומתו גם שניהם, כבר ראית מה שכתב רש"י (דברים נ"ב) להוציא מעשה חדודי' שאין האשה נהנת מהם וגם לרבוי הבאים מאחריהם, וראית מה שתפש עליו הרמב"ן והוא פי' כפי הפשט גם שניהם גם האיש הפושע וגם האשה וכו', וכבר נוכל לומר שכוונו במדרש מה שפי' הרב בפשט הכתוב, כי הנה פירשו גם לרבות הבאים אחריהם, רוצה לומר בכתוב שנאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה ומעשה חדודין דרשו ממלת שניהם, אבל כפי הפשט רבוי גם שניהם הוא חוזר למה שזכר מהאשה אשר זנתה בית אביה כי כמו שזכר למעלה שתמות האשה ההיא המאורשה תחת אשר זנתה בית אביה, כך ימות האיש השוכב עם האשה בעלת בעל והאשה עצמה ומזה הצד בא רבוי גם שניהם: