אברבנאל על תורה, דברים כב:ח

1כי תבנה בית חדש וגו' עד כי יקח איש אשה. גם המצות האלה בכלל שכר מצוה מצוה כמו שזכרתי ואם כבר נזכרו במה שקדם, הנה מצות המעקה מבוארת (פ' קדשים) מלא תעמוד על דם רעך, וביאר כאן ענין המעקה כדי שלא ישים דמים בביתו. וטעם המצוה הזאת הוא דומה לטעם שלוח הקן, להרחיק ההפסד האפשרי להיות קודם זמנו, וכדי שיתמיד התהוות בהיות זמנו הראוי ולכן הזהירו ועשית מעקה לגגך, ואמר שכאשר יעשה זה לא ישים דמים בביתו ולא יהיה מוכן לנפול הנופל משם ולכן אסרו חז"ל בספרי (ד' מ"ו) ובב"ק ס"פ השואל בכלל המצוה הזאת כל דבר שיש בו סכנה. ואמרו שהדין הזה ינהג כשיבנה בית חדש או יקנה או יירשנו או ינתן לו, בין שיהיה שלו לבדו או עם שותפין יתחייב לעשות מעקה, ומה יפו דברי חז"ל בשבת פ"ב בכי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה לפול ואע"פ כן לא יתגלגל על ידך שמגלגלים חובה ע"י חייב, הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב' אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלהית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו, וי"מ כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלהית, אבל מי שראוי שיפול ע"ד ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פי' נכון, ואמנם מצות לא תזרע כרמך כלאים כבר נזכרה גם כן (פ' קדשים) שדך לא תזרע כלאים וביאר כאן המצוה הזאת שאין האיסור בלבד בשדה אשר זכר שמה כי ג"כ ינהג האיסור בכרם, ולכן לא תזרע כרמך וידענו עם זה שהאיסור כולל לשדה כמו שנז' שם ולכרם כמו שנזכר כאן ובמשמע כל דבר הנזרע. וביאר בזה עוד כי אם יזרע הכרם כלאים, לא די שיהיה אסור בהנאה תבואת הכרם היוצאת מן הכלאים שזרע אבל גם הזרע שיזרע והתבואה שיצא ממנו כלו יהיה אסור בהנאה וזהו שאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ר"ל פן יהיה קדש המלאה שהוא הזרע אשר תזרע וגם יהיה קדש תבואת הכרם היוצאת מאותו זרע כי שניהם יהיו קדש וטעם המצוה הזאת שיהיו הפעולות כלם שלמות ופשוטות מבלי עירוב וזיוף אבל כל דבר ודבר יהיה נכר במינו הפשוט בענין שלא תהא האמת נעדרת ולא תפסד ולא תשתנה אל זולתה, ואמנם המצוה האחרת לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כבר נזכרה ג"כ בהמתך לא תרביע כלאים. וביאר ב' דברים, הא' שלא יחשוב שיהיה האיסור במי שירביע כדי להוליד כי הנה גם בחרישה יאסור שותפות. והב' אמרו בשור ובחמור יחדו ר"ל שלא יאסור החרישה בשותפו הב"ח כ"א בהיות אחד מהם טהור וא' טמא כמו השור והחמור וכן כל טמא וטהור זולתם, והמצוה הזאת סמוכה גם מקושרת אל מצות הכלאים כי ענינם א', ור"א אמר שחמל הש"י על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור לחרוש שניהם יחדו, ואמנם המצוה הזאת לא תלבש שעטנז כבר ביארנו בה גם כן באמרו ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, וביאר בזה ב' דברים הא' שעם היות שאמר שמה ובגד כלאי' שעטנז לא יעלה עליך אין האיסור נוהג בעליה בלבד אבל האיסור הוא בלבישה, ולפי שהוא עולה על האדם אמר לא יעלה עליך, וביאר זה כאן באמרו לא תלבש שעטנז, והביאור השני שהאיסור הזה אינו כ"א בב' המינים האלה צמר ופשתים לא בשאר מינים. וגם ענין המצוה הזאת וטעמה דומה לטעם הכלאים והחרישה בשור ובחמור יחדו ולכן באה אחר כן. ואמנם המצוה האחרת שהיא גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו' כבר נזכרה גם כן מצות הציצית (פ' שלח) בשלמות, אבל ביאר בה הנה ב' דברים, הא' באמרו על ארבע כנפות כסותך להגיד כי אע"פ שהיה הלבוש מכנפים הרבה לא יחוייב בציצית כי אם בבעל ד' כנפות, והביאור השני אמרו אשר תכסה בה להגיד שאם אין הלבוש כדי לכסות בו אינו חייב בציצית, ונסמכה מצוה זו למצו' שעטנז להגיד שאין מצות הציצית נוהגת כי אם בבגדים שהם של צמר ופשתים לא בשאר. והיה תכלית כל המצות שזכר להגיד שראוי לאדם שיתנהג כפי השלמות ויהיו פעולותיו אמתיות מפורסמו' וגלויות בענין שיהיו נכרים החסרונות והשלמיות כל אחד כפי מה שהוא. ולכן הזהיר על כל ערוב וזיוף אשר לא יעשה אבל יהיו הדברים נפרדים גלוים וניכרים בעצמם כפי אמתתם, ולכן אמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, ר"ל שיוליך עמו סימנים להראות את העמים כלם שהוא איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ובזה מההגלות וההורתה והפרסום ולכן סמך לזה מצות המוציא שם רע שהוא מזייף האמת ואומר מה שאינו כן בבתולי אשתו שיענש, ואם אמת היה הדבר שיהיו כלאים באשה תסקל כמו שיתבאר: