תורת משה - אלשיך, דברים א:ו

1ה' אלהינו דבר אלינו כו'. ראוי לשים לב. (א) למה עזב כל העונות שרמז למעלה ותפס עון מרגלים להאריך בו. (ב) אומר אלהינו מי לא ידע כי הוא אלהינו יתברך שמו. (ג) אומר לאמר כי אינו לאמר לזולת. (ד) אומר רב לכם שבת כו' שיורה שעל שישבו שם הרבה צוה פנו וסעו כו' הלא בלעדי זה הוא ראוי. (ה) אומרו פנו וסעו כי שתי התיבות מיותרות כי בכלל אומרו שיבואו הר האמורי הוא הנסיעה. וגם מלת לכם מיותרת וגם אומרו ובאו כי הראוי יאמר ולכו. (ו) למה מפרש כל מקום בפני עצמו הר האמורי כו' ולא אמר ממקום פלוני עד הנהר הגדול ויכלול כל מה שבנתים. (ז) אומרו ראה נתתי לפניכם את הארץ שנראה שהוא דבר נראה בחוש ואיננו. (ח) אומרו מלת ראה לשון יחיד וכל מה שאמר למעלה ולמטה הימנו אמר בל' רבים. (ט) למה מזכיר אשר נשבע מי לא ידע כי נשבע להם. (י) אומרו לאברהם ליצחק וליעקב למה לא הטיל וי"ו ביצחק כמו ביעקב או גם ביעקב לא יטול וי"ו כי אם יאמר ליצחק ליעקב או יקצר ויאמר לאברהם יצחק ויעקב. (יא) אומרו לתת להם והלא ארז"ל כי אין זה מתקיים רק לעתיד לבא. (יב) אומרו ואומר אליכם כו' איזה יחוס יש לזה עם הקודם ולא עוד אלא שאומר בעת ההיא כאלו מהעת שנאמר בו הקודם נמשכה אמירתו זאת. (יג) אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. (יד) או' לא אוכל לבדי כו' מה פשעם מה חטאתם שאמר אז להם לא אוכל שאת אתכם ואין לומר שהוא על רבויים ונלאה לדונם ולהנהיגם כי הלא אחרי כן מפרש ואומר איכה אשא לבדי טרחכם כו'. (טו) למה בין פסוק לא אוכל לבדי כו' לפסוק איכה אשא לבדי מפסיק בשני פסוקי דרחמי. (טז) מה מקום לברכות אלה פה ולמאמרם ז"ל שעי"כ שקבלו התוכחות ברצון זכו לברכה ושעל כן ברכם אם כן איפה לא היה ראוי לסמוך זה מיד אחר פסוק ראשון שיהיה תיכך לתוכחה ברכה (יז) אומרו והנכם היום ככוכבי השמים כו' למה נתייחדה פה ברכת הכוכבים מברכת החול או עפר הארץ. (יח) אומרו לרוב שהוא מיותר וכן מלת ככם. (יט) למה נתן קצבה תחלה לברכתם ואחר כך שולל הקצבה ואומר ויברך אתכם כו' עד שהוצרכו ז"ל לומר שאמרו לו וכי קצבה אתה נותן לברכתנו והשיב זה משלי אך ה' יברך אתכם בלי קצבה ולמה עשה מה שהוצרך לתקנו. (כ) אומרו כאשר דבר לכם היכן דבר להם. (כא) אומרו ותענו אותי ותמרו כו' כי מהראוי לא יאמר כי אם ותאמרו כו' ולשתוק מותענו אותי. (כב) למה יספר עתה שמינה דיינים ושצוה את השופטים שמוע כו' לא תכירו פנים כו' כי אין זה מן התוכחות ומה גם כי בענין המרגלים היחל באומר פנו וסעו כו' ותיכף אחר הפסוק ההוא היה ראוי יסמוך פסוק ונסע מחרב כו'. (כג) אומרו ואצוה את שופטיכם כו' לאמר כי אומרו לאמר אינו לאמר לזולת. (כד) אומרו בין אחיכם שהראוי יאמר שמוע את אחיכם מאי בין. (כה) אומרו כקטון כגדול תשמעון האם היה עולה על לב שלא ישמעו כקטון כגדול. (כו) אומרו כי המשפט לאלהים הוא שהל"ל כי משפט אלהים הוא. (כז) אומרו ואצוה אתכם את כל הדברים אשר תעשו שאם חוזר אל השופטים הל"ל אותם ואם אל כל ישראל הדברים אשר יעשון זה כל התורה והיתכן שבעת ההיא למדם את כל התורה. (כח) או' ונסע מחרב ונלך כו' כי הראוי יאמר ונלך ולמה יזכיר הנסיעה או יאמר ונסע ונלך מחורב ולא יפסיק בין נסיעה להליכה בשם המקום. (כט) אומרו ואומר אליכם באתם עד הר האמורי כו' כי פסוק זה כלו משולל צורך וטעם וגזרה. (ל) אומרו ראה נתן ה' כו' למה יאמר פסוק זה לשון יחיד משא"כ לפניו ולאחריו. (לא) במה היא ראייתם שאומר ראה נתן כו':

2אמנם הנה כתבנו כי בפסוק ראשון הוכיח ברמז מהטעמי' הנאמרי' למעל' ומפסוק זה והלאה היחל להוכיח בפירוש ובאורך. אך עדיין בזה לא עלתה ארוכת קושיית החילו בענין מרגלים מביתר דברי עונות כי לא בראשון היחל ולא באחרון סיים כי אם מאמציעותו לקח והנה הטעם אשר יפול לב אדם עליו הלא הוא כי הנה עיקר תוכחות מוסרו בעת ההיא בעבר הירדן אשר שם הוא מבוא לבוא לרשת ארץ הלא היה מפחד לבבו פן טרם יעברו ומה גם אחרי מותו יעשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו ויסף עוד להניחם במדבר וכמקרה המרגלים גם הם יקרם. ע"כ שת לבו להתאמץ בכל עוז להוכיחם בל ישובו לכסלת עון אשר חטאו וישם לפניהם עון מרגלים כי גם אז היו נוסעים לרשת ארץ ויבואו עד הר האמורי לבא לרשת כאשר יפרש ועם כל זה נזורו אחור וינועו ארבעים שנה במדבר ושם נפלו פגריהם עד תום כל הדור כן אתם גם אתם השמרו לנפשותיכם שאתם קרובים לרשת ארץ פן תעשו את הרע ותאבדו דרך ירושת הארץ. ובדרך הזה נדע מה להשיב על שתי הערות הראויות לבא אליהן. (א) כי פסוק אחד עשר יום מחורב כו' יראה כנכנס בין הדבקים כי אחר הזכירו זכרון תרועת מקרה כל מקום אשר חטאו בו בפסוק הראשון שהיא התוכחת מיד היה ראוי יסמוך פסוק ויהי בארבעים שנה כו' שהוא טעם אל האמור התוכחות בימים ההם בזמן ההוא כי למאמר רז"ל שהוא לומר ראו נא איך השכינה היתה מתלבטת למהר להביאכם אל הארץ כי הנה אחד עשר יום מחורב כו' והוא ית' הוליך אתכם בשלשה ימים עם כל זה אין זה מן התוכחות כי אם הוראת חסידותו ית' ואם הוא לומר שהיו ישראל כפויי טובה שאת כל הרעות הנזכרות עשו ולה' יגמלו זאת הלא לעונות אשר היו קודם לכתם מחורב כמול סוף ובמדבר ודי זהב אין זו תוכחה על כפיות טובה ההיא. (ב) כי גם פירושם ז"ל שהוליכם ית' בשלשה ימים שהוא עיקר הכונה חסר מן הספר ולמה לא נזכר ואין זה מהדברים שאמרו בהם לקצר בתוכחת מפני הכבוד:

3אמנם למה שאחר שכל ישעו וכל חפץ להעירם בל יוסיפו עוד לחטוא פן יוסיפו לדאבה עוד במדבר כאשר קרה להם בעון מרגלים. ע"כ אחר שהזכיר עון זה ברמז ראה והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי מעון מרגלים אין ראיה להכביד אשמת ישראל ואדרבא יאמרו כי לא לרצון היו ישראל לפניו ית' בימים ההם למהר להורישם ארץ זבת חלב ודבש כי קרוב היה עדיין מה שעשו עגל בחורב שע"כ קלה שבסבות הספיקם להניח' במדבר ארבעים שנה. כי אם לא היה רק בעון מרגלים לא היה כדאי העון ההוא לאותו העונש כי הלא כל עם בני ישראל היה להם טעם ליפטר ולומר אחינו המסו את לבבנו. אך בלעדי דבתם רעה שלמים היינו אפילו המרגלים עצמם היה להם בית מנוס לאמר אשר ראינו אמרנו כי עז העם ושהערים בצורות גדולות מאד ושגם בני ענק ראו שם ואפילו על אומרם ארץ אוכלת יושביה היא היו יכולים להשיב כי הן ראו והמה לא ידעו כי האלהים עשה לשלא ישגיחו במרגלים. ע"כ אחר אומרו ודי זהב שהוא עון העגל והיה מקום לחשוב כי מדאגה מהעון הגדול ההוא היה עיקר הקצף כי לא שב אפו ית' מהם בעצם וע"כ ביום פקדו עון מרגלים הכביד על דבר העגל שאם לא כן לא כבדה אשמת מרגלים לכל העונש ההוא. ע"כ מה עשה סמך ואמר אחד עשר יום מחורב כו' לומר דעו איפה כי לא כן הוא. כי הלא בחורב עצמו אשר עשו בו את העגל מהם הורה ית' רצונו הרב ועצום למהר להורישם את הארץ כי אחד עשר יום מחורב כו' והוליכם בשלשה ולא פירש סוף הענין שהוליכם בשלשה ימים מפני שרצה אחרי כן לפרש הענין הזה באורך כאשר יבא בס"ד והוא כתני והדר מפרש שלא הזכירו פה כי אם לסמוך אל ודי זהב מן הטעם שכתבני. וע"כ אחר אומרו אחר כך טעם אל התוכחת בזמן ההוא ונמשך גם הודעת באר את התורה חל עליו חובת ביאור אומרו למעלה אחד עשר יום כו' שהוא על ענין מרגלים שהוא ענין תוכחתו בעת ההיא כמדובר ומפרש כאשר פירשו ז"ל איך הורה ית' טוב רצונו למהר להורישם הארץ אלא שעון מרגלים היה גדול מאד. וזה החילו לבאר באומרו ה' אלהינו דבר אלינו כו' לומר ראו נא איך היה רצונו ית' למהר ביאתנו אל הארץ כי הלא ה' למה שהוא אלהינו כו' פנו וסעו ובאו הר האמורי כו'. והוא כי הנה ידענו מרז"ל כי כל הדר בחוצה לארץ דומה כו' ובזה נבא אל הענין. והוא כי אמר כי ה' למה שהוא אלהינו. והדר בחוצה לארץ דומה כו' ע"כ למה שיצדק בעצם היותו אלהינו דבר אלינו וכו' לבא מיד אל הר האמורי להתחיל מהם לרשת ארץ שנהיה בארץ אשר נכון יהיה בו שם אלהותו עלינו. ואומרו לאמר הוא ע"ד מאמרם ז"ל על פסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר שהוא כדי שיאמר לו ית' תשובה שאמר אינו זז מכאן עד שתשוב תשובה ועל דרך זה יאמר פה מה שה' דבר אלינו היה כדי לאמר שהוא כדי לאמר ישראל תשובה על אומרו ית' שילכו לרשת ארץ למען יגלו לבם אם יאמרו כן נעשה או ימאנו כי ימאסו בארץ חמדה ומה עשה הוא ית' כל התואנות שהיה אפשר להם להתאנות קיצץ אותם מעתה. והוא (א) כי היה אפשר יאמרו כי מה יהיה להם בא"י שאין להם בחורב כי הלא שם ניתנה תורה וגם ששם היה עון העגל כבר שם נתקן ונבנה המשכן אחר לוחות שניות ועשו ישראל דגלים כמלאכי השרת מחנות מחנות ושם ה' הולך לפניהם וענני כבוד ומן ובאר שהיה להם מעין עולם הבא שאפילו האומות היו אומרים אלוהות הם אלו כמו שאמרו ז"ל ושפע הנתן שם התורה לא ימיש מההר ההוא וטוב לנו פה מבמקום אחר. (ב) אשר אמרו למשה שלא היה רצונם רק לדעת את הדרך ילכו בה ואת הערים אשר יבאו אליהן וע"כ יאמרו לשלוח מרגלים. (ג) והיא פן יאמרו בפירוש כי שם בארץ כנען עם גדול ורב ורם ומי יתיצב לפניהם. ע"כ לבל יאמרו כדברים האלה הקדים ואמר. על הראשונה רב לכם שבת כו' פנו כו' לומר הן אמת ידעתי כי רב ודבר גדול יש לכם על ידי שבת בהר הזה כי הוא מקום שנתנה בו תורה זה פעמים וגם פה שכינה מרחפת עליכם כעל ארבע מחנות שכינה אך דעו לכם כי גדולה מזו תהיה לכם בארץ כי עתה אתם רחוקים משורשיכם ועתה פנו וסעו לכם ובאו כו' והוא אשר כתבנו בפ' לך לך מארצך כו' כאשר הארכנו במקומו כי למה ששורש נפש כל חי דבקה בשכינה אשר היא למעלה כנגד א"י וע"כ בהיות איש הישראלי בח"ל הוא נפרד משרשו אך בבואו אל הארץ רוחו בקרבו תקרב אל שורשו נמצא כי בלכתו ארצה כנען הוא כהולך ומתקרב אל עצמו ושורשו ועיקרו מה שאין כן עודנו בח"ל שהוא נפרד קצתו מקצתו וע"כ אמר הוא ית' לאברהם לך לך לומר אל עצמך לך והתקרב אל עיקרך כי פה הוא כאלו אתה רחוק ממך כמפורש אצלנו במקומו וזה הדבר רצה הוא יתברך לומר פה באומרו רב לכם פנו וסעו לכם כלומר לכם אל עצמכם אתם נוסעים והולכים כי שם שרשיכם ועל כן לא אמרו ולכו כ"א ובאו כמי שבא אל ביתו ועיקרו כי לביאה תתייחס ולא להליכה. ושעור הכתוב פנו וסעו שתהיה פנייתכם ונסיעתכם אל היות פונים ונוסעים אל עצמיכם ולכם שהוא לידבק אל שרשיכם. ועל השנית והיא לבל יאמרו כי אין הענין רק לדעת את הדרך ילכו בה ואת הערים אשר יבאו אליהן על ידי מרגלים על כן הקדים מעתה יאמר הנה זה היא הדרך תלכו ואלה הם הערים אשר תבאו אליהן תחלה באו הר האמורי ומהם אל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ואח"כ בנגב ואחר כך בחוף הים כו'. הרי סידר לפניהם את הדרך ילכו בה והערים אשר יבאו אליהן. ועל השלישות כיון בכפל אומרו פנו וסעו ובאו כו' כי היה די יאמר פנו לכם ובאו וכן אומרו ראה נתתי לכם כו' כלומר הנה זאת אעשה לכם כי טרם תגיעו אל הר האמורי תראו כלכם כאחד אות ומופת ביאתכם שאביא אתכם ותצליתו ותכירו מעתה כאלו כבר היא כבושה לפניכם והיא ביאור פסוק אחד עשר יום מחורב כו' כאשר פירשוהו ז"ל כי פה פירשו ית' לפניהם באמור להם יסעו מחורב עד קדש ברנע והיא אומרו פנו וסעו יבאו לומר עם היות כי רב הדרך מהלך אחד עשר יום למה תצטרכו רק שלשה ימים אחר פנו שהוא יום פנותכם מפה ויום נסיעתכם מחניית הפנייה שבלילה. ויום שבו תבאו אל הר האמורי שהוא מחוז החפץ ועל שלשתם אמר פנו וסעו ובאו. (א) פנות מחרב. (ב) נסיעה ממקום שחנו. (ג) יום ביאת אל הר האמורי וזה לכם אות ומופת על הצלחתם כי בזה יראו כל ישראל כא' כי נתתי לפניכם את הארץ כי י"א יום הלכתם בג' ימים וזהו ראה נתתי לפניכם את הארץ כי כאחד תראו ותכירו זה. וזה אומרו ראה לשון יחיד וזה הדבר אמר להם משה בבא אל הפועל באומרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כו' ונבא כו' ואומר אליכם כו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ כו' שהוא כי אמר הדבר הזה להם באר היטב והוא כי הנה ונסע מחורב ונלך כו' ונבא כו' לומר הנה בשלשה ימים נעשה לנו הדרך של אחד עשר יום האחד מה שונסע מחורב שהוא יום היציאה משם. ואח"כ יום שונלך במדבר שכל ההליכה בו היה במדבר שהיה יום השני שלא היה נסיעה מחרב ולא הגיעו אל קדש. ויום השלישי שבו ונבא עד קדש ברנע ואז ואומר אליכם הנה באתם עד הר האמורי בשלשה ימים אשר עד המקום הזה הוא מהלך אחד עשר יום אשר ה' אלהינו נותן כלומר שהוא מחוז חפצינו על ידי אות ומופת. כי זה ראה כל ישראל כאחד כי זה הוראה כי נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ ואינך צריך רק עלה כבא אל נחלת אבותיו הנה כי מאמרנו פה הוא אשר דבר להם משה בשעת מעשה להעמידם על הדבר ואמר אותו בסגנון אשר אמרו ית' כמדובר:

4עוד הוסיף הוא ית' ואמר פה באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם כו'. והוא מאמרנו על חלוק שבין שבועות האבות כי לאברהם נשבע הוא ית' לתת את הארץ לזרעו וכן ביעקב אך לא ליצחק אך אמר לו האלהים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך למה לא נשבע לו בפני עצמו כ"א נגרר אחר אברהם שיקום מה שנשבע לאברהם. אך הוא במה שידענו כי שלשה האבות חלוקים במדותיהם אברהם מתייחס אל מדת החסד יצחק אל מדת הדין יעקב אל מדת רחמים וע"כ בקבל כל אחד מתנה כל אחד מקבל לפי מדתו באופן כי אשר ייטיב ה' לנו על פי שבועתו לאברהם על צד החסד יהיה ואשר נשבע ליעקב יתקיים על צד הרחמים וע"פ הדברים האלה אם היה נשבע הוא ית' ליצחק היה מתקיים על צד הדין ע"כ מאהבתו ית' את עמו מה עשה לא נשבע ליצחק בפני עצמו כ"א נשבע לו לקיים מה שנשבע לאברהם אביו כלומר אותה השבועה על צד החסד שהיתה לו אקיים לך. וזה מאמרו ית' פה לומר אולי תמצאו תואנה לסרב ללכת לארץ על חולשת זכותכם פן מדת הדין יעכב בירושה כעת אל תיראי כי הלא במתנת הארץ אין בה שייכות למדה"ד כ"א לחסד ולרחמים כי הלא אשר נשבע ה' לאבותיכם לא רצה לישבע ליצחק בפ"ע כאשר לאברהם וליעקב לבלתי הכניס בדבר מדה"ד כ"א אשר נשבע לאברהם היה גם ליצחק שהוא על פי מדת אברהם כאומר והקימותי וכו' אשר נשבעתי לאברהם אביך. וזה שאמר ליצחק ולא אמר וליצחק. מה שאין כן ביעקב שאמר וליעקב כי לא נשבע בפני עצמו כ"א ליעקב לשתף רחמים עם חסד לאברהם כלומר ע"כ אל תיראי מאשר אמרתי באו ורשו אם הוא נותנה לכם איך היא ירושה הלא הוא כי אני נשבעתי לתת להם וא"כ מה שאתן לזרעם הם כיורשים מאבותיהם וזהו אומרו להם ולזרעם אחריהם והוא כי אפילו שאין מתקיימת מתנת האבות רק לעתיד לא יבצר כי מעתה נתנה להם כמו שאמרו ז"ל על אומר גר ותושב אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב כי לי הארץ. וכן באומרו וגם הקמותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען כו' כמפורש שם במקומו כי לשיתקיים גר יהיה זרעך כו' ד' מאות שנה מלידת יצחק לא ניתנה להם הארץ למורשה כמבואר שם אצלנו: