תורת משה - אלשיך, שמות י:כא

1ויאמר ה' כו'. ויהי חשך כו' המתרגם וימש חשך ל' הסרה שכתב בתר דיעדי קביל ליליא. שהיה סר החשך. הטבעי של הלילה ובא אח"כ חשך של גיהנם כמשז"ל ומחשיך למצרים. ובזה יתכן לשון וימש. וגם הוא מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ד) שלח חשך ויחשיך כו' שראוי לשום לב שמלת ויחשיך מיותרת וגם או' לא מרו ל' רבים:

2אך הוא כי שלח הוא ית' חשך הלילה ואח"כ ויחשיך חשך אחר וזה וזה לא מרו את דברו זה להלוך וזה לשמש. אך הנה רז"ל (ש"ר פ' י"ד) פירשו לשון מישוש שהיה חשך ממשיי עב מתמשש בידים ואמרו ששימש החשך ששה ימים השלשה הראשונים היושב היה יכול לעמוד והעומד היה יכול לישב והשלשה אחרונים העומד לא היה יכול לישב והיושב לא היה יכול לעמוד הכריח' לזה אומרו שלשת ימים זה פעמים ובא' אומר לא ראו ובשני אומר לא קמו איש מתחתיו וראוי לשום לב למה נשתנה החשך הב' מהא' והנה במציאו' טעם אל מכת החשך דרך כלל יש מרז"ל (שם) אומרים שהיה על כי נמצא בעמנו רשעים הבלתי חפצים לצאת ממצרים. וה' חפץ להמיתם להגו סיגים מכסף וימיתם ה' בימי החשך לבל ירגישו המצרים. ויאמרו כמות זה כן מות זה. ויש אומר שהיה כדי שיכנסו ישראל בבית כל מצרי ויחפשו כל כלי כספם וזהבם ושמלותם חשובים וסמכו הדבר אל פסוק ולכל בני ישראל היה אור במושבתם בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם הוי במושבותם של מצרים שהיה ישראל נכנס והאור עמו ומחפש כל מטמוניו ותיבותיו כדי לשאול מהם בנסעם. והנה גם שכל א' דבר על כללות כל ו' ימי החשך הנני בא אחריהם ומשניהם אקח ואומרה כי צדקו יחדו שניהם ויאמרו אמת ובג' ימים הראשונים מתו כל הרשעים ובשניים חפשו בתיהם ועל כן בג' ימים הראשונים שלא היה רק לקבור פושעי ישראל הספיק חשך אפלה שימנע מהמצריים אורם שתחשכנה עיניהם מראות במתי ישראל אך בג' ימים שניים יתכן כדי שיחפשו את בתי המצריים ותיבותיהם והמצרים אתם בבית ואם לא היו לוקים רק בהיזק ראיה ומניעת אורם לא יבצר מהמצרי מהרגיש את איש הישראלי על ביתו במדרך כף רגל ופתיחת תיבותיו ונענוע מפתחותיו ותיבותיו וכליו ויתן אל לבו כי גנבים באו לו ויתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן וירוץ כצבי במר נפשו לעומת שבא ממשש בצהרים עד יתפס כגנב במחתרת ע"כ מה עשה הוא ית' כבשם ואסרם כאשר בסוהר ויעבה חשך ביתו עד בלתי יחוגו וינועו אנה ואנה היושבים כרפאים בל יקומו והעומדים כעמודים אשר הבית נכון עליהם באופן יהיה בטח בדד עין יעקב רואה ומביט כל אשר בביתם ותיבותם ומחמדיהם הטובים והיה איש הישראלי יוצא ובא לפניהם ומורא לא יעלה על ראשו פן יפגענו המצרי באבן או באגרוף כי יארוב לו וקם עליו כי היה לאבן לא ירים את ידו ואת רגלו ועקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו מעצמו ויורה היות זאת כוונת ג' ימים האחרונים דסמיך ליה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שדרשוהו רז"ל (שם) על חקירת ישראל מצפוניהם שהיה להם אור במושבות המצריים:

3ובזה יתכן איך היה אור לישראל בבית הנכרי והנכרי לא יראנו כי למה שהיה החשך ממשיי בהכנס ישראל והיה ניצוץ האור נוקב בממשות ההוא ולא יתפשט כאלו משני צדיו היה גדר מזה וגדר מזה.

4וזה אחשוב כיוון אליפז התימני באו' (איוב ה׳:י״ד) לוכד חכמים בערמ' כו' יומם יפגשו חשך כו' ויושע כו' ותהי כו'. והוא כי בא להוכיח את איוב העולה על רוחו כי דעת וכי שיג לו להבין מעשיו ית' ולהתלונן על הנהגתו והוכיח באו' לוכד חכמים בערמם כו'. לומר מי חכם ויבן מעשיו ית' והלא הוא לוכד חכמים בערמם במה שהם מתחכמים כנגדו ית' בה יפילם כענין קריעת ים סוף שאמרו נתחכמה למושיען כו'. ובזה נפלו כמאמר הכתוב כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מאמר אליפז לוכד חכמים כו'. הם האומרים הבה נתחכמה בערמם עצתם אשר חשבו לימלט בערמתם ובה נלכדו ועצת נפתיים המייעצים לענות אותם בשרי מסים למעטם נמהרה כי כאשר יענו אתו כן ירבה כו':

5ועוד תשוב תראה גודל השגחתו ית' מענין המצרים עצמם במכת החשך כי ע"י רעה שהביא על המצרים נמשכו טובות לישראל מנושא אחד שני הפכים. והוא כי הלא ידענו מרז"ל (שם) כי חשך מצרים היו ג' ימים. שהיושב היה יכול לעמוד כו'. אך הג' שניים היו כזתים בבית הבד היושב לא היה יכול לעמוד. והעומד לא היה יכול לישב כו'. וזהו יומם יפגשו חשך לומר כי שני סיגי חשך היו. הא' לא היה רק שיומם יפגשו חשך שאחר כלות חשך הלילה יחשבו לראות אור אדרבה פגשו חשך אחר. כמאמר המתרגם על אומרו וימש חשך בתר דיעדי קביל ליליא שבא מגיהנם ובקימם בכלות הלילה פגשו בו אך לא היה ממשיי:

6אך אח"כ היו מין (ב) והוא כי וכליל' ימששו בצהרים כי היה חשך ממשיי קשה כאשר כתבנו ופירש ואמר טעם החשך הראשון היה למה שע"י כן וישע מחרב מפיהם. הוא חרב לשונם במות רשעי ישראל פן ידברו סרה לומר שכהם ילקו ישראל וזהו מחרב מפיהם. ועל החשך השני אמר ומיד חזק אביון שע"י החשך ממשיי הושיע מיד המצרי החזק בעל הבית את האביון התאב אל חפציו המצרי. ובא אל בעל הבית לחפש בל יאחז בו ויכנו נפש. פן ירגיש ויקרב אליו לקול צעדיו וע"י כן ותהי המכה ההיא לדל תקוה שפשפש ומצא ולא הרגיש היתה לו תקוה שע"י כן ישאל חפצים ההם ויתנום לו באומרם לו רצה לקחתם חנם לא החזירם למקומם. ומה שהוצרך לראותם תחלה הוא כי ע"י כן וכל עולתה בהיות המצרי בא לו' עולה ותואנות שקר לומר אין לי חפץ פלוני או מכרתיו וכיוצא עתה באמור אליו הישראלי הלא ראיתיה בביתך במקום פלוני שחפשתי ומצאתי אז עולת הרמאות לשקר קפצה פיה באומר אם דרך רע להם למה לא לקחום כשמצאום בחשך. הנה הוראת השגחתו ית' גדולה ופרטית ושע"י גדולה ופעולה א' עושה הוא ית' כוונת רבות הפכיות זו מזו ושמהרעה נמצא טובה ועל כן גם אתה איוב אל תקוץ על רעתך כי לטובה תהיה: