תורת משה - אלשיך, שמות יב:לו

1ויסעו בני ישראל מרעמסס כו'. ראוי לשום לב. (א) למה הוזכרה הנסיעה ולא החניה בסוכות כאו' בפ' מסעי ויחנו בסוכות. (ב) מהמנין בכ"ף הדמיון כשש מאות כו'. (ג) באו' וגם ערב רב עלה כו' היל"ל נסע אתם שהוא הל' האמור בישראל. (ד) באו' ויאפו את הבצק כו'. כי מה יתן ומה יוסיף הודיענו ית' אפיית הבצק וגם האמר פה. (ה) או' ומושב בני ישראל כו' כי הלא לא היו זולת רד"ו שנה. (ו) אומרו ויהי מקץ כו' אחר אומר ומושב מי לא ידע שהוא מקץ אותם השנים. (ז) אומר ויהי מקץ כו' ויהי מקץ פעם שנית. (ח) או' יצאו כל צבאות ה'. כי הרי נאמר למעלה ויסעו כו'. (ט) למה קראם פה צבאות ה'. (י) או' ליל שמורים היל"ל ליל שמור. (יא) כי אומר הוא הלילה הזה לה' הוא מיותר. (יב) למה חזר לו' שמורים כו'. (יג) למה אחר כמה פסוקים חוזר ואו' פעם אחרת. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. (יד) או' על צבאותם כי הלא הן הם צבאות ה' ולמה יאמר צבאותם כאלו יש אחרים שהם צבאותם של ישראל וגם מלת על יתירה ומשוללת הבנה וגם ע"פ דרכנו נשים לב אל פסוק שקודם זה ויעשו כל בני ישראל כו' כן עשו כי הלא פסוק זה נאמר למעלה כלו אלא שמוסיף פה מלת כל ולמה נתוספה. (טו) כי כל ענין מצות קרבן פסח ומילה היה ראוי לאומרו למעלה כשיאריך בקרבן ולא יפסוק עתה בין הדבקים:

2אמנם הנה ידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ') על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מלאכי השרת על כפים נשאום מרעמסס סכותה לשעה קלה ק"ך מלין שהם מהלך שלשת ימים. ובזה נבא אל הענין אמר ויסעו כו' ולא הזכיר נסיעה וחניה כאלו הנסיעה היתה עד סכות בלתי נרגשת נסיעה לחוד וחניה לחוד כ"א שבנסיעה נמצאו בסוכות והלא כמו זר יחשב למוליכים טף עמהם המתנהלים לאטם בטבעם. לז"א כשש כו' לו' ויסעו כ"כ בקלות כאלו שש מאות אלף רגלי היו הגברים לבד מטף כלומר כאלו היו הגברים משוללי טף כן קלו ע"י נוסעיהם.

3או יאמר ויסעו בני ישראל ותהי נסיעתם קלה כמו שש מאות אלף רגלי שיצאו אתם. ומי הם הלא הם אותם שהם הגברים ואין להם נשים וגם הם לבד מטף שגם הם משוללי טף כלומר כמלאכי השרת שיצאו אתם עם השכינה שהיתה עמהם כי על כפים נשאום ושמא תאמר הלא זה יתכן אם הערב רב היו נשארים אחור על שלא נשאום מלאכים. אך לא נתפרדו מאתם ומאין ולאין קלו הערב רב כשיעור הלז שעל כפים ישאום מ"ה. לז"א אל תתמה על החפץ כי הלא וגם ערב רב עלה אתם כלומר עלו באיכות ומעלה כי בחול שפע אלהים על ישראל חל גם על בני לויה כמאז"ל בעובדא דר' פנחס בן יאיר (חולין דף ז') וז"א עלה אתם כי עלה במעלה ללכת גם לשעה קלה למה שהיו אתם. ואל תתמה שהושוו לישראל כי לא הושוו כ"א למקנה ישראל כי גם המקנה עם היותו כבד מאד הפליא לעשות הוא ית' עמהם כמוהם היו הערב רב. וזהו וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד שלא נשאום מ"ה לכן אמור כי כמו שהקלו רגלי צאן ובקר ומקנה עם היותם כבד מאד הקלו שהלכו יחד עם ישראל מבלי ינשאו גם הם על כנפי מלאכי השרת. אך הוא כי אין מעצור לה' להמציא המצאות לבל ישארו אחור מקניהם וקניינם של ישראל בהנשאם על כנפי נשרים ועל הדרך שנעשו עם המקנה נעשה עם הערב רב. וז"א וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד כו'. ואם תאמרו ומאן מוכח כי לשעה קלה הלכו מרעמסס סכותה שהוא על כנפי נשרים ולא שהו אפי' יום אחד הנה עד ממהר הוא כי ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים בחנייתם בסוכות והיו עגות מצות כי לא חמץ ואלו היה בדרך שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו היה מחמיץ. ומה גם בהיותם בצקם צרורות בשמלותם שמתחממים וגם על שכמם שהשמש מכה בהם אך אין זאת רק שקלו נושאיהם כמדובר ולא שהו במהלך ג' ימים שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו ושמא תאמר ולמה לא אפו במצרים הלא הוא משני טעמים. (א) כי גורשו ממצרים. (ב) כי גם אם לא היו מגרשים אותם הם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה והראיה שגם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה כי הנה וגם צידה לא עשו להם ואם לא היה רק הטעם הראשון היו מניחים אותם המצריים עד יעשו צידה לדרך. ולמה לא יכלו להתמהמה הלא הוא כי הנה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ד' מאות שנה וגם שלשים שנה שהוא ממראת בין הבתרים מעת נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך כו' עד היות לאברהם זרע כי על כן למדו בב"ר מכאן שאברהם נקרא ישראל הנה כי שלמו הימים ולא מיעט פחות או יתר כ"א ויהי מקץ שלשים שנה כו'. שהוא בקץ בנקודת התשלום כלומר וע"כ אין לעכבם כמו רגע כנודע מספר הזוהר שאם היו מתעכבים מעט יותר היו נכנסים במדרגת החמשים שערי טומאת מצרים ולא יוסיפו קום. וזה אחשוב כיוון התנא באומרו ולא יכלו להתמהמה עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד:

4ועוד טעם ב' והוא כי ויהי בעצם היום שהוא בעצמות הנקודה הנזכרת ביום ההוא יצאו כל צבאות ה' והם פמליא של מעלה שהיו עם השכינ' היוצאת מהגלות והיו יוצאי' בנקודה ההיא ואמר צבאות לכלל ד' מחנות שכינה עם ישראל שכלם צבאות ה' יקראו. ולא רצה הוא ית' להניח את בניו משוללי שמירה מהשכינה ומלאכים ולא היה ראוי לעכב השכינה כמו רגע מהגבול אשר הוגבל לגלות וע"כ לא יוכלו ישראל להתמהמה אחר פמליא של מעלה כמו רגע. ועל אשר הערנו שלא היו ישראל רק רד"ו שנה הלא הוא כי ע"כ לא אמר אשר ישבו בארץ מצרים רק במצרים שהוא מל' מצר ודוחק והוא ל' רבים. כי רבו צרותם שהתחיל מלידת יצחק שלא חסרו גלות וצרות רבות לו וליעקב וז"א במצרים:

5ונחזור אל הענין כי הוא ית' גאלם מיד צר ולא הניחם עד יאפו את הבצק במצרים או יעשו צידה לדרך לבל השאירם שם יותר מהגבול כנזכר פן יבלעו בחלאת טומאת מצרים והלא יקשה על זה כי הנה נקודת הגבול שאמרנו היה בעצם היום ולא בלילה כמשז"ל (ש"ר פ' י"ח) שאמר לפרעה באו' בלילה קומו צאו כו'. וכי לסטים אנחנו שנצא בלילה וע"כ יצאו ביום ברגע הגבול כמדובר שהוא ביום ט"ו כי בו נולד יצחק וש"ת כמו שבלילה שמרם ה' הגדול כד"א ועבר ה' כו'. ואומר אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל למה לא ישמרם גם הוא גם כי יעבור עת גבול רגע היציאה עד יאפו את הבצק ויעשו צידה לדרך ותצא השכינה מהגלות ברגע הגבול לז"א ליל שמורים כו'. לומר הניח ליל זה היה של ב' שמורים מיוחדים לה' בעצמו. וזהו ליל שמורים הוא לה' שהוא שמור. (א) לאברהם עם הד' מלכים. (ב) לשמור את ישראל ובכוריהם ביציאת מצרים כמאז"ל (ב"ר פ' מ"ג) על פסוק ויחלק עליהם לילה שהיה ליל ט"ו בניסן וחילק הוא ית' הלילה מאז בזכות אברהם שאמר לאברהם כל הלילה היה ראוי לך הניח חציה לבניך במכת בכורות באופן כי היו מאז בליל זה שני שמורים באברהם ובניו שהיה שמור שני מוכן מאז. וזהו להוציאם מארץ מצרים כי היו שני שמורים עם העתיד להוציאם. שכמו שהחצי הא' היה ע"י ה' כן גם זה וש"ת כיון שלא נועד ליציאת מצרים כי אם חצי הלילה. איך עתה שמר בעצמו מתחלת הלילה לז"א הוא הלילה הזה לה' שאחר שהחצי הראשון קנה קדושה זו מאז להיות לה' נמשך שכל הלילה הוא לה' החצי שהיחל בו עם החצי הזה. וזהו הוא הלילה הזה לה' וזה דקדק באומרו הזה שאינו צודק ל' זה אלא בדבר שהוא מונח לפנינו והנה בפסוק הקודם דבר על יום שאחר הלילה והיל"ל ההוא. אך בנלמד מספר הזוהר (ויחי דף רי"ז) על ויקרבו ימי כו'. כי היום או לילה שנעשה בו זכות או דבר של קדושה אותו היום קונה קדושה והוא קיים עומד לעד. ובזה יאמר הוא הלילה שנוכל לומר עליו זה כי הוא קיים לפנינו כי הוא לה' חציו מאז וחציו עתה. וזהו הוא הלילה הזה שעם היותו עבר שהיה נראה לומר הוא נאמר הזה כי לה' הוא כלו. ואל תתמה איך קדושת חצי הלילה מאברהם עמדה בו עד עתה במצרים כי דע איפה כי גם קדושת שימור לה' בכלו שהיה אז עומדת לעד בכל דור ודור. וזהו שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ועוד כי גם מצות שנעשו אז בזה הלילה מחזקים קדושתה כי הנה ויאמר ה' אל משה זאת חקת הפסח כו'. ומלתה אותו שעל כן היו שתי מצות בידם דם פסח ודם מילה ובהם נתעסקו כל אותו הלילה. כאשר יבא במאמרם ז"ל (ש"ר פ' י"ז) שנעתיק לשונם ונבארם לפנים בס"ד:

6או יהיה סמוכות אומר פה ענין פסח ומילה ומפסיק בין אומרו פה ענין היציאה למה שחזר לדבר עליה אחרי כן באו' ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' כו' לו' כי הנה כלל הדברים כי יצאו ישראל ממצרים על כנפי מלאכי השרת כמפורש בכתובים:

7והנה למעלה כתבנו על פסוק והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל שאמר הוא ית' למשה אל תדאג אולי לא יזכו ישראל לצאת בעונם וישארו במצרים לכן אמר לו הוא ית'. הנה יש להם משכון כי הנה והוצאתי את צבאותי הם שכינה ופמליא של מעלה ואז אגבן את עמי בני ישראל והלא יקשה א"כ איפה איך נהפך הדבר שאין צ"ל שלא הוצרכו לצאת אגבן כ"א שעל כפים נשאום כאלו המלאכים הם צבאות ישראל עבדים להם לז"א ויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח והוא כי על ידי המצות קונים ישראל איכות קדושה בעשות אותם עד גדר שישתעבדו מלאכי השרת אליהם ועל כפים ישאום והוא כי למעלה באו' ית' שיוציא את ישראל אגב המלאכים עדיין לא עשו מצות קרבן פסח:

8אמנם הנה ויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח כו' וישראל קיימו מצוה זו בעצם וזהו או' ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' כו' ולא קצתם או רובם בלבד כ"א כלם וגם מצות מילה שנאמרה פה וז"א כן עשו אז ע"י פסח ומילה שהוא צאת מרשות הע"ג בשחיטת השה שהיא הע"ג שהיו עובדים שכפרו בע"ג ונכנסו תחת כנפי השכינה ונחתמו בחותמו ית' הוא חותם אות ברית קודש ע"כ בשכר זאת אל חי חלקנו העלנו על מלאכי השרת וזהו ויהי בעצם היום הזה אשר עשו ב' מצות אלו קנו מעלה ישראל כי הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם שמלאכי השרת נשאום עליהם ממש כי תחת הקראתם עד כה צבאות ה' נקראו צבאותם של ישראל כאלו של ישראל הם לשרתם ולנשאם על כנפיהם וע"כ הביא פה ענין זאת חוקת הפסח ולא אמרו למעלה במצות הפסח לומר שע"י פסח ומילה נתקדשו ישראל לינשא על כנפי נשרים:

9ובמדרש שמות רבה (שם פ' י"ט) זאת חוקת הפסח א"ר שמעון בן חלפתא כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו כו' כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל משל למלך שעשה משתה לאוהביו אמר המלך אם אין סימנטרי שלי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה עליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי כו' ורבותינו אמרו (שם) לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם ביטלו המילה בעל כרחם חוץ משבטו של לוי שנאמר וללוי אמר כו' למה כי שמרו כו' ובריתך ינצורו במצרים והיה הקב"ה מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהיל אותם ויש אומרים שם היה יהושע שמל אותם שנאמר ושוב מול כו' והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושות בג"ע. מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך שלשים יום נתכנסו כל ישראל אצל משה א"ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח והיה אומר האלהים אם אין אתם נמולים אין תתם אוכלים שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חוקת הפסח כו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם פסח בדם מילה והקב"ה עובר ונוטל כל א' ואחד ונושקו ומברכו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' חיי בדם פסח חיי בדם מילה עכל"ה:

10וראוי לשית לב באומרו כיון שיצאו ישראל ממצרים כו' מי לא ידע כי אז היה וזיל קרי בי רב הוא ועוד או' כיון שיצאו נראה שהוא אחר היציאה ולא היה רק בערב יום הקודם כי אז נעשה הפסח ומקודם היה צריך שימולו וימנו עליו ועוד או' מלו כל עבדיהם ובניהם ולא אמר את עצמם ועוד אומר שנאמר וילכו ויעשו האם ראיה היה צריך והוא מפורש בכתוב ועוד אומרו משל למלך כו' מה צריך משל והוא דבר מובן מאליו ועוד כי הוא ית' לא עשה משתה כ"א הם עצמן ועוד כי איך ייחס הדבר למשתה והוא על מצות ומרורים ועוד או' צלי אש הוא מיותר שהוא ידוע ומפורש בכתוב וגם או' שגאלן מן הצרה הוא מיותר ועוד או' אם אין חותמו של אברהם למה הזכיר אברהם והיל"ל אם אין אתם נמולים וגם או' לשעה קלה מה לנו אם היה לשעה קלה או ליום א' וגם מה צורך להביא פסוק אספו לי חסידי כו' ועוד אומר ורבותינו אמרו כו' כי או' לא בקשו למול הוא מיותר אחר שאומר אלא כלם ביטלו המילה ולא עוד אלא שהוא בהפך שאומרו לא בקשו הוא שלא השתדלו בה ואו' ביטלו הוא שביטלוה ממש בכונה ועוד או' מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם כי הלא לא נמצא כתוב בספר כ"א איסור אכול ערל בפסח אך לא לומר לך ומהול אותם ועוד או' וי"א שם היה יהושע שמל אותם מי לא ידע כי שם היה ומהראוי היה שלא יאמר רק יהושע מל אותם ועוד אומר והרבה מהם לא היו מקבלים מי אמר להם זה שאין ראיה משום פסוק ועוד אומר אמר להם הקב"ה שיעשו את הפסח וכיון שעשה משה כו' כי לפי כונתו לא היל"ל שיעשו את הפסח רק אמר למשה שיעשה את הפסח כו' ועוד או' גזר הקב"ה לד' רוחות העולם מה צורך לגזור לרוחות העולם ולא גזר לרוחות ג"ע שיתדבקו בפסח משה מבלי רוחות העולם. ועוד שנהפוך הוא כי אם יחד ינשבו ד' רוחות לג"ע ישאר ריח ג"ע במקומו כי רוח מזרח יעכב ברות מערב מלהוציא ריח ג"ע וכן רוח מערב ברוח מזרח ועל דרך זה בצפון וימין ועוד מה צורך בארבע רוחות וא' היה מספיק ועוד או' ומן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו כי מאומר הלכו יורה שהוא מאליהן והוא הפך מאומרו שד' רוחות. העולם היו נושבות שנראה שהן הביאו את הריח ועוד אומר ומן הרוחות כו' שהוא בלתי מובן והל"ל וריח גן עדן הלך ונדבק ועוד איזה הדרך נדבקו בפסח משה ואם שנס הוא זה מה צורך שיהיה מרוחות ג"ע ולא שיתן ה' תאוה בלבם מאותו הפסח ועוד הראיה שמביא מויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח איך נראה שעל פסחו של משה ידבר ועוד או' מיד נמנו עצמן מה הוא הלשון הזה והל"ל מיד נמולו ועוד קשה איה איפה אמונתם ואשר ראו אותות ומופתים במצרים שמיאנו לימול במצותו ית' עד שעיפה נפשם ועוד היתכן כי במצות ה' לא בחרו ורצו לימול ואל תאות נפש מפסחו של משה נמולו ולא עוד אלא שהחזיק להם טובה כל כך לנושקם ולברכם והם לא עשו כמצותו יתברך ועוד אומרו והקב"ה עובר ונטלו ונושקו ומברכו כי אחר שהענין הוא נשוק וברכה מה ענין אומרו עובר ונוטל ומה גם כי איזו ענין נטילה תצדק בהם וגם או' לשון עובר ולא אמר ובא ונטל ועוד שאין נטילה ולא נשיקה בראיה שמביא מהפסוק:

11אמנם לבא אל הביאור נקדים הקדמה מודעת לכל כי אין ברית מילה כיתר מצות. שאם לא תזדמן א' תתקיים היהידות בשאר כי הנה אשר לא ימול איננו יהודי וענין שאמרם ז"ל בתנחומא הוא זה ששאלו את ר' פלו' אם חביבה היא המילה למה לא נכתבה בעשרת הדברות והשיב שכבר הוא כתובה שנא' אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי כו' והנה יראה כי הקושיא עדיין במקומה כ"א היא בהקדמת י' הדברות הלא אינה מהן אך תהיה כונתו כי איננה כיתר מצות שבדברות וזולתו כי הלא אם יחפוץ איש לקנות עבד לא יצוה לו צווי עבודתו עד יקננו ויחתמנו בחותמו לעבד לו כן הדבר הזה כי הברית מילה הוא חותם המורה כי עבדיו יתברך אנחנו והראוי שלא יהיה זה מכלל הצוויים רק קודמת אליהם שנהיה עבדי ה' ואחר כך יצונו מצות כמצוה את עבדו וז"א בהקדמת העשרת דברות אם תזכו לשמוע מפי אליכם מצותי שהוא ממש בקולי אי אפשר אם אינכם נמולים וזהו אם שמוע תשמעו בקולי באמור לכם בפי ובקולי דברותי הוא בתנאי שתהיו לי עבדים בחותמי וזהו ושמרתם את בריתי כי' היא תקדים למצות:

12ונבא אל הענין כי הנה בדבר הזה ראו רז"ל שתי קושיות בפסוק זה וידבר ה' כו' זאת חוקת הפסח כל ערל כו'. (א) כי אחר שכל קבלת היהודית ותורה ומצות תלויים בהיותנו נמולים א"כ למה כאשר צוה ה' על הפסח באו' החדש הזה לכם ראש חדשים כו' דברו אל כל עדת כו' ויקחו להם איש שה כו' וכן במאמר משה אליהם משכו וקחו כו' לא הזכיר להם שימולו שהוא העיקר ולא עוד אלא שמספר כל ענין מכת בכורות שאמר משה לישראל ואשר כך נעשה כי ויהי בחצי הלילה כו' ושנשא העם את בצקו כו' ושה' נתן את חן העם כו' וינצלו את מצרים ושנסעו מרעמסס סוכותה כו' ולא צוה על המילה והיתכן שכל הטובה הזאת היה הוא יתברך עושה להם והם ערלים כי לא צוה על המילה אלא כל היציאה וכל העניינים הנזכר אומר כלאחר יד ויאמר ה' כו' זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל כו' ולמה לא עשה עיקר מתחלה ממנה. (ב) עוד שנית שיורה בזה שאין עיכוב המילה רק על אכילת הפסח אך על יתר תורה ומצות אינו מעלה ומוריד ולא כן הוא כי בלי מילה אינן מישראל כי הלא במילה וטבילה היתה קבלת אלהותו ית' ותורתו על כן בא ר' שמעון בן חלפתא ואמר כיון שיצאו כו' והוא כי דעתו לו' שלא חסרה מילה מישראל כי כל הגדולים היו נמולים זולתי בניהם הדור שהיה מתחיל עתה וגם עבדיהם או גרים שהיו מבקשים לצאת עמהם ועל כן לא היה עיכוב לגדולים על ברית מילה כי מולים היו אלא שבשמוע ישראל שפסל הוא ית' לערלים בלבד לאכול בפסח כלומר שיהיו נמולים לאוכלו ולא למול לכל ישראל רק לערלים בלבד הלכו מעצמם ומלו עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם להכשיר את הכל וע"כ לא עשה מהמילה עיקר מתחלה רק ביציאה הזכירה. כי כל ישראל הגדולים נמולים היו מתחלה והקושי הא' שאמרנו שהביאו לזה אמרו בפתח דבריו וז"א כיון שיצאו ישראל ממצרים שהוא אחר סיפור התורה יציאתם ממצרים שהוא ויסעו בני ישראל מרעמסס כו' אמר הקדוש ב"ה למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר כו' כלומר הלא כמו זר נחשב לצוות זה אחר היציאה שכבר עבר ומה גם ענין ברית מילה שהוא עיקר קבלת האלהות אך אין זה רק שכיון שראו ישראל שפסל לערלים כו' עמדו כל ישראל ומלו עבדיהם ובניהם וכל אשר יצא עמהם אך לא את עצמם כי מולים היו כלומר כי ע"כ לא הוזכר מתחלה רק עתה כלאחר יד שימולו גם בניהם אם ירצו לאכול עם אביהם שאם לאו אחרי כן בקבלת התורה ימולו ויטבלו והביא ראיה מוילכו ויעשו והוא כי מלת וילכו היא מיותרת אך הכונה היא לומר כי מעצמם הלכו ויעשו בשמען שפסל את הערלים ואין זה כ"א שכולם היו נמולים אלא שרצו להכשיר גם את אשר לא מלו שויאכלו גם הם מה שאין כן אם כל ישראל היו ערלים ובאמרם לשעה קלה אפשר כוונו לתת טעם אל סוף הפסוק שחוזר ואומר כן עשו שהוא מיותר אך הוא כי איך הספיקו בעת אכילת הפסח למול את הכל אך אין זה כ"א מידו ית' וזהו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' כן עשו השם הנזכר עם ישראל הנזכר. והנה עדיין הקושיא הב' לא עלתה ארוכתה בעצם כי למה יורה שאין עיכוב המילה רק לאכול הפסח והלא גם לכל התורה היא עיכוב לז"א משל למלך שעשה משתה לאוהביו כו' והוא כי הנה בהעדר המילה יש בחינות. ומה גם קודם מתן תורה. (א) כי הערלה שדיא תיכלא בכוליה מנפש ועד בשר. (ב) בחינת אברהם כי כל עצמו תוכו וברו נפשו וגופו קדושים היו ולא היתה הערלה מטמאו רק שלא נקרא שלם עד שמל שעשה המצוה ההיא וקנה קדושה קניינית על קדושתו וכמאמרנו על מאמר ר' יודן בב"ר (פ' מ"ו) שאמר הקב"ה לאברהם התאנה הזאת אין בה פסולת אלא עוקצה העבר אותה ובטל המום. והוא כי יש פרי שתוכו נאכל וברו היא קליפתו נזרקת ויש שתוכו היא גרעינו נזרק וברו נאכל אך התאנה תוכה וברה נאכל ואין בה פסולת אלא עוקצה כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אין הערלה פוגמת לא בתוכך ולא בברך כי קדוש אתה ואין פסולת רק הבשר ההוא לבדו ובהסרתו תהיה תמים:

13ונבא אל הענין והוא כי גם אז ישראל במצרים היה צדיקים ומולים וגם בניהם שעדיין לא מלו לא היו פגומים בגופם ונפשם רק שהיו חסרים חותמו ית' בהם כענין אברהם וזהו ענין משל למלך שעשה משתה לאוהביו כו' כי כבר היו אוהביו ולא היו חסרים רק היות סימנטרו עליהם כך האלהים עשה משתה כו' ואמר אם אין חותמו של אברהם כלומר כמו שאברהם לא היה חסר רק חותם כן גם אתם כמדובר ואמר שעשה להם משתה הוא כי משולחן גבוה קא זכו כי קרבן היה כ"א הוראת שעה היתה שנעשה במצרים אך כקרבן חשבו ית' אמר שתהיה צלי אש כי הצלי הוא חשיבות של משתה בני חורין וגדולים כמ"ש ז"ל (שם פ' ט"ז) ומפני שהרגיש שאם היה ית' כעושה משתה לאוהביו איך היה על מצות ומרורים שהיא הוראה הפכיית ע"כ אמר צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה כלומר מה שתראה שני הפכים היות צלי אש והיות על מרורים מה שהוא צלי אש הוא מפני שגאלן והיות מצות על מרורים להיות מן הצרה והוא להגדיל הוראת הגאולה כי היתה על היות להם מרירות עצום והפכו יתב' והביא ראיה לזה מפסוק אספו לי כו' לו' ראה נא כי כן הוא שלא ביטלו המילה במצרים כי הנה עליהם נאמר אספו לי חסידי כו' ואיך יקראו חסידים טרם כריתת הברית אם לא שמולים היו והוא כדעת האומר כי כל הבלתי כשרים מתו בימי החשך כמאמרנו בפ' שמות בס"ד ואמר כי הן זאת סברת ר"ש בר חלפתא אך רבותינו אומרים בהפך זה שהוא שלא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם ביטלו כו' והוא כי הוקשה להם איך יתכן שיוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא לא לימדו את בניהם למול כאשר הם נמולים שיקומו זרעם כלם כאחד לבטל המילה לז"א דע כי לא בבת אחת היה הדבר כי אם שרפו ידיהם ממנה שלא בקשו למול וע"י כן לא עזרם ה' כשבאו מצרי' לבטלם בעל כרחם וז"א לא בקשו למול ואחר כך נמשך שבטלו כלם את המילה בע"כ והראיה כי ללוי אמר כי שמרו כו' ובריתך ינצורו שמזה הוציא לישראל והוא שהוקשה לו כפל לשון הכתוב אך הוא כי שמרו אמרתך שבקשו למול ועל ידי כן זכו שובריתך ינצורו תמיד שלא ביטלוה מהם בעל כרחם ומזה הוציא שישראל שיכלו להם לבטלם הוא על שתחלה לא בקשו למול ובזה אין קושיא לומר שאם מישראל בטלו בעל כרחם למה לא עשו כן לשבט לוי כי הם בקשו משא"כ ישראל ושמא תאמר ומה יעשו מהקושיות שהכריחו את רשב"ח לו' כי מולים היו הכל כמדובר שהוא על כי לא הוזהרו על המילה רק אחר הכל כלאחר יד וגם כאלו אינו מעלה ומוריד רק לאכילת הפסח לז"א והיה הקב"ה מבקש לגואלן ולא היה להם כל כך זכות כלומר כי כבר היה גואלם על זכות אבותם אלא שלא היה להם זכות והקדוש ב"ה היה מבקש יהיה בזכותם כלומר לא נתחדש זה עתה כי מאז שביקש לגאלם היה על זה אלא שאח"כ מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם כלומ' מה שתראה שבאחרונה מזכיר ענין הערלה ולא מתחלה אין זכירת הענין לצוות המצוה כי אין ספק שנאמר מתחלה כי הוא העיקר הגדול והקודם לכל מצות עד גדר שלא הוצרך ליכתב בתורה הצווי שקדם אלא שזה אינו רק קריאה למשה שיעשה בפועל וזהו קרא ואמר לך ומהול אותם והכריחו לזה ממה שלא נאמר ויאמר ה' אל משה כו' לומר כדרכו יתב' בכל מקום שמצוה לדבר לישראל אך הוא שאין כאן מקום הצווי רק מקום הפעולה שילך וימל אותם ואמר עוד בעל המאמר הנה תירוץ זה הוא לאומרים כי משה מלן אך הנה י"א כי שם היה יהושע שמל אותם שנאמר ושוב מול את בנ"י שנית שמורה שיהושע מל אותם כבר ומפני שהיה אפשר לומר שאו' שנית אינו אל יהושע שישנה מה שעשה פעם א' רק אל הנמולים שנמולו פעם אחת שימולו פעם שנית ולא יחוייב שפעם ראשונה היתה ע"י יהושע ע"כ הקדים ואמר שם היה יהושע שמל אותם לומר שאלו לא היה שם יהושע היינו דוחקים לו' שאו' שנית אינו חוזר רק אל הנמולים אך אחר ששם היה יהושע ודאי הוא שמל אותם כי יהיה או' שנית נכון חוזר אל הנמולים ואל המל:

14ועתה הוקשה לו כי בשלמא לאומר שמשה מלן היינו כי אומ' ויאמר ה' אל משה כו' הוא לעשות הפועל שהוא לך ומהול אותם אך לאומר שיהושע מל אותם א"כ או' ויאמר ה' אל משה היא האזהרה ראשונה לישראל ולמה נאמר כלאחר יד בסוף הענין וגם כאלו אין עיכוב המילה רק על קרבן הפסח לז"א והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול והוא כי היו חפצים לעשות הפסח אך לא למול פן יסתכנו בטורח הדרך שהיו הולכים מיד ע"כ אמר הקב"ה אני אעשה באופן יראו בעיניהם מה בין הפסח הנעשה ע"י המהול לנעשה ע"י ערלים וזהו אמר הקב"ה שיעשו את הפסח והתחיל משה ועשה את פסחו גזר הקב"ה כו':

15ולבא אל הענין נקדים ארבע הקדמות ידועות לחכמי האמת הלא הן. (א) כי כל נפשות עם בני ישראל שמתחת כסא הכבוד הנה יתחלקו לד' בחינות מזרח מערב צפון דרום והם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם ובכלל הדבר הוא בחינת חסד ובחינת רחמים ובחינת גבורה ובחינת צד דין ולעומת ד' בחינות אלה המתייחסים לארבע רוחות יש למעלה מהד' מרכבות הד' בחינות עצמן שמשם יורק שפע בהן. (ב) כי לכל נפשות ישראל יש שורש למעלה בג"ע וכפי מעשיו פה יאיר אורה שמה כנודע. (ג) כי נשמת משה היא כלולה מכל הבחינות ומכל נשמת ישראל כי ע"כ הושפעו דורו בייחוד כיהם דור דעה. היו המתייחסים אל נפשו יותר וגם כל שאר הדורות. (ד) כי על ידי הקרבן יושפע שפע מלמעלה עליו ועל אשר הוא עליו:

16ונבא אל הענין אמר כי רצה הקב"ה ידעו ישראל חסרונם על ידי העדר מילתם מה שאין כן למשה כי מהול היה והוא כי ע"י הקרבן אשר סגולתו לעלות ריח ניחחו ולהריק שפע מלמעלה גזר הקב"ה לד' רוחות העולם הם ד' בחינות עליונות המתייחסים לד' מחנות קדושה מזרח מערב צפון דרום שיהיו נושבות בהרקת שפע מהן לג"ע אשר שם שרשי כל נשמות ישראל אשר שם היו ולמה שעל ידי כן יתעוררו הנשמות ההן להריק על הארץ מהשרשים ההם אל הענפים אשר בגופי האנשים ע"י קרבנם. וז"א ומן הרוחות שבג"ע שהוא מן הנשמות הנקראות רוחות כד"א (במדבר ט״ז:כ״ב) אלהי הרוחות מאותן הרוחות שבג"ע שהם אותם שהיו שרשים אל רוחות כל בשר איש שבדור ההוא הלכו ונתפשטו אל העולם הזה שורש כל רוח אל כל איש שחלקו בו ולא מצאו הכנה כי היו ערלים ע"כ נדבקו אל משה שעשה הפסח שהוא כולל כולן ע"י הפסח ההוא שהוא מאיש כולל כל בחינות ישראל נתעוררו כלן להריק על הארץ ע"כ דבקו בו כענין הקדמה הד' שע"י הקרבן יושפע השפע והנה כל בחינת רוח ורוח היה תאב לידבק בחלקו בעצם וע"כ כל איש היה מריח מאותו הריח ונפשו תואבה לידבק בשורשה כי השפע שבא היה מכל שורש ושורש של כל נפש ונפש מהם אלא שהערלה שבגוף היתה מעכבת על כן היו עייפים כמתעלפים כהרה המריחה כי היתה כל נפש מהם מבקשת לצאת ע"כ אמרו למשה האכילנו מפסחך כי היו עייפים מן הריח אז אמר להם האלהים אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים כלו' כי הערלה היא המעכבת אז הכירו כי העדר המילה גורמת בלתי הדבק בשרשם הדבק בו יתברך ואז נתנו עצמן כו'. ובזה נמצא טעם אל אומ' זאת חוקת הפסח אחר העשות כל מצות הפסח שהיא הקושיא הא' שעליה חלק רשב"ח עליהם וגם השנית איך תלה ענין המילה בפסח ולא בקבלת האלהות לגמרי כי אין זה רק מה שהיה אחר צווי המילה שקדם אלא שעתה ראו בעיניהם ענין המילה כי כל השלמות תלוי בה כי אין קרבן פסח הממשיך שפע משורשה מועיל בלי מילה וזהו ג"כ מה שלא נאמר לאמר כי אין צווי מאתו ית' לאמר למשה מענין המילה רק מענין הנסיון שידע כי בלעדה אין שום דבקות ושלמות ועל אשר דקדק רשב"ח מאו' וילכו ויעשו כי מלת וילכו תראה מיותרת כי על כן פי' שהלכו מעצמן כמדובר עתה אמר שנתנו עצמם הפך דעתם בתחלה כי עתה הלכו מאשר היו סוברים ויעשו כו' וענין נתינת עצמם הוא כי עד כה לא רצו למול הרבה מהן פן יסתכנו מטורח הדרך אמר שעתה נתנו עצמן כלומר אחר שע"י זה אנו דבקים בו יתברך מצד הנפש לא נחשוב גופנו בערכה. וז"א נתנו עצמן כלומר גם שנסכן עצמנו וגויותינו במילה מליאות הדרך ניתן עצמנו על הדבר והוא כמאמר הכתוב באו' (דניאל ג׳:כ״ח) ויהבו גשמיהון כו' לומר כי נתנו גויותם לישרף באש לבל אבוד הנפש וה' הציל גם את עצמן:

17ועתה הוצרך לתת טעם פן נאמר כי בשלמא לרשב"ח שהיו חסידים יצדק יברכם ה' בדמיך חיי בדמיך חיי אך לרבותינו האומרים שביטלוה איך עתה שהודו על כרחם החזיק להם טובה כ"כ לז"א ונתנו עצמן כו' לומר כי למה שכיוונו למסור עצמן וגם עירבו דם מילתם לדם הפסח כלומר יהי נא דמינו כדם השה הזה ונמותה ליקרב אל ה' כפסח הזה אז עשה להם הקב"ה את כל הכבוד ההוא וזהו מתבוססת בדמיך שהוא לשון מבוסה שבזו עצמן לנחשב דמן כדם השה וז"א והקב"ה עובר ונוטל את כל אחד ונושקו ומברכו והוא כי הלא יקשה על הכתוב או' ואעבור מה ענין העברה ההיא ואם הוא עוברו תוך מצרים מה ענין אומרו עליך ועוד אומר ואומר לך כי מלת לך מיותרת וגם ייתור או' בדמיך חיי זה פעמים לכן אמר כי ד' פעמים כיוון הכתוב. (א) באו' ואעבור שהוא ענין ועבר ה' לנגוף כו' וראה את הדם ופסח ככתוב אצלנו כי ע"י היותו ית' העובר ולא מלאך נצולו מהמות בכורי ישראל וז"א והקב"ה עובר כו' ובאו' עליך כיון יתרון. (ב) והוא כי דרכו יתב' כי לא יבא בעיר אם לא ימצא שם איש צדיק להשרות שכינתו בו כענין לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד וכמאמר ספר הזוהר (פ' וישב דף ק"צ) שעל כן הוקדם יוסף לבא מצרימה למען תשרה בו שכינה בגלות מצרים וזאת תהיה פה בשורתו יתברך לישראל באו' ואעבור עליך לומר בעברי מצרים אהיה עליך כי ממך אעשה מרכבה וז"א ונוטל כל אחד ואחד מישראל והוא כי להיות שביטלו את המילה היו נפרדים מאתו ית' ועתה על ידי המילה נטלם לעצמו והשרה שכינתו בהם וז"א עליך ועל או' ואומר לך ולא אמר ואומר בדמיך חיי רק כמדובר פה אל פה עם כל אחד ואחד מישראל משם הוציא אומר ונושקו והיא נשיקת ודבקות שכינתו ית' בנפש כל אחד שנרמז בלשון דבור פה אל פה כנודע מספר הזוהר כי הנשיקה היא לאדבקא רוחא ברוחא והוא מאמרם ז"ל על ישקני מנשיקות פיהו שהוא דברו יתב' עשרת הדברות פה אל פה עם ישראל כן רמז כי הופיע הוא ית' דבקות עם נפשם אז ברמז אומר לך כמדבר לנוכח והוא כי על ידי הרוחות שבג"ע הדבקות בו ית' נדבקו בפסח ועתה דיבק אותם בנפשותם כי חלקו הן והן חלקו ית' ועל או' בדמיך חיי אמר שברכם חיי בדם פסח והשני חיי בדם מילה ולא רצה לפרש שהוא הודעה שע"י המילה יש להם חיות שהרי יותר מזה הוא מ"ש באו' ונוטלו ונושקו אך היא ברכה כפולה ואפשר כי חיי בדם פסח הוא בעה"ז הוא עזיבת הע"ג וחיי בדם מילה הוא חיי עה"ב ועל פי דרכו הורה כי לולא הברית מילה היו נפרדים מאתו יתברך באומרו ונוטל שהוא מהכרח הכתוב כמדובר: