תורת משה - אלשיך, שמות ב:כג

1ויהי בימים וכו'. ארז"ל (שם פ' א') כי נצטרע והיה חשוב כמת והיה שוחט ילדי ישראל לרחוץ בדמם. וראוי לשום לב היכן נרמז בכתוב שחיטת ילדים. אך אפשר שהוא כדרך רוב מדרשי אגדה שדורשים בג"ש. והוא כי נאמר כאן את נאקתם ולהלן הוא אומר ונאק את נאקת חלל. ונשים לב גם אל ד' מיני דאגה הנאמרים. אנחה. זעקה. שוע. נאקה. ועל השנים נזכרה העבודה. ועל השנים האחרים לא נזכרה רק בראשונה ושלישית. ועוד כי בשועה נאמר ותעל שועתם ולא השמיעה. ובאנקה שמיעה ולא עלייה. ועוד אומרו וירא אלהים את בני ישראל. מה ענין ראיה זו ומה חדושה כי הלא תמיד יראה ה'. וגם אומרו וידע. בין לפירש"י שאמר שנתן לבו עליהם ולא העלים עיניו בין למתרגם שריחם וגאלם. הלא בכלל הפסוק הקודם הוא שריחם. ובכלל אומרו וירא. הוא שנתן לב ולא העלים עיניו. ועל פי דרכנו ניישב. מה ענין אומרו בימים הרבים. וידוע מ"ש ז"ל (שם) שימי צער נראין רבים. ועדיין קשה כי מה בא להודיענו. כי מי לא ידע כי ימי צער היו:

2אמנם הנה שתים רעות היו להם. (א) העבודה הקשה אשר עובד בם זה כמה שנים. (ב) מה שוימת מלך מצרים שנצטרע והיו שוחטים הילדים. ועל הא' אמר ויהי בימים הרבים ההם. כלו' ויהיה ולא ימים מועטים. כ"א רבים. וכן רעים. ב' כי וימת מלך מצרים וישחטו הילדים. ועל הימים הרבים של עבודה. ויאנחו בני ישראל מן העבודה שבימים הרבים ההם. ועל מה שוימת מלך מצרים ע"כ ויזעקו. על מיתת המלך ששחטו הילדים. ועל מה שנאנחו על עבודה לא עלתה אנחתם. עד ששועו מן העבודה. ואז עלתה. אמנם על שחיטת הילדים לא הוצרכה לעלות שועה. כי מיד וישמע אלהים את נאקתם. היא נאקת החללים בעצמם. כד"א נאקת חלל. ואז על ידי כן בלי צעקה. נמשך כי ויזכור אלהים וכו' את אברהם וכו'. ושמא תאמר למה לא פנה אל בני ישראל מצד עצמן. ולא לאבות. הלא הוא כי הנה על ידי מה שויזכור אלהים את ברית האבות תחלה. נמשך שכאשר אחרי כן ראה את בני ישראל בכל בחינותם. בחינת צרתם ובחינת העדר זכותם. וידע אלהים. כי גם מדת הדין הסכימה לרחם. וזהו וידע אלהים ל' רחמים שידע וריחם אליהם. אך אם היה מתחיל מהם לא היה מרחם על העדר צדקתם שהיו גוי מקרב גוי. כמ"ש ז"ל (שם פ' כ"א) שאמרו הללו עע"ג והללו וכו'. וזה מאמר הכתוב וגם הקימותי את בריתי וכו'. ואח"כ וגם אני שמעתי וכו' אשר מצרים מעבידים וכו':

3או יאמר כי הנה אשר מן המיצר יקרא אשר דעה קנה צועק מתוך תשובה מתודה שעונותיו הטו אלה וצועק אל ה' ירחמהו. אך אשר דעה חסר לא ישוב עד המכהו רק יצעק אוי לי על צרתי כי כבדה וכיוצא בזה. וזה בלתי ראוי ליעשות. והנה ישראל האנחו מן העבודה שהוא מהבחינה השנית ולא זעקו אליו יתב' בלבבם רק זעקה על כובד העבודה. וזה ויאנחו מן העבודה. ולא שוה למו. אז הוסיפו גם צעקה. וזהו ויצעקו. ואז ותעל שועתם אל האלהים. הוא ב"ד של מעלה. אך בבחינת היות מן העבודה שהיא הדרך הב'. ע"כ האלהים לא ראה לרחם. אמנם אח"כ וישמע אלהים את נאקתם היא צרת נפשם. כי רבה כנאקת חלל ולא הביט אל בחינה היות מן העבודה. במה שראה כי אם שאינם הגונים לגמרי. אין בזרע האבות טובים מהם לקיים בהם ברית אבות. כי טובים הם מאד בערך עשו וישמעאל וזהו ויזכור אלהים את בריתו את אברהם. כלו' ולא הספיק בעצם שהיה לו ישמעאל. וכן את יצחק שהיה לו עשו. והוסיף את יעקב שהיה מטתו שלמה. ואז הביט בכל זרע שלשתם. וירא אלהים את בני ישראל שהם בני יעקב הנזכר ובראותו אותם כי בערך האחרים הם הטובים. וע"כ וידע אלהים: