תורת משה - אלשיך, שמות כה:ב

1ויקחו לי תרומה כו'. לבא אל ענין הכתובים נעיר. (א) אומרו דבר אל בני ישראל ויקחו כו' כי אם כל בני ישראל לוקחים מי יהיה הנותן ומהראוי יאמר ויתנו לי כו'. ואם על הגזברים ידבר איך יחזור ויאמר תקחו את תרומתי. (ב) כי התחיל שלא לנוכח לדבר באומרו ויקחו וסיים לנוכח באומרו תקחו את תרומתי. (ג) אומרו מאת כל איש ולא אמר מכל איש. (ד) אומרו את תרומתי אחר שהוזכרה התרומה כבר וגם מה ריבה האת. (ה) אומרו וזאת התרומה כי מלת וזאת יתירה וגם מלת תרומה והיה אפשר לומר וזה אשר תקחו מאתם זהב כו':

2אמנם אלהי ישראל אבינו המלמדנו להועיל לימדנו איכה נעבוד את ה' במעשה הצדקה למען צדקה תחשב לנו כאלו מממונו ניתן לו ית' כי טרם תנתן ביד הגזבר נזכה ונקנה אותה מאתו יתב' ומשלנו נתן לו ואף גם למען תהיה מסולקת מכל בחינה ופינה מהפניות המתגרשות לנותני צדקה אשר לא ברצון ה' המה רק בלב שלם ובכונה שלימה ודביקות עצמיי בינו ית' ובין בני ישראל עושי צדקה ואף גם זאת כי תהיה עבודת הצדקה בקדושה משולשת כי ג' מצות תהיינה יוצאות מצדיה וגם כי תהיה באופן יערב לעושיה ולא תהיה עליו למשא פן ינחם אחרי עשותו אותו והוא כי הנה דרך כל הארץ בהתנדב עם לעשות צדקה לאחת ממצות ה' אשר תעשינה כי יתאספו ראשי עם יחד קדושים אשר בארץ המה ואדיריה ויקהילו את כל עם הארץ ויחד יבאו גדודי' נדיבי עמים עם אלהי אברהם ויתנדבו כמשפטם איש איש אשר ידבנו לבו בהתנדב בפני עם הארץ והנה לא יבצר מאיש שוגה ומפתי ידור נדר לה' והצר לו בהתנדבו ויעצב אל לבו כי יתן בכיס עינו וידאג על די מחסורו ויהי' בעיניו הגזבר הקרב אליו כמוכס העומד מאליו ויש אשר נתון יתן ולא ירע לבבו כהראשון. אך תהיה מתנתו מרובה כי יבוש מאילי הארץ ראשי עם העומדים על הפקודים שלמי' וכן רבי' ולמען בושת פניה' יבוזו כסף יבוזו זהב ולא מלבם ויש תהיה נדבתם מקנאת עם כי נגד פניהם נדיבי עמים אשר כסף לא יחשיבו ומתנתם מרובה והרואים את כבודם יחושו על קלונם אם ימעטו וישוחו נדבת ידם באומר למה נגרע לבלתי הקריב קרבן כספנו וזהבנו כמתנדבים בעם. ויש יפזר יתן למען כי יש אנוש כערכו אשר לא התנדב כמוהו ויש יתן ויחזור ויתן גשם נדבות למען השתרר בקהל קדושים אשר בארץ ההיא באמור מי לה' שש ועושה צדקה כמוני היות עשר ידות על כל מתנדב ומי יעצור בעם. או מי יעשה מלוכה להשתרר על העם מבלעדי. או שעושה להתפאר ראוני שאני על נדיבות אקום ומי יעשה כמעשי וכגבורותי. וההיקש בבחי' ופניות אשר לבב אנוש יפנה המורם מאלה כיוצא בהם. והן כל הפניות האלה קודחי אש מאזרי זיקות במעשה הצדקה ההיא ויחללוה ועוה עוה ישימוהו. וימירו את כבודם בקלון וגם בחרפה ויהיה ממונו אבה ומצותו מחוללת ומביא עליו רעה תחת טובה. וגם אשר לא יפנה דרך חטאים האלה בנפשותם ויעשו צדקה לשמה. עם כל זה בהעשותה בקהל עם ובכנופיא לא תחשב לו מצותיו. שלא יהיה בעצם כנותן מממונו לצדקה אם לא על צד החסד. כי לו יתברך הכסף והזהב. אך אשר נגע יראת אלהים בלבו ורוצה לעשות צדקה כתקנה שלימה באיכות. ומשוללת הבחינות אשר שנא ה' זאת יעשה עודנו בקרב ביתו. והוא ידע בהתנדב עם בינו לבין קונו טרם יתאסף עם יחד יתבודד בביתו ובחומותיו וימלך בקונו בקרב לבו. כמה וכמה טובה הראוי להתנדב במצוה ההיא לשמה שלא לשום פניה ואשר גמר בלבו מיד בינו לבין קונו יפריש מממונו נדבה לה' ויקרא לה שם. בשמחת לבב. ואח"כ ידיו תביאנה אל בית ועד לחכמים והמתנדבים בעם ולגזברי הצדקה יתננה והנה בדרך הזה מעש' ידיו כוננ' עליו כל השלמיו' האמורו' והוא כי מעת הפריש התרומ' מממונו בקרב ביתו לשמו ית' זוכ' בו וקונ' אותו כאלו מוציאו מרשותו ית' כי לו הכסף והזהב ונעש' שלו וכשאחרי כן מוליכו בידו נחשב לו כמוליך ונותן משלו ליד הגזבר. וע"י ההפרשה בינו לקונו אין מבא לשום א' מהפניות המתרגשות. למתנדב בפני כל עם הארץ. גם ג' מצות בידו. (א) ההפרשה. (ב) ההולכה. (ג) הנתינה ביד הגזברים. והן כל אלה ראתה עיני בפסוק הקדוש הזה. שאומר הוא ית' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. הפרשה מממונם בקרב ביתם וע"י כן יחשבו ללוקחים וקונים מאותו ית' אדון הכל התרומה ההוא. וזהו יקחו לי לשמי תרומה מממונם בידם. ואחרי קחתם ההפרשה ההיא ידבר אל הגזברים לנוכח. ואומרו מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי אשר יביא אתו. אחר שהוא תרומתי כי כבר הפרישה לי לשמי מאז כמדובר. ובזה צדקתם מסולקת מכל פנייה רעה כאמור. כי מלבד היותה מתן בסתר. בהפריש אותה. גם נמצאו שלש מצות בידו. (א) ההפרשה וזהו ויקחו לי תרומה. (ב) ההבאה וזהו מאת כל איש שכבר היא אתו כי הביאו. וזהו שפירש להם מרע"ה בצוותו את בני ישראל. ואמר כל נדיב לבו יביאה. (הג') הנתינה לגזבר. והיא תקחו את תרומתי. ובכלל הדבר בא להורות איך מדת ישראל טוב. היתה מרובה ממדת פורענות. והוא כי בעגל זהב אשר עשו לבעל היה בפתאומיות. ולא שהו זמן מה. אולי היו נותנים אל לבם. כי רע עליהם המעשה ומתחרטי'. אך בנדבת המשכן שהוא תיקון העגל. רצה הוא ית' יהיה במיתון שיפרישו מתחלה בביתם כמדובר:

3עוד לימדנו ית' באומרו תרומה. ולא אמר נדבה. וגם אומרו תרומתי ולא אמר תקחוה ויסמוך על התרומה הנזכרת. לומר שלא יצוה את עמו. יתן איש את כל הון ביתו רק הפרשה ולא אמר הפרשה רק תרומה לרמוז אל התרומה האמורה בתורה שהיא א' מעשרה היא תרומת מעשר. כמאמר הכ' מעשר מן המעשר. כי שיעור תרומה גדולה. לא פורש בתורה. וזהו הוא אל המון העם. אך מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. שכולל שתי תרומות. (א) במלת תרומתי. (ב) ברבוי האת שהוא ב' עשורים והוא חומש. והוא מאמרם ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והוא הנלמד מיעקב אבינו שאמר עשר אעשרנו לך. וארז"ל שני עישורים דהיינו חומש. ועל שני אלה אמר. וזאת התרומה ולא אמר והתרומה אשר תקחו. הא' באומרו וזאת. (ב) באו' התרומה. ושתיהן מדברים גשמיים שהוא זהב וכסף וכו'. ועל ידי העשות המצוה כתקנה ועשו לי מקדש. מעלה אני עליהם כאלו כלם עושים לי מקדש מכון לשבתי. גם הבלתי עושים במלאכה. רק נותנים הנדבה כי מקנים קדושה בחפצים ושורה שכינה במעשה ידיהם. או יאמר ויקחו כו'. שאומר הוא ית' ראו חיבתי עמכם. כי הלא ממה שהוא שלי באמת. אעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והוא כי יהיה אומרו לי תרומה. כמו לי הכסף ולי הזהב. לי יאורי כי לי כל הארץ. שפירושו שלי הכסף ושלי הזהב. כן יאמר ויקחו ממה שהוא שלי תרומה. וזהו מאת כל איש שאינו שלו רק שהוא אתו עמו. פקדון אשר הפקד אתו מאתו ית'. ושמא תאמר אם כן איפה מה יתנו. על כן אמר אשר ידבנו לבו שהיא נדבת הלב ורצון הטוב את זה תקחו את תרומתי. כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם. אתם כלוקחים. גם הנדבת לב אשר עמם. ולזה לא אמר תרומתם רק תרומתי ואמר וזאת התרומה כו' עם היות ב' תרומות. (א) שלהם והוא הרצון טוב. (ב) התרומה עצמה שהוא שלו ית'. מה שתקחו בעצם מאתם הוא כסף וזהב כו' שהוא שלי ובאחרת ועשו לי מקדש. שע"י הנדבת לב במחשבה נפשיית תזכו שתשרה שכינה בדברים הגשמיים ההם. או יאמר בהקדים שתי הנחות. (א) כי באמת אם איש קטן הערך. יתן מתנה לשר וגדול ויקבל מידו. הלא הנותן למקבל יחשב במה שהחשוב ממנו החשיבו לקחת מידו כאשר חכמי' יגידו כי על כן המקדש את האשה ונתנה היא ואמר הוא. אם אדם חשוב הוא מקודשת במה שהחשיבה לקבל ממנה חשוב כאלו היא קבלה ממנו. ונחשב כאמר הוא ונתן הוא:

4עוד שנית במה שהודיעונו רז"ל (מדרש רות רבה) על מעשה הצדקה כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עמו. שנאמר (רות ב׳:י״ט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ופשר דבר הוא כי הבעל הבית נותן לעני ככר או פונדיין גשמיים לסעוד לבו והעני בקבלו נותן לו שכר רוחני לאור באור החיים. ומלאך הנעשה על ידי המצוה אשר לא יערכם זהב וזכוכית:

5והנה באמת שתי הבחינות האלה כאן נמצאו וכאן היו יותר מבכל יתר מקומות והוא בהתנדב עם לעשות לו ית' מקדש לשכון יה אלהים כביכו"ל הבחינה הא' מקל וחומר אם בהיות נותן ומקבל בני אדם על יתרון חשיבות מה במקבל על הנותן יחשב הנותן למקבל. ומה גם עתה במלך מלכי המלכים יוצר הכל. יצוה עלינו יקחו לי תרומה לעשות לו מקדש כי חשיבות הלזה על כל יתגדל. כי מה אנו מה חיינו. יחשיבנו ית' לוקח ממנו ומידינו. ואם כן איפה אין לנו לנותן נחשב ללוקח ומקבל כזה. כי ממנו ית' הכל ומידו נתנו לו. באופן כי הננו אנחנו המקבלים ולוקחים ממנו ית'. כי הוא הנותן בהחשיבנו כמדובר. גם הבחינה הב' אין ספק כי יותר הוא ית' עושה עמנו בקחתו מידנו. במה שאנו עושים עמו. כי הלא זאת התרומה אשר יקח ממנו דברים גשמיים. המה זהב וכסף ונחשת כו'. ואשר הוא ית' עושה עמנו לא יערך האושר הרוחני הנמשך למתנדב חלף נתינתו בכל הון שבעולם. הנה שמכל הבחינות. אנו הלוקחים לפי האמת. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו. כי ללוקחים יתייחסו. במה שהוא לי תרומה והחשבתים לקבל מהם. ומה גם שהכל שלי כי מאת כל איש שאינו שלו. רק שהוא אתו כפקדון עמו תקחו. והביטו וראו את אשר החשבתיו. כי אינו כמלך ב"ו. שאם רבים בני אדם יתנו לו עשרת אלפים ככר כסף. יהיה לחשיבות בעיניו כל הסכום יחד. אך לא כל חלק וחלק. אשר יתן כל איש ואיש בפני עצמו. כי הלא מצער הוא. אך לא כן אנכי עם עמי כ"א שמכל איש אשר ידבנו לבו. אעלה עליו כאילו ממנו לבדו תקחו את תרומתי כלה. וזהו מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי. והנה כל זה הוא על הבחינה הא'. ועל הב' שאתם נותנים דבר גשמי ומקבלים ולוקחים אושר. אשר אין למעלה ממנה שאין ערוך אליו. והוא כי הלא וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת כו'. שכלם דברים גשמיים. ואשר אני עושה עמכם לא יערכנו כל טוב. הלא הוא כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזה תכלית האושר כי גם בחיים חייתם. יתדבקו וישכונו עם קונם ית'. הנה כי יותר ממה שהם עושים עמו. הוא ית' עושה עמהם וא"כ בין מן הבחינה הא'. בין מן השני'. אתם הלוקחים בעצם ואני הנותן כמדובר. באופן כי לא לנו התפארות הצדקה בלתי לה' לבדו. כאשר האריך והרחיב ענין זה דהע"ה. בברכו יתברך על הנדבה אשר התנדבו הוא וכל קהל עדת ישראל. לרומם את בית אלהינו ויואל ובירך את ה' כאומרו (ד"ה א' כ"ט) ויברך דוד את ה' כו' ועתה כו' וכי מה אני כו' כי גרים כו'. והוא כי אחר ראותו גשם נדבות פיו. ונדיבי העם כי עצמו מאד. פחד ורגז פן יגבה לבם על התנדבם. ומאומה לא תהיה להם שכר בעמלם על כן. על כן מדאגה מדבר קם בקהל לברך את ה'. הנותן להם כח לעשות חיל. ואחת דבר אלהים שתים זו שמענו. (א) בברכו אותו ית'. לאמר אל יעלה על רוחכם להחזיק טובה לעצמכם על התנדבכם כי הלא אין להחזיק לכם טובה. לברך על הנדבה הזאת בלתי לה' לבדו ולא לכם כי הכל שלו ומאתו ית'. (ב) להמשיך אמרים אמת. כמדבר בעדו ובעד כל קהל עדת ישראל כאלו הוא והם המדברים יחד דברי הכנעת עצמם. והשפל ערכם. והגדיל גדולתו ית' על כל ברכה ותהלה למען ישמעו ולמען ילמדו כל קהל עדת ישראל. ליראה את ה' ולעבדו בכל לבם ובכל נפשם. בענוה ביראה ככל דברי דוד הנאמנים. וז"א ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל והוא המוסר הראשן שידעו כל הקהל כי לה' לבדו הברכה נאותה. ולא להם על התנדבם. ועל השנית אמר ויאמר דוד כי זולת הברכה. ועוד הוסיף אמירה נאותה. אל היות לעיני כל הקהל כאשר יבא בס"ד. מפסוק לך ה' הגדולה והלאה. והתחיל לברך ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אבינו. הוא יעקב אבינו אשר למדנו להתנדב לה'. כאומרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ואמר מעולם ועד עולם שהברכה והשפע תמשך מן העולם העליון משתלשל דרך העולמות. עד העולם השפל. אבל אנחנו לא לנו ה' לא לנו תפארת הנדבה אלינו כי הלא חמשה המה בחינות אשר יפול לב אדם אליהם לייחס את עצמו להתגאות במעשה הצדקה אשר יעשה האדם. ומה גם בהיות הון רב. (א) כי יתן בכיס עינו. ויראה כי רב חילו וכי כביר מצאה ידו. להרבות מאד מוהר ומתן. (ב) על ההתגברות אשר התגבר על יצר סמוך המפציר עד בוש ברוצה להתנדב לעכב בידו. והוא גבור כובש את יצרו. (ג) כי יתפאר באומרו כי ממונו נעשה בית מושב לשכון יה אלהים. (ד) על הטוב הנמשך לאדם ע"י הצדקה. והוא כי בה מצא חיים כי צדקה תציל ממות. ועוד. (ה) נמשכת גם היא מהצדקה והוא הוד שפע ברכה כענין עשר בשביל שתתעשר. והשפע נקרה הוד. כמה דאת אומר (במדבר כ״ז:כ׳) ונתת מהודך עליו וכן ארז"ל (בפסיקתא) כי כשברא הקב"ה את העולם נתלבש בהוד להשפיע התפשטות שפע מלמעלה. אמר דוד הנה חמשה אלה לא לנו ה' המה כ"א לך ה' כל חמשתן כי לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם שלש ראשונות. ועל החיים והשפע שהם שתים האחרונות. אמר והנצח וההוד. לומר אל נא נתגאה לא בחיים ולא בעושר. כי הלא לא חיינו נצחיים ולא העושר לנו כי ימי חיינו אשר נזכה ונחיה לא נצחיים המה כי הנצחיות לך היא ואנחנו גם כי נאריך. לא לנצח יהיה כי הבל ימינו. וכן ההוד והברכה כלה לך היא באמת ולא לנו. כאשר יבא עוד ביאורו בס"ד. ופירש אותם אחד לאחד על הסדר. על הא' אמר כי כל בשמים ובארץ כו' לומר אשר אמרתי כי הגדולה לך היא. הנה הוא כי לו היה העושר נקנה אלינו. על ידי חריצותינו. או חכמתנו היתה הגדולה מתייחסת אלינו. אך לא כן הוא כי אם כי כל בשמים ובארץ כי אין גדולה מתייחסת אל הארץ לבדה רק כוללת בשמים ובארץ כי מן השמים נשפע לארץ וממך הכל כי הלא שלשה המה אשר השפע משתלשל על ידם. (א) השכינה. (ב) ע"י השר. (ג) ע"י מזל. והנה על הא' אמר לך ה' הממלכה היא שכינה הנקראת כך כנודע. ועל הב' אמר והמתנשא לכל לראש. הוא השר המתנשא לאמר כי הוא לכל אומתו לראש ולא יסכים. כי אינו רק צנור בעלמא שיושפעו על ידו מאתו ית'. ועל הג' אמר והעושר והכבוד מלפניך. ומשתלשל ע"י המזל שלמטה כ"א לך ה' הממלכה אשר בארץ והכח המתנשא. כי גם שמזוני תלויים במזל הלא הכל הוא מאתך. כמפורש באר היטב פ' בראשית. ועל הב' היא הגבורה. אמר ואתה מושל בכל. והוא כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) על וה' ברך את אברהם בכל. שהיה מושל ביצרו. שהוא כד"א וכל יצר כו' רע מנעוריו. ע"כ דרשו בכל היצה"ר. ועל זה יאמר לא נתפאר על כבוש יצרנו כי אתה מושל בכל הוא היצר הרע כי אשר אמרתי כי לך ה' הגבורה ולא לנו תתייחס. הלא הוא כי ובידך כח וגבורה כי גם שאנו נתגבר על יצרנו הכח המגבירנו לא משלנו הוא. אך אתה אלהינו לך הכח והגבורה כי בידך הכל כמאמרם ז"ל על צופה רשע לצדיק וכו'. אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנא' צופה וכו'. הנה כי כל הכובש את יצרו. מן השמים יעזרוהו. על ידי איזה זכות שבא ליטהר. ועוד כי גבורתינו קלה כי אינה אלא למלט נפשנו מיד יצרנו. אך גבורתך הוא מקור לכל הגבורים וחזקים כי בידך לגדל ולחזק לכל. ועל הג' היא התפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם אמר ועתה אלהינו וכו'. לו' אילו היינו אנו הנותנים ואתה המקבל היה מתייחס ההתפארות אלינו. אך נהפך הוא. כי אנו המקבלים ואתה הנותן במה שהחשבתנו לקבל ממנו. כענין נתנה היא ואמר הוא שאם אדם חשוב הוא מקודשת שהוא נחשב כנותן במה שהחשיבה עם היותו חשוב לקבל ממנה. ומה גם עתה בני אדם להבל דמה. שיתנו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ויחשיבם לקבל מהם. ואם כן עתה אלהינו מודים אנחנו לך הפך בני אדם. שהמקבל מודה ומשבח לנותן. אך בזה להיות שאנו כמקבלים. מודים אנחנו לך ולכן התפארת הוא לך. ואנו מהללים את שם תפארתך:

6ועדיין היה אפשר לומר. כי הן אמת שממנו ית' הכל. ואנו מקבלים במה שהחשיבנו לקבל מידינו. אך לא יבצר מהיות לנו נדיבות לב. כי בחיריים אנו. ותחשב לנו לצדקה בבחינה זו. ע"כ אמר וכי מי אני. כי לא נעצר כח להתנדב כזאת. כלומר שיחשב הנדיבות אלינו. כ"א שגם זה אתה עשית. ולא כמו זר יחשב שיתך בי בחירה לתת. עם היות שהבחירה חפשית כי בדבר זה אינו מן התימא. כי הלא אנו ושלנו שלך, ואתה עושה בשלך כרצונך. וזהו כי ממך הכל וכו'. והוא כי הנותן דבר ביד עבדיו לא יצא אותו הדבר עדיין מיד רבו. שעל כן אפילו לזכות לאחרים אינו זוכה. כי עדיין ביד רבו. כי ידו כידו. כן הוא הממון שנתת לנו עודנו בידך. וזהו כי ממך הכל ומידך נתנו לך. כי עודנו בידך. ועל הנצחיות שהיא הרביעית. אמר כי גרים אנחנו וכו' לומר נצחיותך גם בעולם הזה הוא נצחיות. כי חיינו בעולם הזה הבל המה. כי הלא גרים אנחנו לפניך כי החיים כדרך כל הארץ. שימי שנותינו שבעים שנה. גם שלפנינו אינו גרות. לפניך הם כיום אתמול כי יעבור. וזהו כי גרים אנחנו לפניך ואשר הם מאריכי' יותר מזה שמתייחסים לתושבים. גם אלה אינם מתמידים להתייחס לנצחיו'. רק ככל אבותינו שחיו יותר משבעים וחשבו עצמם לגרים. שהיה העה"ז עראי בעיניהם וזהו ותושבים ככל אבותינו. כמאמר יעקב (בראשית מ״ז:ט׳) מעט ורעי' היו כו' ואברהם אמר גר ותושב. ועל כל ימי יצחק ויעקב. נאמר גר יהיה זרעך כמפו' במקומו בס"ד. ולא עוד כ"א מי יתן. והיינו יודעים מדת ימינו. אך היא כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה. ויהיה ענין מז"ל על פסוק ימיו כצל עובר. וז"ל והלואי כצלו של כותל. או צלו של אילן אלא כצל עוף. הפורח בשעה שהוא עף. שעניינו אצלי כי ימי האדם כצל שתמיד הולך ונסוע. ומש ממקומו. כן האדם יום המות מתהוה אליו. מיום הולדו הולך ומתמעט לחותו השרשי. ואם היה כצל כותל גם שהולך ונוסע הנה יש לו ב' בחינות טובות. א' כי הן האדם ידע לשער כמה יתמיד הצל ההוא. ע"פ סיבוב השמש. הב' כי הוא צל עב. מצל למסתופף תחתיו בעצם בל יבא עליו השמש בשום פנים. אך צלו של אילן. תמצא בו הבחינה הא'. אך לא הב' כי בין הבדים יעבור עליו מה מהשמש יכנו על ראשו. אך צל צפור בשעה שהוא פורח פורש כנפיו. ומפריש בין נוצה לחברתה ומביניהו יעבור השמש. ולא יצל עליו בעצם. נמצאו בו ג' בחינות לגריעותא. (א) שהשמש יכנו וההסתופפו' בצלו הוא הבל. גם עודנו עומד ואינו פורח. (ב) שהוא הולך ונוסע. (ג) שלא ידע איש לשער כמה יתמיד בפריחתו. כי בכל עת ובכל רגע אפשר תכלה בפריחתו לפי אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ושלש אלה הם מקרי בני האדם בימי חייהם. (א) שלא יחסרו לו שמש הצרות יכו בו. (ב) שתמיד לחותו הולך ומתמעט. ומיתתו מתהוית תמיד. (ג) כי לא ידע את עתו ומפחד תמיד יום יום אולי הגיע עד שערי מות. ועל אלה יאמר פה כצל ימינו עלי ארץ והוא כי ב' מיני צל הם בעולם ואין עוד. (א) העשויה בידי אדם ככותל ואוהל. (ב) צל אילן והוא סתם צל ועל זאת יאמר כצל ימינו כו'. שהוא הצל היות' טבעי. היא כצל של אילן. וזה אומרו כצל בפת"ח הכ"ף. שהוא כאומרו כהצל הידוע שהוא היותר טבעי שהוא של אילן. שיש לו הב' חסרונות ומי יתן והיה כך. אך הוא כסוג ג' שהוא של עוף שלא ידע עתו ועליו אמר ואין מקוה שהוא שלא יקוה איש. לחיות סך ימים ושגים בטוחים. רק כצל עוף כמדובר:

7ועל החמישית אמר ה' אלהינו כו'. לומר לא יחשב לנו הוד ושפע על שעשינו צדקה כי מי הקדימך. והלא אתה הקדמת. כי כל הממון הזה אשר הכינונו. מידך היה לנו תחלה לא בצדקתנו. ואם יאמר איש א"כ איפה כי משלו ית' הכל. איך תחשב לנו לצדקה. לזה אמר וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב. ולא תרצה הממון. רק היושר לבב והנדיבות. וזהו ומישרים תרצה. וזה אינו חסר ממני כי הלא אני ביושר לבב התנדבתי כל אלה. ועל יתר המתנדבים בעם אמר ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. לומר איני ערב אם אחרי יום או יומים. יתחמץ לבבם על התנדבם. אמנם באשר הוא שם. הנה עתה ראיתי בשמחה וכו'. והשמחה הוראת נדבת הלב טוב. ואמר ה' אלהי אברהם כו' מצא את לבו לשאול מאתו יתברך ישמור זאת לעולם ליצר מחשבות לבבם. והוא במה שנשית לב אל מאמרם ז"ל על פ' מי יתן והיה לבבם זה להם וכו'. שאמר להם הקב"ה כפוי טובה כו' היה לכם לומר תן אתה. והלא קשה כי הבחירה לא בשמים היא. כי אם ביד כל האדם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואיך היה להם לו' תן אתה:

8אמנם יובן במאמרם ז"ל (יומא דף ל"ט) בא ליטהר מסייעין אותו כי טרם יתחיל האדם להיטיב אין מסייעין אותו מן השמים. אמנם אחר החילו ממשיכים אותו. ומקרבים אותו אל הכושר והקדושה. ועל כן אמר הוא ית' היה לכם לומר אחר שלבבנו שלם. המשיכהו שיתמיד כך בכשרון הזה. וזה מאמר דוד פה באומרו שמרה זאת היא השמחת לבב לעשות רצונך ליצר מחשבות וכו'. שתמשיך החשק שיהיה כן תמיד שישאר היצר סמוך תמיד נשחט ונכנע תחת היצר הטוב. והכן לבבם הם השני יצרים אליך. שגם היצר הרע יהיה מוכן גם הוא לעבוד את ה'. כמאמרם ז"ל על אברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שהוא הב' הלבבות שהם היצר הטוב והיצר הרע. מצא נאמנים להקב"ה. כי ע"כ לא נאמר את לבו. וזה יכוין דוד באומרו והכן לבבם אליך. או יאמר ויקחו לי תרומה כו'. ענין מאמר מונבז המלך. אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. והוא כי כאשר כל מצוה ומצוה אשר יעשה האדם. שנעשה ממנה מלאך סניגור כן במעשה הצדקה כל פעם ופעם שאדם נותן נעשה אור ומלאך. ומהם מתמלא אוצרו הטוב אשר בשמים ממעל. וזה אומרו אני גנזתי למעלה. נמצא כי הפרוטה גשמית שנותן האדם נעשה ממנו אור קדוש רוחני למעלה. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי. כלומר ע"י מה שנותנים לוקחים לי. ואצלי באוצרם הטוב תרומה. ולהיות באוצריהם כלוקחים. וממה נעשה הלא הוא מהכונה והנדיבות לב. וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ואותה היא שלהם שקנו בנדיבות לבם. מה שאין כן התרומה גשמיית שהם נותנים בפועל כי אותה שלי היא כי לי הכסף ולי הזהב וכו'. ועליה הוא אומר תקחו את תרומתי. הנה כי ב' תרומות הן. (א) הנקחת מאתם של זהב וכסף כו' והוא שלי. (ב) הרוחנית הנגנזת אצלי והיא שלהם. ופירש ואחר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שהיא שלי. אלא שנמצאת אתם זהב וכסף וכו' כי השנית אשר היא שלהם נמצאת אתי. ולא תשלוט בה יד אדם לקחתה: