תורת משה - אלשיך, שמות כח:לא

1ועשית את מעיל כו'. הנה בכלל מאמרם ז"ל על שמונה בגדי כהונה. שמכפרים על ח' גופי עבירות הוא כי המעיל מכפר על לה"ר יבא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול והן אמת כי רבה רעת האדם אשר לשונו לא מטוהרה היא עד אין קץ וע"כ גבלו ראשונים והציבו ציונים לעורר לב האדם לשמור פתחי פיו. כי הנה הרמב"ם ז"ל עמד וימודד ה' מדות בחלקי הדבור ויקרא להן שמות מצוה בו. ונזהר ממנו נמאס אהוב מותר. הא' תפלה ולמוד תורה וקריאה. והב' כעדות שקר ורכילות וקללת חברו כו'. והג' סיפורי ההמון במאורעות הימים. היא שיחה בטלה הד' בשבח המעלו' השכלות ומדותיות ובגנות הפחותות. שכוונה לעורר הנפש אל השלמות והה' הוא מה שצריך לדבר בו מסחורתו ומאכליו ומשקיו ע"כ:

2והנה הן אמת כי לו החי יתן אל לבו כי פעלו יוצרו ויפח באפיו נשמת חיים חלק אלוה ממעל ויתן בפיו תורת ה' תמימה משיבת נפש חמדה מכל מלאכי אלהים לדבר בו לילה ויום לקדשו לכהנו לו כי ע"י היות תורת ה' בפיו כי יעסוק בה לשמה כל העולם כלו כדאי הוא לו. נקרע ריע אהוב. אוהב את המקו'. אוהב את הבריות וכאשר תצא מפיו תורה בטהרה. כל שרפי קדש משרתי אלהינו יקרבו ויאתיון להתעלס באהבים הנחמדים. כמאמרם ז"ל (חגיגה דף י"ד) כי בדרוש ר"א במעשה מרכבה נתמלאה הבקעה מלאכי אלהים. ואש מן השמים. ולא בלבד מעשה מרכבה. כ"א גם בפשטה כמאמר מדרש חזית שהי' בן עזאי דורש והאש מלהטת סביבותיו והוגד לר"ע ובא ויאמר לו. שמא במעשה מרכבה היית דורש אמר לו לאו כו'. ומה גם כי הלא כל עבודת האדם לקונו. או רובא דרובא. בפיו ובשפתיו תהיה כי הבקר אור. והנה לפניו ק"ש ותפלת השחר ולפניהם ולאחריהם שירי זמרת יה. וברכות והודאו'. הרמות ונשאות אשר אהב ה' מכל שירי שרפי קדש כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) על פסוק הקול קול יעקב כי אין רשות למלאכים לשבח לקונם. עד ישבחוהו ישראל למטה. ומדי צאתו מבית תפלתו אם מתופשי התורה הוא שונ' הלכו' בבית מדרשו יום יום וכהתימו יאכל קימעא ובשפתיו יברח הזבח נטילה המוציא. ברכת מזון וד"ת על שולחנו וכי ינטו צללי ערב יתפלל מנחה. ועוד מעט תפלת ערבית וגם בלילה לא ישכב עד יאכל טרף ק"ש ויקם בעוד לילה לעסוק בתורה הנה כי כל היום וכל הלילה לא תשבות לשונו. מלעבוד את ה' תמיד וגם אשר אין תורתו אומנותו לא יעדר מג' תפלות ביום וקבוע עת למוד ביום ובלילה וגם כל תרי"ג מצות אשר יעשה ימלא פיו תהלתו ית' על כל מצוה ברכה. וגם כל פרי אשר יאכל ואשר ישתה יברך תחלה וסוף וכל פעולה גשמית אשר יעשה לא יבצר מתת חלק לפיו ולשפתיו להודות לשם ה' אפי' כי יפנה גופו הקטנים עד הגדולים על כל נטילה ברכה:

3כלל הדברים כי כלי הדבור הן הם יהיו לבנ"י כלי יקר משרתי אלהינו העומדים יום ולילה לשרת בם את ה' מכל יתר אברי האדם. אל דמי להם ומי בער לא ידע לדון ק"ו ולומר האם מלך ב"ו יערב לו להשתמש בכלים מכלים אחד מעבדיו האם לא יזהר וישמר האיש ההוא בל יתגאלו כליו בשום חלאה ואבק ועפר. כ"א יכבסם בנתר וירבה למו בורית למען יהיו מגוהצים וזכים לשרת בם את המלך והוא מלך אשר הנשמה טפלה לו והגוף עיקרו כי מחומר קרוץ ככל עובד אדמה וק"ו בן בנו של ק"ו עד נחדל לספור כי אין מספר לגדודי ההפרשים בינו לבין ממה"מ אשר כל העולמות הוא בראם וכולם כאין נגדו אשר ברוב חסידות ענותנותו למעשה ידיו יכסוף ישרתהו בכלי חרש מחרשי אדמה פינו ולשוננו ושפתינו אתנו. ובהם בחר להללו ולשבחו תמיד יתר מכל חלקי גויתנו. מי זה החי לא יתן אל לבו. ליזהר לבלתי טמאם לבל ידבק בם מאומה מן החרם ולשמור לפיו מחסום מדבר דבר אשר לא כתורת ה' ולשומרה בקדושה וטהרה. כי הם כלי הקדש אשר ישרת בם את המלך הקדוש ולא ישרתהו בכלי צואים כי איך תכון תפלת שוחה עמוקה פי זרות ולשון מדברת גדולות קטרת תועבה לפניו והם כלי גללים מגואלים ואיך יערב לפניו יתברך ניב לשון אנשי לצון ולא יקצוף על קולו וחבל מעשה ידיו. ומי האיש אשר לא ישים הדברים האלה על לבו ויקרענו לי"ב קרעים ותרדנה עיניו דמעה ויתמרמר ויאמר בקול מר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי כי ה' אלהים נתן לי לשון למודים וכלי יקר שפתי דעת טהורים וברים לעבוד בם את ה' אשר בהמה שמן חלקו בתורה ומצות ואוי לי על שברי נחלה מכתי אנה אוליך את חרפתי כי כלי הקדש אשר בם בחר ה' לעבדו טמאתים כמתים זעם מלאתים ותחת עשותי בהם שרפי קדש פרקליטים בראתי משחיתים ובלעדי הרעה הגדולה כי פעלתי עולה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כי איך אשא פני אל האדון ה' כי כל העבודה אשר עבדתיו שונה הלכות ותפלות ותשבחות הלא היו בכלי טמא ועבד אויל הייתי לפניו. ואם אב הוא איה כבודו ואם אדונים הוא איה מוראו ואויה לי כי כעסתיו גם כעס מעלה מנחה ומקריב דורון לפני האדון בכלים מכלים שנואים וגם כי הכרתי משוגתי במה אתרצה אל אדני ויהיו לרצון אמרי פי כי איך בפי אתודה על חטאת פי והוא טמא. ע"כ ישפוך את נפשו לפני ה' בכל צדקותיו יפליא למן היום אשר נתן אל לבו יהי עמו להבין ולהשכיל לשמור לפי מחסום נאלם דומיה בל ישמיע לאזנו מה שפה דובר נבלה ידבר ויהיה כחרש לא ישמע לקול מלחשים שמע שוא וכאלם לא יפתח פיו לדבר דבר אשר לא צוה ה' פן ישוב לכסלה כאשר בתחלה ומן אז חדל יעתר אל אלוה וירצהו בי יהיו דבריו קרובים אל ה' כי מעתה יהיו אמריו אמרי קדוש בכלי יקר:

4והנח חשבתי למשפט אחלקה שכם הדברים הרעים שבתרמית לשון רמיה אל שבע תועבות נפשו ית' מסתבכים ומתאחזים זו בזו. א' גניבת דעת ודברי חונף מתהלל במתת שקר וכיוצא באלה. ב' נמשכת מזו הביא שמע שוא והוציא דבה. ג' היא הליצנות והתול הוללות כקלות ראש ודומה למו. ד' אשר יריבון אנשים והכה איש את רעהו בשוט לשון וגדופים. ה' והיא לה"ר וספר בגנות חברו ובבן אמו יתן דופי. ו' רכילות לשלח מדנים בין אחים. ז' נבלות הפה והן אמת כי אמן של אלו אשר היא יולדת השבעה היא שיחה בטלה כי ממנה פנה ממנה יתד לבא אליהם וממנה יהיו כלנה כי הלא נראה יושבי קרנות יועדו יחדו לנוע על העצים תחת כל עץ רענן. או בפתח שער חצר אשר יהיו שמה מקומות לשבת ויהיו מושבם בית מועד לכל חי איש לא נעדר אשר לא יעבור תחת שבט לשונם ובגדולים יחלו בהלכות מלכים ומלחמותיהם שמה יבאו את אשר יתיצבו מלכי ארץ ואשר רוזנים נוסדו יחד בחדרי משכיתם שבתם וקימתם ואיך זה נופל וזה קם וכל איש נותן טעם לפגם הנופל איך נפל שדוד ולשבח הקם וגבורתו ומועצת אי זה הדרך היה טוב למלך הדרום או למלך הצפון ואיש עצתו יודיע לעומדים לפניו ואשר אתו סיפורי מלחמות וד"ה ישמיע למו ובשמחת האיש במענה פיו יבדה מלבו המצאות כוזבות למד לשונו דבר שקר למשוך לבבם אליו ומשם ילמד לדבר חונף באמרי שקר וגניבת דעת וככלותם לדבר על שרי עם ועם ידברו על הארץ ועל המזון על המחיה ועל הכלכלה. אם מעט ואם הרבה יאכל כל איש לפי אכלו ויספרו ברע עושק ושמע שוא זה יאמר פלוני הרע לי וקפח מזוני וזה יאמר גם אני כמוך עשוק וגזול מפלוני אלמוני. ואם נוגע הנדבר בו סרה אל אחד מהיושבים יקום לריב עם אשר בזדון דברו ויחרפו ויגדפו זה את זה ויוציאו דבר זה על זה ובני לויה ישמחו לראות בקלון רעיהם ויתלוצצו עליהם ויעשו מושב לצים. ואם אחד מהיושבים יתן אל לבו פן יקצוף האיש אשר חירף רעהו יקום לגנוב דעתו ויחניפנו ובקרב לבו שמח לאדו. וע"פ דרכם יאונה לידם בחרף איש את עמיתו דברי נבלות לבזותו לא ישיב ידו ובנוסעם מבית מועדם כל ריע רכיל יהלוך אל אשר לא נמצא אתם ועליו דברו שם רעות באופן כי כל שבעה תועבות הנאמרות יחד כלן מסתעפות משיחה בטלה כסידרן או שלא כסדרן. וע"כ היטיבו אשר דברו רז"ל (אבות פ"ה) באומרם שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים. כי מהשיחה בטלה יתעתדו לליצנות ולא הזכירו האחרות על כי מב' בלבד לא יחוייבו כמדובר רק המות הזה ע"כ שומר נפשו ירחק משיחת חולין. כי רעה בעיני אדונינו שבשמים היא. ולו יוכל איש לבלתי דבר כל דבריו כ"א בתורה ומצות ובקדשי שמים מה טוב חלקו ומה נעים גורלו. ועוד מעט בצרכי מחייתו. אך עצור במילין מי יוכל. אך ראה זה מצאתי יכול איש לשמור עצמו לבלתי דבר על הנוגע לזולתו מן הוא והלאה ואף גם זאת בקוצר מילין. כי אז טוב לו למלט נפשו מכמה דברי עונות המתרגשים בהניח דברי עצמו וישור על האנשים:

5ונחזור אל הענין כי באר שבע הרעות האלה ירמזון דברי פשט ענין המעיל כי הלא רז"ל המעמידים אותנו על האמת למדונו כי הוא מכפר על ל"ה כי יבא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול ע"כ יתכן כי בגלל הדבר הזה רמז לנו הוא ית' במעשהו רעות הקול. ואופן תקונו ללמד דעת את העם כי ממנו יראו וכן יעשו להשמר מליפול אל פחת עון הלשון כי רב הוא. ומה גם בפי המעיל ומעשהו כי ידמה אל פי האדם כאשר יבא בס"ד כי על כן חשבתי כי כל ז' רעות המתרגשות משיחה בטלה נרמזו בו ולהיות כי הנזהר ממנה. הוא מתג ורסן אל מניעת כל שבעתם. ע"כ בפתח דבריו הורה לנו לימוד זה. וזהו אומרו ועשית את מעיל האפד וגו'. וע"פ הרמז ינתן טעם אל בלתי היות במעיל רק תכלת לבדו והוא כי הנה השומר פיו ולשונו את כל גופו הוא מקדש ומיפה בעדי עדים. וז"א ועשית את מעיל האפד כי המעיל המכסה כללות הגוף יהיה אפד ועדי במה שיהיה מציאותו שהוא מיוחס אל הדבור כליל תכלת כי יהיה כל דבורך כלול דברים שהתכלת רמז אליהם שהם דברים אלהיים. שהתכלת דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ולא בדברי חול והוא מאמר התנא (שם פ"א) ששמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא והוא בשום לב. א' אל הקדמה זו כל ימי גדלתי כו'. ב' אומרו טוב משתיקה שיורה שיש דברים הרבה טובים לגוף והוא לא מצא טוב מזו. ועוד לשתוק ממלת לגוף ולא יאמר כ"א השתיקה טובה לאדם. ג' אומרו ולא המדרש וכו' שהוא בלתי מתייחס אל הקודם וגם מלת הוא מיותרת. ד' אומרו וכל המרבה דברים וכו' כי זה היה ראוי לסמוך אל אומרו ולא מצאתי כו' קודם לאומרו ולא המדרש כו':

6אמנם הנה מציאות הדבור מתחלק לב'. א' הנוגע אל הגוף כחיותו ומשאו ומתנו. ב' הנוגע אל הנפש כתורה ומוסר וכיוצא. והנה היה מקום לומר כי לענייני הגוף יש ב' חלקים א' להמון העם אשר לא ידעו ליזהר בדבריהם ולהם שתיקותם יפה מדבורם. אך לחכמי לב אשר גדלו בין החכמים דבורם יפה כי הלא למדו לשונם בחכמה ודרך קצרה ולהם הדבור יפה כי אפי' שיחה קלה של ת"ח צריכה תלמוד ששיחתם לא בלבד בסילוק טעות כ"א גם יש ללמד טוב ממנה וגם בה הרבות לא טוב. אך בתורה כל מרבה דבור בה ואריכות לשון הרי זה משובח. ע"כ בא רשב"ג ויורנו כי לא זו הדרך ישכון אור כי החלוקה העולה על רוחנו אשר היתה טובה להמון העם היא הראויה גם לחכמים וזהו כל ימי כו'. לומר לא כעולה על רוחכם כי אין השתיקה טובה רק להמון. אך לאשר בקרב חכמים ילין הדבור יפה על כי בדעת ידבר. כי הלא כל ימי גדלתי בין החכמים ועכ"ז על בחינת הגוף לא מצאתי טוב משתיקה. כי אותה מצאתי טוב מהקיצור. אך בחינת הנפש אשר חשבתם כי טוב בו האריכות לא כן הוא כי בו יצדק הקיצור אשר חשבתם בגוף:

7והנה היה אפשר להביא קצת ראיה שבתורה אריכות לשון בה הוא טוב כי הלא נמנו וגמרו כי תלמוד גדול ממעשה ואם הוא גדול ממעשה מכ"ש שרבוי הדבור בו טוב כמו שבמעשה רבוי המעשה טוב ע"כ לדחות זה אמר ולא המדרש הוא העיקר כלו' לא המדרש הוא מפאת עצמו העיקר רק על שמביא לידי מעשה וא"כ אין משם ראיה שהתלמוד שהוא דבור יתארך וז"א הוא. ועוד כי הלא הצד השוה בין לנוגע אל הגוף בין לנוגע אל הנפש כי כל המרבה דברים מביא חטא שכולל הכל גם בד"ת והוא מרז"ל (פסחים דף ג') לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה. כי רבוי דברים יביא חטא שהוא קרוב לישכח ויעבור לאו דהשמר פן תשכח ובשכחה יטעה בדין וגם התנא הזהיר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' פן ישתו התלמידים וידוע כי באריכות דברים יש מקום יאחז:

8הנה כי בזולת תורה ומצות אין טוב משתיקה. כי שיחה בטלה שוחה עמוקה ודרך רעה כל דורך בה לא ידע שלום והוא רמז הרומז כאומרו ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת כמדובר ולהיות כי אחר השיחה בטלה תבא החנופה וגניבת דעת. ע"כ סמך ואמר והיה פי ראשו בתוכו לומר הנה טוב טוב היה יהיה כל דבורך כליל תכלת ולא שיחת חולין ואם לא תעשה כן לפחות הזהר מחנופה הנמשכת בל יהיה לך א' בפה וא' בלב. וזהו יהיה פי ראשו בתוכו כי בית צואר הוא פי המעיל הדומה אל פה האדם יהיה פי ראשו בתוכו כך מה שבפי האדם יהיה בתוכו כי יהיה תוכו כברו והן זאת היתה תלונת מיכה המורשתי באומרו (מיכה ז׳:ב׳) אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין וגו' כי הלא מלת באדם מיותרת וכן באומרו יצודו חרם שהראוי יאמר יצודו בחרם כי אין הרשת נצודת. אמנם בהיות בוכה למשפחותיו כי אנשי אמנה אבדו בימיו אמר אבד חסיד ולא שהוא אבוד חלילה רק מן הארץ כי יושבי הארץ הם האובדים וגם שלא יבצר מהשאר אנשי אמת בצד מה הלא ישר באדם שיהיה היושר באדם מניה וביה תוכו כברו אין. והנה כל כך מושרשים בזיוף שאין איש בוטח בחברו כי כל אחד מבין בחברו שאין תוכו כברו כי מרמה בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו כי הלא כלם לדמים יארוב. ראובן את שמעון ושמעון את ראובן כל אחד חפץ לרמות לצוד את רעהו בדברי שקר וכל אחד מלבבו ידע לב חברו באופן שאיש את אחיהו לא יצוד את חברו או ממונו כי כל אחד יבין את רעהו וישמר. אך יצוד את הרשת שטומן לו חברו. וחברו יצוד הרשת שפירש לו זה כי לב כל אחד. צד ומבין ערמת חברו. וישמר. נמצא שאיש את אחיהו יצודו חרם הוא הרשת בלבד נמצאת חנופה לבלתי הועיל:

9וזה אחשוב כיון המשורר במקראיו באמור (תהילים י״ב:ג׳) שוא ידברו וכו' יכרת כו' אשר אמרו כו' והוא כי אחרי אומרו כי פסו אמונים מבני אדם אמר הנה כל כך פסו אמונים מבני אדם עד גדר ששוא ובחנם ידברו איש את רעהו שפת חלקות לרמות זה את זה כי לא יועיל לו כי הלא בלב ובלב ידברו כי לבו של זה הוא כמדבר עם לבו של זה וכן לב חברו כלבו של זה שיבינו זה את זה ומה ידברו זה את זה. כלומר שפת חלקותם מדאגה שכנגדו לא יאמין בו או' לו יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות שהוא אמרו כי אנו ללשונינו נגביר לומר זה אל זה שאוהב את רעהו ושיפליא לעשות לו טובה כלומר שאין תוכנו כברנו. כ"א שלשונינו נגביר בלבד והוא שקר כי רעים אהובים אנחנו וכל נדבות פינו זה אל זה בלבב שלם כי הלא שפתינו אתנו בבחירתנו. ומי אדון לנו מכריחנו להחניף אלא ודאי שבלבב שלם גשם נדבות נניף זה את זה ועכ"ז לא יוכלו לרמות זה את זה כי כל איש יבין כי כל אלה פטומי מילי. והנה האזהרה הא' הנה באה שנרמזה באומר והיה פי ראשו בתוכו כאמור. ועל השנית. והיא לבלום פיו מלהוציא דבה כי אחרי כן ירצה לתקן ולא יוכל לרפא אמר שפה יהיה לפיו לא יקרע. והוא על זאת יתפלל כל חסיד ישמור לפי מחסום כי יקניטהו איש פן ברוב כעסו יוציא עליו דבה שקרית או אמיתית. ע"כ רמזה תורה ואמרה שפה יהיה לפיו סביב כי יעשה כמכניס שפתו לתוך פיו לסותמו ולעכב מלהוציא מפיו מילין ולא יבטח בשכלו לומר אם יצא מפי דבר בלתי מתוקן ברוך ה' ואעשיר כי רב שכלי כי נבונותי. ואדעה מילין אענה לתקן עותתי. ובמתק לשוני אצרוף כבור סיגי דבורי ואסירה כל בדילי. ע"כ אמר מעשה אורג וכו'. לומר כי לא יעשו פי המעיל בלתי כפול שהוא על ידי חיתוך בגד. ואחרי כן לכפול שפת הבגד פנימה לחזקו שלא יקרע. רק מעשה אורג שמהאריגה יארג כפול ולא שפת חתך מוכן ליקרע ויתוקן אחרי כן בכפול אותו מעשה תופר לרמוז לאיש בל יבטח לשלוח רסן לשונו להוציא דבה וכיוצא על סמך שיתקן אחרי כן כ"א שיצא דבורו מתוקן בתחלתו בל יקלקל על מנת לתקן. והוא מאמר שלמה בחכמתו (משלי כ״ה:י׳) באו' פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב והוא כי אחרי או' ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל שהוא להוציא דבה מכעס גם שלא משמך כ"א סוד שסיפר לך אחר. אל תגל פן יחסדך שומע ישמע ויאמר כי מכעס ריבו אתה בודה עליו מלבך דבר רע ובשוך חמתך ותרצה לחזור בך ולתקן לא תוכל. וזהו ודבתך לא תשוב ונמצאת בלתי מניח מקום אל השלום. כי תהיה על מצחו תמיד לעולם לא ישכח ולא תוסיפו עוד להיות רעים אהובים כאשר בתחלה באופן כי טוב לגבר לעכב דבורו פן אחרי כן ירצה לתקן ולא יוכל וזהו לא יקרע שעל ידי היות פיו כפול מתוקן מעיקרו לא יבא לידי קרע ופירוד:

10גם רמז מאמרם ז"ל כי הוא יתב' תולה ארץ על בלימה הוא על הבולם פיו בשעת מריבה מלענות סרה. וזה ירמוז באומרו סביב מעשה אורג שעל ידי היות שפה לפיו. שהוא שבולם פיו תהיה הארץ הכדוריית סביב כאלו אין אויר בונה אל סביבותיה. רק כאלו הוא ארוג מעשה אורג ממנה עד השמים באופן שלא תמוט לעולם ועל כל האמור מה יעשה האדם לבל יבא אל המדה הרעה הלא הוא בלמד עצמו בשתיקה. וגם בהכרחי תהיה שתיקתו כפלים על דבורו:

11וזה רמזה תורתינו הקדושה באו' ועשית על שוליו רמוני תכלת כו' ופעמוני זהב בתוכם כי הלא יקשה בכ' כי הלא כאשר היה פעמון בתוך הרמונים כך היה רמון בתוך הפעמונים כי פעמון ורמון היו מסודרים זה אצל זה. אך הוא מוסר אבינו שבשמים ללמדנו דעת כי אין טוב משתיקה והוא כי הפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו כצורת הל' המקשקשת תוך הפה והזוג ההוא המקשקש הוא המשמיע קולו בבואו אל הקדש. וע"כ הוא משל ורמז הרומז על דבור הפה והרמונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כפיות חלולות סתומות. אשר לא ישמע קולם הם רמז אל השתיקות והעדר הדבור ולמדנו ית' שלא נחשוב בלבנו כאלו הרמונים בתוך הפעמונים שתהיה שתיקה א' בין ב' דבורים. כ"א כאלו הפעמן הוא בתוך הרמונים ללמד כי בין ב' שתיקות נדבר דבור א' כי תהי' השתיקה כפלים מהדבור כי בין ב' דברים שישתק ידבר דבור א' כפעמון בין ב' רמונים. כי לא על חנם נתן הוא ית' פה אחד לאדם וב' עינים אם לא ללמד שחצי מה שיראה בעיניו יגיד וזה יהיה לו סייג לכלא את הרוח עועים מלפתותו להביע רעות:

12עוד מוסר ב' גם לזה הלא הוא כי מלבד אשר יהיו דבריו מועטים יהיה בנחת ובקול נמוך ולא בקולי קולות. וזכו אשר צוה ה' יהיה הזוג בענבל המקשקש בתוכו כלשון בתוך הפה שיהיה מזהב כי אין בכל המתכות מה שיעשה ממנו זוג וענבל שיהי' הקשקוש כל כך נמוך כזהב:

13ועל הג' הנמשכת גם הוא מהקודמות והוא דברי ריק ולעגת וליצנות והתול ושחוק וקלות ראש ע"כ היה דבר ה' יהיה הענבל הרומז אל הלשון שיהיה של זהב ושיהיה פי הזוג וראש הענבל המקשקש על פני הארץ נוכח הקרקע לרמוז ב' דברים. א' יהיה כל מענה לשון דברים חשובים ויקרים כזהב ולא דברי ריקות ולצנות אשר שנא ה' שנית בראש לו כפוף דברי כובד ראש כענבל שבזוג ושהפה והלשון אל הארץ יביטו לרמוז אל פי האדם שיהיה דובר דברי צדיקים וענוה צדק ולא התול וקלות ראש בסוד משחקים. ולא נחלו על שבר משמותם כי רב וממלאים שחוק פיהם ומה גם כי יראו איש משתגע מתהולל בהתול וליצנות ודברים המרגילים שחוק לכל העומדים לפניו לשמוע סכלותו יחד כלם ישישו וישמחו וימלאו שחוק פיהם עד בלי די ועליהם לשבח את המשוגע ההוא כי ידע לדבר צחות לשמח לבב אנוש בהתולי ליצנותו ומה גם בבית שמחה ומשתה כי יבוזו כסף להביא אנשים פוחזים לצים משחקים ע"פ הנבל ומנבלים פיהם בשירי עגבים ואהבים העתידים עורר לוית יצר סמוך אל הרהורים רעים וחטאים תרדף רעתם וככלותם מקול השירים יחלו מעט בשחוק וקלות ראש והוללות רעה וכל האנשים והנשים אשר יחדו אספו לשמוע הרנה ואל התיפלות בשומעם הדברים מרים ומאררים יוצאים מפי עושיהם ישמח לבבם ויתלהב יצרם וירגילם לערוה. ולא יבצר נותן טעם בר נותן טעם לפגם כי טוב לשמוע שיר כסילים בעת ההיא לאמר כי לשמחת המצוה הם עושים ולא דעת ולא תבונה לאמר כי שמחה לחוד ושחוק וקלות ראש לחוד. וחכמי הגמ' ע"ה ראשיהם לשבטיהם חסידי עליון אשר היתה הכלה יפיפיה דמיא לכשורא אכתפיהו. הן המה אשר להם יאתה לשמח חתן וכלה כי אזלת יד יצרם מלבותם. לא המטים עקלקלותם רקים ופוחזים. המהפכים ללענה שמחת חתן וכלה. וכמה הזהירו קדמוננו ע"ה כי במקום גילה שם תהא רעדה בל תת מקום לשטן לקטרג כדרכו לערבב כל שמחה וכמאמרנו על פסוק לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. שהוא שכאשר הלב יודע וזוכר מרירות נפשו הוא עונותיו תמיד נגד עיניו. באופן שבכל עת ירעד ויירא אז בשמחתו לא יתערב זר, הוא השטן לערבב שמחתו כי לא ימצא מקום להאחז כי ע"י יודעו תמיד מרת נפשו גם במקום גילה לא תעדר ממנו רעדה ולא יחטא ועל דבר סוד משחקים ויעלוזו מהתולי אמרי פי איש משתגע בשיחת שיר והתולים וקלות ראש אחשבה שעליהם אמר שלמה גם הוא (קהלת ז') כי כקול הסירים שהאש בוערה בם תחת הסיר שעל האש אשר בהבערם קולם נשמע כמשפט לכל קוצים יבשים ובפרט בהיותם על האש תוך המוקד והסיר מכסה עליהם שבתוך החלל ישמע קול הברה בהדלקם בקול הברות שמחה והמה נשרפים כן הוא שחוק הכסיל שמעלה הברות קולות שחוק וקלות ראש והמה מתאכלים ונאבדים ואור גיהנם נדלק ובוער מעתה להם. ועל הד' והוא נמשכת מהקודמת כמאמר הכתוב (משלי כ"ב) גרש לץ ויצא מדון הלא היא צאת לריב מהר לחרף ולגדף את זולתו. ע"כ על זאת פקח עינינו הוא יתב' בתורתו בשומו את פי המעיל משל אל פי האדם למעלה בבית הצואר ויורנו כי ישית איש שפה לפיו סביב לשמור לפיו מחסום ואת הלשון מדברת. רמז בשולי המעיל מן הקצה אל הקצה ללמדנו דעת בל ימהר איש להשיב דבר בראשית מדון למחרפו כ"א ישתוק מתחלה ועד סוף וישים שפה לפיו עד ילאה וינוח רוגזו בסוף כל דבריו כנרמז בשולי המעיל ואז בשולים בראש כפוף מביט למטה לארץ כזוג וענבל שפי הענבל וראש הזוג אל הארץ יביטו ידבר בנחת ובקול נמוך כענבל זהב תוך זוג זהב שקולם נמוך הרבה ודברים יקרים ונחמדים כזהב מתקבלים להפיס דעתו של שכנגדו. כי אז יראה וישוב ויתחרט על אשר רב עמו ויהפך לפייסו וישפות שלום למו מה שאין כן אם מיד היה מתלהב על הדובר נגדו ופיו ימהר לענות בו סרה ואולי אין על שכנגדו אשמת דבר כי סיכל גופא דעובדא וע"י המיתון יעמידנו על האמת וישקוט מדון משא"כ בצאתו לריב מהר כי יבעיר את האש וינחם ואין מכבה ויבוש כי ידע כי לא חטא לו והוא מאמר שלמה באו' אל תצא לריב מהר וכו' ריבך ריב וכו' שהוא השמר לך אל תצא ממחיצתך לריב מהר טרם תחקור על מעשה שהיה איך היה אולי אין על רעך אשמת דבר פן תהיה נבוך ולא תדע מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך כאשר יודיעך כי לא ידעת אמתת הדבר ויכלימך באמור לך כי השבת דבר טרם תשמע ודברת רע טרם תחקור שאז גם בעיניך הכל תחשב:

14או יאמר בשום לב אל הכנסו בלשון זכר ויצא בל' נקבה באומר באחריתה. והוא ע"ד מאמרנו על פסוק (בראשית יב) אל נא תהי מריבה ביני וביניך כי ריב יקרא בהתחלה ואחרי המשכו וירבו נטישותיו תקרא מריבה כי נעשית כנקבה היולדות ונעשית רבת בנים כי האי תיגרא דמיא לבידקא כיון דרווח רווח. וזה מאמר אברם ללוט הנה עד כה שהיא התחלה עדיין הוא ריב זכר כאומרו ויהי ריב בין רועי מקנה וכו'. אך ירא אני פן תתפשט ותעשה נקבה וזהו אל נא תהי מריבה שתלד ותהיה ג"כ ביני וביניך כמפורש במקומו. וזה יאמר פה אל תצא ממחיצתך לריב המתייחס לזכר בתחלתו כי אף יהיה מזער מתייחס עדיין לריב זכר וגם מעט מזער. כי ע"כ גם מלת ריב חסרת יו"ד תמשך עד היותה מריבה נקבה. וזהו פן מה תעשה באחריתה ופירוש מה כמו מה רב טובך. מה יקר חסדך. מה טובו אוהליך. לשון הפלגת רבוי לומר כמה וכמה תעשה בהפלגה באחריתה כי תרבה ותעשה נקבה יולדת וזה החילו בריב ואומר באחריתה ולא אמר באחריתו והרבוי יהיה בהכלים אותך רעך כי כן דרך אנשים כ"א ראובן יפטור מים בצד מה אם שכנגדו ישתוק ישקיט ריב. אך אם יצא לחוץ ידבר גם הוא באחיו. אז ידלג כאיל האחד בריבו לאמר לו מי זה העצב נבזה הדמות היות אהיה כמוך. וכשמוע שכנגדו את אשר הכלימו אז יבזה בעיניו להשיב לו כפי עזותו כי לא תהיה תפארתו רק שתהיה תוספתו מרובה עאכ"ו רעה כפולה ומעט בעיניו לענות עזות כי יחם לבבו ויבקש לשורפו בהבל פיו ודבה רעה יבקש לו. וזהו פן מה תעשה ותפליג באחריתה בהכלים אותך רעך אחר צאתך לריב. ומהרת לענות אותו לפי שיטתו אחרי ראותך מכלים אותך תחריץ להפליג בריב עד בלי די. לכן טוב לך אל תצא לריב מהר אולי ישקוט הריב מאליו. ואם עברתי מצותי זאת ויצאת לריב לפחות ריבך ריב את ריעך וסוד אחר אל תגל כי בהתגלה הריב וקצפת עליו מאד אם ידעת דבה אשר הוגד לך מפי אחר על בעל ריבך זה שאשר לא טוב עשה אצ"ל שלא תאמר פלוני מכירך שכה וכה דבר עליך כ"א אפי' לגלות הסוד לומר כך וכך עשית עם שלא תזכיר שם אומרו אל תגל פן יחסדך שומע. כי יאמר כי מחמת הריב אתה בודה בלבך. ומי יתן יסכימו השומעים כי שקר דברת מפני הריב. כ"א שיחסדך שומע וגם יחשדו את רעך. ולא תוכל לשוב מדבתך לומר מכעס הריב שקר ענית. כי לא יאמינו לקול האחרון על כבוד רעך. וזהו ודבתך לא תשוב הוא דבה שהוצאת מפיך. לא תוכל השיבה אחור:

15ועל החמישית והיא הלשון הרע. גם הוא הזהירנו ית' ג"כ בשומו רמז הפה אל בית צואר המעיל. והלשון בשוליו לרמוז דעת מספרי לה"ר. כי שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כאשר הפליגו רז"ל. כי אפי' כלפי שמיא ישיתו פיהם כמפורש אצלנו במקומו בס"ד:

16ועל הששית והוא הולך רכיל ומגלה סוד. אמר פעמון זהב ורמון והוא כי הרוצה ליזהר בל יפול בשחת העון הרע הזה לא בלבד סוד אחר אל יגלה כי אם גם לא יגלה סוד של עצמו לבן בריתו. כי יתן מכשול לפניו לגלותו ויהיה לו חלק בעון חברו מלבד מה שמזה יבא גם הוא לגלות סוד אחר וזהו פעמון כו' לומר אם יהיה דבר מקשקש בתוך פיך והוא נוגע אליך ממך ובך כענבל תוך הזוג שהענבל והזוג שניהם מתכת אחד. כך הסוד המקשקש בקרבך לצאת חוצה הוא משלך נוגע אליך ממך ובך אל תגלהו כ"א יהיה ממך כרמון שגרעיניו כמוסים בתוכו בל יצאו אם לא יבקעוהו ביד או בסכין חותך.

17וזה אחשוב כיון שלמה בחכמתו באו' (משלי י"א) הולך רכיל מגלה סוד כו'. והוא ענין מאמר החכם כי היה איש שגלה סוד לגבר עמיתו ובא רעהו ויספר לאחיו בחוץ. וכשמוע האיש שמה שבינו לבין חבירו נשמע בין החיים היטב חרה לו. ויכעוס עליו ויאמר הטוב לך כי תגלה סודי ויען ויאמר לו לא עלי תלונתך כ"א עליך כי אני ממך למדתי ונשאתי ק"ו ומהאם פלו' שנוגע אליו הדבר לא עצר כח לעצור במלין ולא היה נאמן לעצמו ויגד אלי כי מה גם עתה אנכי שאין הדבר נוגע אלי כי איך אהיה נאמן אל זולתי נמצא כי בצד מה המגלה סודו הולך רכיל יקרא כי הוא היסב להגלות על יד רעהו וזה יתכן אמר שלמה הולך רכיל מגלה סוד לומר אתה דע לך כי הולך רכיל יקרא מי שמגלה סודו לזולת שאינו נאמן אל עצמו כי הוא יסב יגלנו שומעו כי עצור במלין מי יוכל כי מי שהוא נאמן רוח כלומר אל רוחו ועצמו מכסה דבר בקרבו לא כן הבלתי מכסה כי גם אל רוחו אינו נאמן ואיך יהיו אחרים נאמנים לו:

18או שיעור סוף הפסוק ונאמן רוח בעצם יקרא מי שאין צריך לו מה שהוא סוד כי אם גם מה שהוא דבר בעלמא. יכסה בל יורגל לגלות גם סוד. וזהו ונאמן רוח יכסה דבר והיא עובדא דגמ' על תלמיד שגלה סוד לסוף כ"ב שנה. והוציאוהו מהישיבה עם היות שאחר כל השנים לא היה נזק בהגלותו על כי מזה יורגל להיות הולך רכיל:

19גם יתכן ברמז היות בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כי הנה דרך הולך רכיל. להתחיל בחסידות כמצטער על עוברי תורת ה' ומראה לחברו כי בממלתו עליו בל תבא עליו רעה לא ידע שחרה מאת גבר עמיתו אשר הוא בוטח בו מגלה לו לבל עמוד על דמו. הנה כי ישית בשמים פיו אך לא כן לבו. כ"א לשונו תהלך בארץ מתפשטות לחרחר ריב. והוא מאמרנו על פסוק דברי נרגן כמתלהמים כו' והוא לומר כי על כן ברית כרותה לרכילות להתקבל כי הלא זה דרכו של איש טמא שפתים כנאמן אהבתך כרע כאח יבא לך כיגע ורפה ידים נאנח בשברון מתני' כמתמרמר בקרבו וגנח מלבו והיה כי תאמר אליו על מה אתה נאנח אז יענה ויאמר מה אומר ואוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אמרתי על דברת הולך רכיל אתהלך וחטאתי לאלקים ואם לא אומר צר לי עליך אחי כי אהבת עולם אהבתיך ולא עצרתי כח להיות שומע חרפתך ודוברים רע על נפשך ולא אגיד לך כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצאך מרבה משטמת הנראים כאוהביך. על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך להצילך. ועתה תהי נא אלה בינותינו ביני וביניך להסתיר דבר בל יודע כי דברתי לך רק יכנסו דברי באזניך כתבם על לוח לבך והשמר פן ואל תגל כי מאשר נפלאתה אהבתך לי והיה לבי כאש בוערת באתי אליך עתה אתה דע לך כי פלוני אלמוני איש שלומך אשר בטחת בו ותאהבהו וגם הוא לך למראה אל תאמן בו כי לא כן לבו כי שבע תועבות בקרבו ותכלית שנאה שנאך לא תדרוש שלומו וטובתו כי אויב הוא לך ולפעמים שקר כוזב ולבל תגלה רעתו יצו עליו יסתיר דבר מי זה אמר פן יבא לידי נסיון ויתבדה ויאחז. ולפעמים מהטעם הזה הלך ילך גם אל מי שאמר עליו וכל הדברים הרעים אשר דבר לזה ידבר גם לאחר וישביענו גם הוא בל יאמר מבטן מי יצא העגל ההוא. והיה כי יפגעון איש באיש. וכל א' מלא כרסו מחמת המסית אשר הבעיר בם אש וגפרית לא יוכל להתאפק איש על אחיו מלדבר סרה. ותבער בם אש המריבה ואין מכבה זה יאמר משיב רעה תחת טובה בפיך שלום תדבר ובקרבך תשים ארבך. וזה יאמר זה מום שבך כי איש צר ואויב אתה הוא מעולם ומקול קול יעקב ההולך וחזק מאוד יבאו בריב הידים ידי עשו ויכו איש את רעהו. ויתגודדו כמשפטם באש חמתם ואז יחרץ האיש הבליעל לאמר לכל א' מהם הראית כי נמצאו דברי ולפעמים כל חפץ הנרגן הוא מאשר שנא את החלש מהם ויגורהו בחרמו להביא עליו המכות האלה. בין ידי מי שתקיף ממנו או להתכבד בקלונו והן כל זה יפעל הנרגן בהחילו כמצטער על עונו אלא שאומר שרואה לעומתו צרת רעהו וחם עליו שעל כן נכנסים הדברים בקרב לבו כארס נחש וז"א דברי נרגן כמתלהמים מתדכאים ומלאים דאגה על העון ועל צרת אוהבו. שבא להצילו מרעתו על כן המה ירדו חדרי בטן מקבלם כחצי גבור שנונים כמדובר:

20ועל השביעית אמר והיה על אהרן לשרת ונשמע כו' והוא כי המנבל פיו. בחלאת טומאת נבלות הפה שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתבעם כי עשאם בסיס לדבר האסור ואיככה יוכל לעבור לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה ולא יקצוף על קולו. לאמר מי זה נבזה ערב אל לבו לעמוד לפני לבקש רצון על עונותיו בניבו נבזה בכלי מכוער מוקצה מחמת מיאוס חלאת טומאת נבלתו כדבר אחת הנבלות והן לו היית עבד מלך הארץ האם עמדת לפניו לשרתו על שולחנו בכלים מכלים צואים הלא תכלם וגם הוא ברעש גדול. מלאך רשע יצוה לך להמיתך בחרב ועתה שא נא ק"ו. ומה אם מלך הכושי חרש את חרשי אדמה להבל דמה תחייב את ראשך בשרת אותו בכלי בלתי טהור ומה גם עתה. אתה יתוש נטוש כי תערב אל לבך להתהדר לפני מי שאמר יהי' העולם אשר לגדולתו מי מהקדושים עליונים ותחתונים בשפה ברורה ובנעימה קדושה יהי' כדאי לעמוד לפניו ולדבר אליו. ק"ו בן בנו של ק"ו כי יקריב איש והוא בן בליעל מדבר אליו בטומאת שפתים כי פיך שלחת ברעת נבלות הפה ותמאס ומאין ולאין שמת לבך לדבר אליו. ולומר לפניו הללויה בפה דובר נבלה ואוי לה לאותה בושה כי תבא בית ה' ולא נמנעת מהביא עביט מי רגלים במקדש מפני הכבוד השוכן שם. ואנה תוליך את חרפתך כי תהפך כלי שרת העומד לשרת בו את קונך. לאחד מן הביבין והלא על הפה שאדם שח בו שיחת חולין בושנו מאד להלל בו את ה' כמאמר האומר. מי יתן והיו לי ב' פיות. א' לדבר בו צרכי ביתי וא' לדבר בו עם קוני ומה גם עתה אשר בפה טמא יערוך לפניו ית' לבקש רצון. כי איך יהיו לרצון אמריו אם הסניגור הוא הקטיגור. ובדברך בו יהי' לך למזכיר עון. והלא ארז"ל על פסוק עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו. כי למען הביא ה' הטוב על יוסף צוה להביא כל דברי יוסף אשר דבר בפיו. אם טוב ואם רע. וצרפתהו יתב' וימצא כי טוב היה ויצלח למלוכה הנה הורו ז"ל כי כאשר ניב ל' האיש משרת לו לטוב. ולא חטא בו אז יהיו לרצון אמרי פיו בכל עת אשר יבא אל המלך הקדוש לבקש מלפניו והן זאת תרמוז תורתנו באמור והיה על אהרן וכו' לומר כי כאשר הדבור שהוא נמשל אל המעיל שנדברנו בו יהיו על אהרן לשרת שהוא לשרת בו את ה' ולא למה שהוא הפכו. אז ונשמע קולו בתפלתו בבואו אל הקדש לדבר אתו ית'. משא"כ אם יתהפך חלילה: