תורת משה - אלשיך, בראשית טו:ד

1והנה דבר ה' כו'. הנה כתבנו כי אברהם עשה עיקר מהנוגע אל עה"ב ובו היחל אלא שכלאחר יד עשה אמירה אחרת אל בחינת העה"ז. והלא יקשה כי הלא כ"ש שהוא יתב' מבחינת העה"ב היה לו לעשות עיקר. ולא שכל תשובתו תהיה לא ירשך זה כו' כאלו ירושת הנכסים הוא עיקר. לז"א והנה כו' ולא אמר ויאמר ה' כו'. לומר כי הוא יתברך בא להשיב אל מאי דסליק מיניה. ואח"כ אל השניה. ואח"כ אל הראשונה. וז"א והנה דבר ה' שאמרה תורה. לא על עשותו ית' עיקר מטוב העה"ז אמר לא ירשך זה כו'. כי אינו אלא שהתחיל לדבר על מה שהוא סמוך. וז"א והנה כלומר מזומנת תשובה אל והנה הסמוך וגם הוא יתב' לא היה מחשיב ענין ירושת הממון להשיב עליה אם לא שהזכיר אברם. וזה אומרו אליו לאמר. שלהיות אליו לאמר הזכירו ה' להשיב על דברו. לא שהוא יתב' מחשיב ענין זה. ואמר לא ירשך זה הוא אליעזר הנזכר. ולא יהיה על לבך כי לא יהיה זה. אך יהיה לוט כמאמר רועיו. כ"א אשר יצא ממעיך כו'. או יאמר והנה דבר כו' כמשז"ל (ב"ר פ' מ"ד) שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ויאמר הבט כו'. והוא במה שידענו כי טבע לשון הנה הוא על דבר שמזמינים וממציאים אותו מיד כעת והענין כי הנה ראינו שדבר עמו י' תיבות לא ירשך זה כו'. עודנו אברהם על הארץ מתחת. ואחר כך הוציאו החוצה למעלה מכיפת הרקיע כמשז"ל. וחזר לדבר עמו ואמר הבט נא וכו'. ולמה לא העלהו מיד. וגם את הכל ידבר לו שם מאומר לא ירשך זה כו' הבט נא כו' כיון שהכל ענין אחד. ולא ידבר חציו על הארץ וחציו על השמים. לזה אמר מה שתראה כי והנה דבר ה' אליו מיד. ולא המתין לדבר גם זה עד הוציא אותו החוצה. הלא הוא להיות לאמר לא ירשך זה כו' להורות כ"א לא היה הדבר רק על דבר הירושה לא היה צריך להוציאו למעלה מכיפת הרקיע ולדרוך כוכבא. כי כאין הוא לפניו דבר זה. אך היה למען הוציא ממנו צדיקים ככוכבים כאשר יבא בביאור הכתוב בס"ד. וז"א מה שוהנה דבר ה'. שהוא מזומן מיד טרם העלות אותו השימימה. הוא כדי לאמר לו לא יירשך זה. אך ויוצא אותו כו' הוא לומר הבט. שהוא כי זיככו ונתנו עליון על כל העולמו' לאמר לו גדולת בניו קדישי עליונין. שהוא דבר טפל אל מציאות ירושה כאשר יבא בס"ד. והוא בא' משני דרכים. א' כי אחר שהשיב על מה דסליק מניה בא להשיב על אומרו הן לי וכו' שהוא כי חשב שהיה תחת המזל. ושלא היה הוא יתב' שודד אותו בשביל יחיד. שע"כ איחר מלתת לו עד כה זרע. לכן ויוצא אותו החוצה. שהוא כמאמר ז"ל שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו דרוך כוכבא. והוא כי הנה הוקשה לרבותינו ז"ל כי הלא כלל בידינו כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה כי על כן הוקשה מפסוק ישובו רשעים לשאולה. שיש ה"א בסוף התיבה ולמ"ד בראשה. ואמר כי הוא להפליג הדבר עד אמבטי התחתונה שבשאול. ועד"ז יהיה שהוקשה להם באו' החוצה. כי יש ה"א בסוף תיבה ובראשה והנה ה"א הידיעה שבראשה היא תורה יותר סיום חצוניות מלמ"ד שבראש תיבה. ע"כ הקשו ואמרו וכי מחוץ לעולם הוציאו ולא מתוך האהל בלבד. שנאמר בה"א בראש התיבה עם היות ה"א בסופה. כי זה יורה על הפלגת החציוניות אלא ודאי כי כן הוא שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו עד דסנדלך ברגלך. מלובש בחומר דרוך כוכבא שלא ישלוט כוכב מזלך למשול בך ואמר אין הבט אלא מלמעלה למטה. הוא כי הנה רוב מדרשי הגדה כנודע לבקי בהם. הם דרך ג"ש. והוא כי בחכמתם דברו בדיוק. כי לא אמרו אין הבטה אלא מלמעלה למטה כי זה לא כן הוא. כי כמה מצינו שהוא בהפך כנזכר למעלה. אך אומרו אין הבט. והוא שדעתם ללמוד מפסוק הבט משמים וראה שהוא מלמעלה למטה. שהוא הבט כלשון זה ממש. ועל מה שאמרת ואנכי הולך ערירי וספור הכוכבים כו'. וש"ת למה אני מאריך הדבר. או שמא תראה שלא אמהר הזרע. אל תחוש כי הלא ע"כ העליתיך למעלה מכיפת הרקיע. ולא אמרתי לך מלמטה שתמשול על המזל. אך היה למען הודיעך חיבתך לפני. והזרע אשר אני חפץ להוציא ממך כי הלא כה יהיה זרעך. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל באלה הדברים רבה (פ"א) שאמר למה נמשלו הצדיקים לכוכבים באומרו ומצדיקי הרבים ככוכבים כו' אלא שחמה ולבנה יש להם בושה. שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה. אבל כוכבים אין להם בושה לעולם:

2ונבא אל הענין אמר אם יתמהמה אל תחוש כי הלא כה. כלומר ככוכבים שאין להם בושה לעולם יהיה זרעך. וע"כ צריך שיצאו בעת זקנה ובטהרה גדולה. כמ"ש ז"ל בב"ר (פ' מ"ו) שלא הוליד אברם את יצחק עד שביטל יצרו וביטלה תאותו. ונצרר דמו ונקשר דמו:

3או יהיה שבישרו ואמר הנה העלתיך לדרוך על המזל ולא אמרתי לך על הארץ מתחת הוא להודיעך כי כה יהיה זרעך. שאיכותן למעלה מכיפת הרקיע שולטים על המזל. ובין לדרך זה או לקודם הטיבו אשר דברו רז"ל באומר' שבכל דור יש שלשים כמנין יהי"ה צדיקים כאברהם. כי על זה ידבר הכתוב לבשרו שיהיה צדיקים. אלא שהוקשה למו כי הלא לא כל זרע אברהם הם כך. על כן אומרו שהוא כמנין יהיה. עוד ראו שאם נפרש הכתוב. שכה יהיה חוזר אל הריבוי שלא יוכלו לספור אותם. היל"ל אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך מאי ויאמר לו בתוך דבריו. אך הוא על זולת הריבוי. אמירה בפני עצמה שהוא על הכשרון. ובזה יצדק אומרו והאמין בה' כו'. והוא כי מה שהבטיחו שלא יחסרו הצדיקים מזרעו. ומה גם לרז"ל שהוא בכל דור. הלא כמו זר תחשב הבטחה זו. כי הלא זה תלוי בבחירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וא"כ איך תצדיק הבטחה זו. אלא שעם כל זה האמין בה' כי הוא ית' ידע איך יקיים הבטחתו עם היות שלא כמדתו ית'. וע"כ ויחשבה לו הוא יתב' צדקה שהאמין ולא חש אל ניגוד הבחירה. ואם יחזור אל אברהם יאמר ויחשבה אברהם לו יתב' צדקה כי לא לפי שורת הדין הוא להבטיח בכך. מטעם חפשיות הבחירה. אם לא שיעשה כך מפני קיום זרעו בתורת צדקה. או שיעור הכתוב על דרך זה. כי אחר שחש אברם על נגוד המזל. תחלה היה לו ית' להוציאו החוצה. ולומר לו ידרוך כוכבו ואח"כ יאמר לו לא ירשך זה. לזה אמר והנה דבר ה' אליו. כלומר מה שתראה דבר ה' אליו. לאמר אח"כ מה שאחר דבר זה. שהוא הבט כו' אלא שהיחל במאי דסליק מיניה. ואחר כך אל מה שאמר הן לי כו'. או יכוין באומר והנה ולא אמר ויאמר ה'. ענין מאמר רז"ל (שם פ' מ"ה) למה היו האמהות עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ובזה יאמר כי חפץ היה יתב' לבשר לו שיוציא ממעיו מי שירשנו ושיהיו ככוכבי' אלא שהיה מתאוה שיתפלל על הדבר תחלה. ע"כ כאשר התפלל ואמר הן לי לא נתת זרע כו' מיד בשרו. וזהו והנה דבר וכו'. והנה ע"י האמור מיד דבר ה' שהיה מתאוה לבא. בא אל אברם לאמר כו':