תורת משה - אלשיך, בראשית כא:ו

1ויקרא כו'. לבא אל הביאור נזכירה מאמר רז"ל (שם) על פ' זה. וז"ל א"ר יצחק חפושיה י' עשרה כנגד עשרת הדברות צ' תשעים ואם שרה הבת צ' שנה תלד. ח' כנגד המילה שניתנ' לח' וכו'. ק' מאה הלבן ק' שנה ע"כ. וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא. הנקרא כך ע"פ ה' שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק. ויהי' מה שויפול אברהם על פניו ויצחק. או על מה שצחקה שרה והלך לדרוש גימטריאות. אך ראה כ"א היה על צחק אברהם יקראנו בל' עבר. ולא יצחק ל' עתיד ואם על צחוק שרה. קשה א' כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומר למה זה צחקה שרה וגו'. ואיך יקרא את שם הצדיק. בזה שיהי' הוא לה למזכיר עון. ועוד כי הוא ל' זכר. ועוד שהוא ל' עתיד. והיה שנה תמימה. טרם יקרא אביו אותו יצחק. ע"כ דרש האותיות ועל הכל הוא כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים כל אשר הערנו. (א) אומרו את שם בנו הנולד לו שהוא מיותר. כי מי לא ידע שנולד לו (ב) אומרו אשר ילדה לו שרה שגם זה לבלי צורך כלל (ג) שהקדים לספר מה שמל אותו לח' ימים קודם לסיפור בן כמה שנים הי' אברהם בעת לידתו (ד) מה צורך להודיענו שהיה אברהם בן ק' שנים בהולד לו את יצחק. ע"כ פ' כי הכתובים מגרשים למה נקרא יצחק. שהם על מספר כל אות ארבעתן. שהוא י' עשרת הדברות צ' על שנות שרה ה' על שמונת ימי מילתו. ק' על שנות אברהם ק'. והוא כי הבן אשר יקרא לו בו זרע לאברהם היא יצחק. אין זה רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות. משא"כ ישמעאל. והרי הוא כאלו לא נולד לאברהם כ"א יצחק. וע"כ על זה היה רמז היו"ד שהיא על עשרת הדברות. שע"כ זה הוא אשר יתייחס לנולד לו בלבד. וזה ויקרא את שם בנו הנולד לו. כלומר שזה הוא המיוחד לו. שהוא על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות. ועל הצ' אמר אשר ילדה לו שרה וגו' שהיתה בת צ' שנה. ועל החי"ת אמר וימל אברהם וגו' בן שמונת ימים. ועל הק' אמר ואברם בן ק' שנה וגו'. הנה כי ע"פ דבריו אלו. יבאו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור:

2אך עדין צריך לדעת טוב טעם. מה בצע יהי' ברמז בשמו. עשרת הדברות. ומספר שנות אביו ואמו. ושנימול בח'. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה. כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז ח' ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה. בצ' של מספר שנות שרה:

3אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (ב"ר פ"א) דבר צוה לאלף דור זו תורה. כי אין ראוים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש. כי ע"כ היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו. והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים. איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה משולל ההכנו' הראויות אל הנבואה. שכלם התנבאו לא בחלום כ"א בהקיץ פנים בפנים ודחינו תשובת האומר כי באמצעות המוכנים שמעו הבלתי מוכנים בתשובה נצחת. אך הוא כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו להשגת נבואה כ"א זוהמת נחש כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון. וע"כ ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ויוכנו כלם לנבואה. וצורך היות כלם נביאים. הוא כי רצה הקב"ה לתת לכל אחד וא' מישראל כל המורה ולא דרך כלל כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ע"ט) שהי' הדבור מדבר עם כל א' מישראל. וזה שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. ע"כ הוצרך בל יהי' באיש זוהמת נחש. בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתב' שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתב' כי בהניח הדבר אל טבעו. הי' צריך אלף דור להתיך הזוהמא. אלא שראה את בחירתם רעה. ע"כ סילק תתקע"ד דורות. ונשארו כ"ו. וע"כ הוצרך עשות דרך. שמה שהי' עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות ע"כ עשה יתב' שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה. בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש. וגם חלב שדים כי יינק לא יהי' מתהוה מדם טומאה. רק אחרי זקנתה כי אז גם אם פירסה נדה. למ"ד אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא. רק נסיי שע"י שיתהוה בלי זוהמת דם נדות. בהלו נרו ית' עלי ראשו בבטן. אשר אז מלמדים לו כל התורה. תדבק בו איכות התורה בעצם. משא"כ הגדל בבטן ע"י זוהמא. שהתורה רפויה בו שע"כ תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה. רצה יתברך יתהוה באופן יהי' דבק בה'. עוד הוא מז"ל (בב"ר פמ"ו) כי לא רצה הוא ית' יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו. כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם. והוא שעי"כ יהי' עולה תמימה. שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצה"ר. כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על וילכו שניהם יחדיו. כי ע"כ יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק. כלל הדברים כי על דבר ההכנתו לקבלת התורה. שהוא להתיך הזוהמא משרה המנגדת להשגתה. הוצרך תהי' אמו זקנה כאשר היתה בת צ' שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים. הוצרך יהיה אברהם בן ק' שנה. וזה נרמז בשמו כי למה שהי' עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה. שהוא ראה רמז שמו שהיא יו"ד שהיא כנגד י' הדברות. עי"כ היתה שרה בת צ' שנה. וע"כ נסמכה הצ' אל היו"ד והח'. שהיא שנימול לח' למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו. שע"כ בח' ניתן לה' ליכנס בברית מילה. כד"א בבכור ז' ימים יהי' עם אמו וביום הח' תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה'. ע"כ הי' אביו בן ק' שנה שבוטל יצרו. ולכך נסמכה ק' אל הח'. וע"פ דרך זה אף אנו נאמר ע"ד הפשט. שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו' אמר טעם אל המול יצחק בן שמונת ימים. ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו. וגם יהיה בזמן בחוריי וטהור יותר. כי בקטנותו כלו יצה"ר. לז"א ואברהם בן מאת שנה באופן הי' משולל יצר הרע בהעשותו. וטהור הי' מאז. ומשולל יצר הרע כאשר בגדלו. ומוכן לינתן לה' מאז כבכור בן שמונה. וכבר כתבנו ממדרש תנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה כמוהו. וכשמוע שרה כי קראו יצחק. חששה פן יהי' שם יצחק מזכרת עון מה שצחקה היא באומרה אחרי בלותי כו'. ע"כ קדמה ואמרה לא כן הוא. רק כי צחוק עשה לה אלהים כי שמחה ה'. ומי יוכיח כי הפירוש הוא זה ולא האחר. לז"א כל השומע כו' והוא כי בפירוש הזה נפרש אומרו יצחק לשון עתיד. על שם כי כל השומע יצחק. אך אם הפי' הוא האחר. לא יצדק בו ל' עתיד כלל. והיה ראוי יקרא צחק ל' עבר. וזהו כל השומע יצחק כו' וזהו מה שהשיבה על מאי דסליק מניה הוא קריאת השם. ועל מה שנרמז למעלה ב' טעמים להוכיח לכל כי מאברהם נתעברה ולא מאבימלך. על זאת עשתה אמירה בפני עצמה. ותאמר מי מלל וכו' לומר כי ההכרח הגמור הוא מה שנעשית נערה שהיתה לזקוניו ולא לזקוניה כמפורש למעלה:

4או שיעור הכתוב מי מלל והכריח היות ילד זה לאברהם ולא מאבימלך. הלא הוא כי הניקה בנים שרה. הוא רבוי החלב כמשז"ל (שם פ' נ"ה) שבאו כל השרות עם ילדיהן לנסותה והניקה כל ילדיהן ואמר כי איך הוא זה סימן שהוא מאברהם לז"א כי ילדתי בן לזקיניו כלומר ולא לזקוני. כי החזרני ה' אל הנערות. כי זה הוראה כ"א הי' גם לזקוני. לא הי' לי כל כך חלב. ובכן ודאי שלא החזרני הוא ית' אל הנערות ללדת מאבימלך דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ותעש עיקר מרבוי החלב יותר מהכר' פניה. להיות זה ניכר לכל גם לאשר לא ראוה מתחלה ולא הכירו פניה כי פניה לא היו לה עוד. כי זה ידעו רוב העולם כי צנועה בירכתי ביתה היתה. לכן הכרה מפורסמת לכל. הי' ברבות החלב לה כאחד הנערות. כי ע"י כן הניקה בנים שרה. כמאמר' ז"ל שהניק' כל ילדי השרות ומלכות הבאות לה. כי היו דדיה כמעינות. ובגלל הדבר הזה עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. והוא בשום לב אל אומר ויגדל ויגמל. כי איזה גדלות הוא אם אחר כן הי' זמן ההגמל. אך הוא כי למה שהמופת החותך לומר כי לא מאבימלך נתעברה שרה. הי' מהחזרת' לנערות. שהוכר גם לבלתי מכירה מאז. על ידי החלב כמדובר. ע"כ להחזיק בזה אחר שויגדל הילד ויגמל כי לא גמלוהו קודם זמני כאשר יקרה ליולדות בימי זקנה. או ספק קרב לה כי לחוסר חלב יגמלוהו טרם הכ"ד חדש. כי אין לאמו למלאת ספקו. אמר כן פה ויגדל הילד ואח"כ ויגמל מחמת בוריו כמאליו. שע"כ לא אמר ואגמלהו כי חלבה רב הוא מאד. ע"כ עשה משתה גדול ומפורסם. ומה גם לרז"ל ב"ר נ"ג) שהוא משתה גדולי' שהם כל ל"א מלכי א"י הן ונשיהן. למען יראו כי גם אז חלב רב בדדה. ואינה גומלת את בנה רק מחמת בוריו כי גדול הוא. ובכן יגזרו אומר הכל כי חזרה אל הנערות ולא עביד קב"ה ניסא להתעבר מאבימלך. והראיה מרוב חלב שאין זה אלא שחזרה לנערות'. וידעו הכל כי מה' יצא הדבר לקיים אשר דבר לאברהם. ולמשז"ל (פסחים קי"ט) ביום הגמל. ביום ה' ג' מל שהוא ביום השמיני שנמול בו. יתכן דאפקיה בהרוי לישנא לרמוז מה שהניחה מלהניק את יצחק כדי להניק כל ילדי השרות. להראות רבוי החלב שהוא הוראה אל היותו מאברהם. ולהורות מה שחשקה להניק כל היום ילדי השרות. כי לא הניק' את בנה. אמר הגמל כאלו גמלתו. וגם מפני דרשת רז"ל לרמוז שעתיד הקב"ה לגמול חסד לזרעו של יצחק וכו':