תורת משה - אלשיך, בראשית ג:טז

1אל האשה אמר הרבה ארבה כו'. הנה ארז"ל (שבת דף ל"ב) על שלש מצות מיוחדת לאשה נדה וחלה והדלקת הנר היא הפסידה חלתו של עולם תפריש חלה. היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר. היא שפכה דמו של עולם תשמור דם נדה והלא יקשה איך עושה שלשה דברים מדבר א'. אך שהכונה לתקן את אשר עוותה. והוא כי הנה באדם ד' חלקים החומר והנפש והרוח והנשמה. והנה הנשמה שהיה החלק אלהי אינה מקבלת עונש על עון כי לא תמצא באדם כאשר יחטא כי אם שכשבא האדם לחטא היא מסתלק ממנו כקבלת חכמי האמת. אך שלשה החלקים הנמצאים שהם גוף ונפש ורוח הם הלוקים. והנה מעמד שלשתן לקו באדם בעונו ע"י האשה. ע"כ רצה הקב"ה תבא ותתקן את אשר עותה על חומרו שהיא חלתו של עולם והוא משז"ל על ואד יעלה מן הארץ והשקה כו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר. וארז"ל (שם פי"ד) כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה. כן עשה הקב"ה ואד יעלה מן הארץ ומן המים והעפר הפריש. וייצר את האדם נמצא ע"י מצוה זו מתקנת אבדן חומרו. ועל הנפש כי הדם הוא בנפש יכפר. דמה ישפך ויכופר לה בצער דם נדות. ועל הרוח הוא הנר המאיר בלתי מתקרב אל החומר כנפש מתקנת בנר שבת שהוא מעין אור נפש יתירה שבשבת שהוא אור עליון מעין הרוח:

2ובזה נבא אל האומר אצל עונש האשה. הרבה ארבה עצבונך והרונך. ויהיה אומרו הרבה ארבה שהוא כפול. א' אל אומרו עצבונך שהוא על רבוי דם נדות כל ימיה. וקראה עצבון על כי הדוה בנדתה עצובת רוח. והשני הוא על אומר והרונך שהוא ט' חדשים של צער העיבור. בעצב תלדי בנים על חבלי לידה יבאו לה. ויהיה כי על מה ששפכה דמו של עולם הוא אומר עצבונך על דם נדה. ועל מה שכבתה נרו של עולם הוא אומר והרונך כי מצטערת ט' חדשים שמאיר בה אור ה' אור נר לנפש העובר בקרבה. והוא מאמרם ז"ל (נדה דף ל') על פסוק בהלו נרו עלי ראשי שהוא בחדשי העיבור בבטן המלאה והוא בשום לב מהו הנר ההוא אם הוא הנפש אינו על ראשו כ"א בקרבו. אך הוא הרוח של מעלה מהנפש העתיד לבא בו. אם יזכה בגודלו ומאז הוא על ראשו להאיר לולד. פן ימות תוך חושך קרב אשה כי אין בנפש החיוני כח לקיים העובר אם לא ע"י אור הרוח. כאו' (איוב כ״ט:ג׳) לאורו אלך חשך ואלמלא זה היה צריך הוא יתברך לגמור הולד מיד ולהוציאו פן ימות שם. כאשר עשה בתולדות אדם ששנים עלו למטה וירדו שבעה. נמצא כי תקנת הילד ע"י הנר הוא הרוח היא קלקלת האשה שלמען תצטער ט' חדשים תנוח על ראש העובר כל הזמן ההוא. שאל"כ היה יתברך גומר ומוציא הולד מיד ואין זה כי אם על שהיא כבתה הנר ההוא. ע"כ תצטער על ידו. והנר ההוא שנאמר בו בהלו נרו עלי ראשי. הוא נר ה' נשמת אדם שהוא הרוח. כי שם על רוב האדם או כלם ידבר. ומי ומי בכל דור זוכה לנשמה. שיאמר הכתוב שבה חופש יתברך כל חדרי בטן של כל אדם. ועל מה שקלקלה חלתו של עולם. הוא האדם שהופרש כחלה מן האדמה תצטער בחבליה בהפרש הולד מבטנה כחלה הפורשת מן העיסה. וכיצירת האדם שהופרש מן האדמה כי תלד בצירים וחבלים ושמא תאמרו כי אין זו קללה לאשה רק לאדם כי היא על כל אלה תפרוש מבעלה. כמ"ש ז"ל (שם דף ל"א) שנשבעת בעת חבלי יולדה שלא תזדקק עוד לבעלה. לז"א ואל אישך תשוקתך כי על כל זה לא תפרוש. כי מיד בלדתה מתחרטת ועל שבועתה מביאה קרבן יולדת. והנה כל הרעה הזאת על התקוממה עליו להאכילו היתה. באומרה למה תמות היא והוא יעמוד חי לעולם. ומה גם לרז"ל (ב"ר פי"ט) שקמה עליו בחוזק יד. על כן נגמרה קללתה במה שהוא ימשול בה. וזהו והוא ימשול בך: