תורת משה - אלשיך, בראשית ג:יז

1ולאדם כו'. ראוי לשים לב אל אומרו לאמר. שיראה בלתי צודק. ועוד מה פשע הארץ שנתקללה גם היא. והנה רז"ל הוצרכו לומר שהוא על שהוציאה עץ שהוא עצמו אינו נאכל. ועוד מה היא ארירתה. והנה ארז"ל (שם פ"כ) שתעלה דברים ארורים. יתושים ופרעושים כו'. ועוד באו' וקוץ ודרדר תצמית לך. אם הוא שיאכלם האדם. כמו שאמרו רז"ל שהוא על קונדם ועכביות. למה לא הזכיר אכילה רק בעשב השדה. ועוד אומרו בזעת אפך כו' הלא לא כל האדם אוכלים בזעת אפם. ועוד באו' עד שובך אל האדמה. למה אמר באריכות הלז. ולא אמר עד תמות. וגם אומר כי ממנה לוקחת מיותר. ועוד אומר כי עפר אתה. אם הוא שמעפר נעשה. ידוע הוא. ואם הוא שכעת הוא עפר. לא כן הוא. ועוד מה שינה. כי תחלה אמר עד שובך אל האדמה כו'. ואח"כ אמר ואל עפר תשוב. ולא אמר ואל האדמה תשוב:

2אמנם הנה בפתח דבריו יתברך כיוון לדחות טענתו שאמר לו האדם. האשה אשר נתת עמדי כו' שכלל ב' דברים כמאמרנו למעלה. (א) שהאשה היתה סיבה על כל אחד מהדרכים שכתבנו בפירושו. (ב) באומרו היא נתנה לי מן העץ. כי מאומרו יתברך ב' פעמים ממנו לא תאכל ממנו. כו ביום אכלך ממנו. חשב שלא היתה עיקר הקפידה רק בהלקח מהאילן. אך עתה היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו. ע"כ אמר הוא יתברך על הטעה הראשונה. כי שמעת לקול אשתך כו'. והוא בשום לב אל מלת לאמר האמורה בצווי ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. כי אומרו לאמר הוא מיותר. אך כיון הוא יתברך למנות את האדם שליח לאמר לאשה צווי זה גם היא. וזהו ויצו על האדם. וגם לאמר לאשה:

3ובזה יאמר לו הנה על כל הבחינות אשר תתנצל באמרה. כי האשה הסיבה. אין לך בית מנוס. כי הלא הפכת קערה על פיה כי הלא אני להשמר מפיה ולהשמר מכל זה. שמתי אותך ממונה עליה על דבר שתשא ק"ו לבלתי שמוע אליה ואיך נהפכת כי במקום שהיה לך לאמר לה שלא תאכל. אדרבה אצ"ל שלא מנעת אותה. כ"א ששמעת לה באומרה לך שתאכל וז"א כי שמעת לקול אשתך ותאכל על פיה במקום אשר צויתיך לאמר לה לא תאכל ממנו וז"א לאמר וגם הטענה הב' שדקדק אומרו ממנו והיא לא לקח מן העץ גם זו אינה טענה שלא אמרתי לא תקח רק לא תאכל ממנו והוא לומר אתה שמת לבך אל אומרי ממנו ב"פ ולא אל אומרי אכילה ב"פ לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו כי לא יעלה על לב שכוונתו שלא תענש אם לא תהיה נושך ואוכל בפיך מן האילן כי אין זה דרך אנשים. אך אין זה רק שכל הכוונה לא היתה רק על האכילה ממנו גם שילקח ע"י אחר וז"א לא תאכל ממנו ועל ענין העונש ארורה האדמה כו' יהיה הענין שאמר לו יתברך הנה מתחלה היית מושל בכל הבריות דומם וצומח ובעל חי כאו' ורדו בדגת הים כו' ועתה אצ"ל שלא תרדה בב"ח. כ"א גם הצומח מהאדמה הוא הדומם לא תרדה בם כי האדמה מאליה היתה מוציאה לך כל אוכל בלא יגיעה כמאמר ר' פנחס בב"ר (שם כי"ה) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי שלא היה עץ שלא היה עושה פרי אפי' אילני סרק. וכן ארז"ל בב"ר כי פיסת בר בארץ כי כמו שהארץ תוציא זרועיה הנאכלים כמות שהן תמר ותפוח כן גם הלחם היה יוצא נאכל כמות שהוא כמה שאמרו ז"ל בבראשית רבה מאי לפת כלומר לא פת היה ע"ד העתיד לבא שיהיה פיסת בר בארץ כלל הדברים כי הארץ היתה מוציאה צמחה בלי עמל ובלי יגיעת אדם וגם בלי פסולת רק נאכל כמות שהוא. בר. לחם. ומזון. נמצאת הארץ נשמעת לאדם וכן הצומח והב"ח כמשז"ל (שם פ"כ) שהיו גם העופות באים אליו אמר עתה הנה אבדת הכל כי הנה ארורה האדמה בעבורך והוא כי בהברא העולם היתה שכינה בתחתונים. וע"כ בהיות שכינה שורה על האדמה תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת כי הכל היה עושה פירות וגם הלחם הי' יוצא בלי סובין ומורסן וקש ובלתי צריך עבודה ונאכל כמות שהוא. וסועד כלחם האפוי. אך בהעוות האדם לא בלבד נסתלקה שכינה עד לרקיע כמשז"ל (שם פי"ט) כי ע"י שבעה עלתה עד לרקיע השביעי כ"א גם שרתה רוח טומאה על הארץ וע"כ א"א אלא להוציא רק דברים ארורים מעורבים בפסולת כאשר נתבאר בס"ד. וז"א ארורה האדמה בעבורך שהוא על חטאו שהשרה טומאה על הארץ וע"כ כיון שלקתה בסבתך לא תהיה נשמעת לך להוציא לחם אפילו מעורב בפסולת כ"א ע"י טרחך בה בחרישה וזריעה. ולא מאליה כבתחלה וזה אומרו בעצבון תאכלנה ופירוש מה שאמרתי ארורה האדמה בעבורך הוא כי וקוץ ודרדר תצמיח לך זאת תעשה מאליה שהיא מכח הטומאה השורה עליה תוציא דברים רקים ומזיקים וזהו לך כלומר בשבילך שהוא אומר בעבורך. הרי פי' אומרו ארורה האדמה ואומר בעבורך ועל אומר בעצבון תאכלנה אמר ואכלת כו' בזעת כו' לומר מה שאמרתי בעצבון תאכלנה לא על כל מאכל אשר תאכל כי הנה ואכלת את עשב השדה שהוא היוצא השדה עשבים קלי האיכות אשר אין זרעם בם אך מה שיהיה בזעת אפך הוא מה שתאכל לחם והוא כמשז"ל (ברכות דף נח) שעשר מלאכות צריך כדי לאכול מלחם הארץ שהוא כדי לנקות הפסולת ולהכשיר האוכל ע"י עשרה מלאכות וי' מצות הנעשים בו כנודע להעביר כח הטומאה אשר סיבב הפסולת והנה ע"י האדם אשר גרם בא כח הטומאה ע"כ יטרח להעבירו בכשר כוחות קדושה ובכלל הדבר הוא כי לא השליטו ה' עתה רק בצומח על הדרך הגרוע הלז אך לא בב"ח נמשל כבהמות בחטאו ולמה יהיו לו לאכול ואמר כי זה יהיה לך אדם שתאכל בזעת אפך לחם ולא יהיה פסת בר בארץ מאליו ובלי פסולת עד שובך אל האדמה כו' והוא בשום לב אל אשר הערנו שאינו אומר עד שובך אל העפר. כמו שאומר אח"כ ואל עפר תשוב. אך הוא כי אל עפר משמעו. שיחזור להיות עפר בקבר. אך אומר אל האדמה. הוא להיות על האדמה חי וקים:

4והוא כי הנה ידענו כי אדם הוא דוד והוא משיחנו. ואמר כי נמשך הקללה הזאת עד שובו פעם אחרת אל האדמה. ולא בדוד בהוייתו הראשונה. כי אם כאשר האדמה תהי' אשר ממנה לוקחת כי תהיה משוללת רוח הטומאה. כד"א ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. שהוא בימות משיחנו. שאז ישוב במשיח עצמו אל ב"ה היא האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא. כי אז תחול שכינה בארץ עם סלוק הטומאה כאמור כי אז ע"י כך. הארץ תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת. כי יהי פסת בר בארץ וכמאמרם ז"ל (שבת דף ל) (יהי כו') עתידה א"י להוציא גלוסקאות כ"א יהיה כמו זר נחשב בעיני השומע שתוציא הארץ גלוסקאות כציורה מאפה תנור. הלא זאת ישיב אל לבו שהענין כי כאשר תוציא הארץ גם עתה. תמר. ותפוח. הנאכל כמות שהוא יוצא מהארץ כן תוציא אז הלחם שיהיה נאכל בהוצאתו מן הארץ. וגם תהיה גלוסקאות שהיא מסולת מנופה ונקיה כן לא תוציא הארץ לחמה בפסולת. מוץ ותבן וסובן ומורסן. רק נקיה מכל פסולת כסולת הנקיה כי מה שיקשה לקלי האמנה איך יוסר הסובין והמורסן והקמח מאליהן הוא שלא ידעו שלא יצטרך להשיר דבר. כי אם יברא בלא סובין וקמח. רק סולת נאכל כאפוי. ואם יקשה למו האפיה ק"ו הוא. אם ב"ו מכשיר הסולת ע"י אפיה ליאכל. מי שיצר את האופה עצמו לכ"ש. ומה גם כי אין זה רק להחזיר הדבר אל ראשיתו. ואין כל חדש כי אשר להיות כבר היה. אלא ששרתה רוח טומאה על האדמה אש אררה ה' מרעת יושבי רוח ותוציא הארץ פסולת בעירוב בצמח האדמה. שע"כ יצא עירוב. מוץ קש סובין ומורסן. מה שאז לא יראה ולא ימצא. וע"כ בימי מרע"ה ודוד ודומיהם שהיתה שכינה שורה על הארץ לא היה כן. יען כי לא הוטהרה הארץ הלזו מן הטומאה לגמרי. לבלתי היות עירוב טומאה בצד מה. עד לע"ל. שנא' על הזמן ההוא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והוא מאמרם ז"ל בב"ר (פי"ב) באומרם כי כל תולדות שבמקרא חסרים. אלה תולדת השמים כו' ואלה תולדת פרץ כו' מפני שששה דברים שחסרו בחטאו של אדם שהם פירות הארץ. ופירות האילן כו' שהיו שלמים כשנאמר אלה תולדת השמים יחזרו כשיבא בן פרץ. הוא מלך משיחנו. הנה בפי' כי פירות הארץ והאילן לא יתוקנו עד ימות משיחנו והוא מן הטעם שכתבנו. והנה היה מקום שיאמר אדם. הלא אם אתקן מעשי בתשובה שלימה למה לא יחזור הענין כשהיה מבלי שוב פעמים. לז"א כי עפר אתה כו' לומר הנה הכל תלוי בך. ואין דבר נתקן עד שתתקן אתה ותקונך עמך בחיים א"א עד תשוב אל העפר. והוא כי אינך עתה מה שהיית טרם תחטא. כי לא היית עפר. כי גם שנעשית מן העפר הלא יצרך ה' בעצמו יצירה חדשה שהקנה בך בידיו הויה זכה. וקדושה ספוריות. אך עתה נסתלק ממך הספיריות ההיא. כי נכנסה בך זוהמת נחש. עד שכעת עפר עתה משולל הקדושה שנקנית בך כי פנה זיווך. והוא מה שאז"ל כי אחד מהדברים שנתקלקל והוא זיוו שגם כי מעפר נעשה נתעלה איכותו והיה זך ובהיר גם אומרו מעין רוחניות. ועתה עפר אתה כי נתעכר איכותך כעפר. ע"י זוהמת נחש ואין לך תקנה לשוב אל הקודם. עד אשר אל עפר תשוב. ושוב אעשך מן העפר משולל זוהמת נחש. כאשר עשיתיך מאז. בכל השלמות שהיה בך כבראשונה והותר. וזה מאמר שלמה (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' לומר אם היה הדבר כאשר טרם יחטא אדם. שהגוף לא היה עפר. היה חבור וזווג הרוח והגוף עולה יפה ולא יתפרדו אך עתה הגוף הוא עפר. איך יתמיד חיבורו עם הרוח. לכן כל אחד ישוב לשרשו. עד יתוקן וישובו העפר אל הארץ כשהיה טרם יוצר אדם והרוח כו'. או יאמר עד שובך אל כו' עד שעה א' קודם תחיית המתים. והוא עובדא דר' אחא בר יאשיה שאמר על פ' זה. שהצדיקים נעשים עפר שעה א' קודם תחיית המתים. כי אז תהיה האדמה זכה מטומאה לגמרי ואדם לא שב אל עפרו במותו וכן נראה ממ"ש בגמרא (ב"ב דף נ"ח) שנא' לר' בנאה. בדיוקני עצמה לא תסתכל כי עודנו קיים בגופו במערה. ומה גם אחרי תשובתו מחטאו שלא ישוב אל עפרו עד הזמן הנזכר. לז"א כי עפר אתה. כלומר מפאת עצמך. וגם לא תהיה כך הרבה כי אם שובך אל העפר בלבד. כי מיד אעלך גם עלה. וז"א ואל עפר תשוב ולא אמר ועפר תהיה. כלומר השיבה בלבד בלי התמדת היותך שם הרבה כי שעה א' קודם תחיית המתים הוא. כמדובר. או יכוון באומרו אל עפר תשוב. לומר כי גם שתהיה עפר לא תשוה לעפר הארץ כי איזה יתר איכות יהיה בעפר גופך. על שידיו ית' יצרו אותך ממנו. ע"כ לא אמר ועפר תשוב כ"א אל עשר. כאלו אינך עפר כמוהו. כי אם בא אליו. וגם באומר עפר פעם ב'. ולא אמר ואליו תשוב יורה כי עפר אחד באיכות הוא: