תורת משה - אלשיך, בראשית ג:ז

1ותפקחנה עיני שניהם כו'. הנה הפקחות עינים הלז ראוי לשים לב. כי הלא אדרבה נסתמו עיניהם ולבם. ואם הוא כי מקודם היו בלתי יודעים מהות רע. ולא יתבוששו בהיותם ערומים. כי להיותם שקועים בקדושה היו להם כלי המשגל כידים וחוטם ואזנים. אך עתה השכילו מהות רע וידעו כי ערומים הם ויתבוששו. האם יחסר מהם לכסות בשר ערוה אם לא בעלה תאנה. ואם אז היתה העלה דבר מתקיים. איך יאמר אח"כ ואירא כי עירום אנכי ואחבא הרי נתכסה. ועוד שהל"ל ואבוש ולא ואירא. ועוד כי מי שהיה גופו גדול מאד. איך יתחבא הוא ואשתו בתוך עץ הגן. ועוד כי מי יוכל להתחבא מעליו יתברך. ועוד כ"א להתכסות תפרו עלה תאנה. למה עשו חגורת ולא כסות או טלית. ועוד באו' וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. מה ענין התהלכות שייך בקול. ועוד מה ענין אומר לרוח היום. האם רוח היום מוליך קול ה' בכח ושובר ארזים. ועוד באותו הקול מה היה אומר לו הוא יתברך. אם קורא אותו. הרי זה היה אחרי התחבאו כאומרו ויתחבא כו' ויקרא כו' ועוד מה ענין אומר איכה והנה רז"ל (ב"ר פי"ט) אמרו שקונן עליו איכה. ואין זה פשוטו כ"א ששואל לו איה אתה וחלילה לאל יתברך יצטרך לשאול מהמתחבא איה הוא. כי אין נסתר מנגד עיניו. וכיוצא בזה קשה עד מאד. אומרו מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כו' שיראה כמסתפק ושואל האם אכל ממנו. ומהראוי יאמר למה מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול כו'. ועוד באומרו מי הגיד לך כו' הלא דבר טבעי הוא שבאכול טוב ורע. יבחין מהבין ערום ללבוש. ויבוש מהיותו ערום ועריה. ועוד מי שבראו ועשה לו ולה כמה חופות. האם יבצר ממנו להכין ולתת להם בגד ללבוש או כסות א"ר לפי כבודם וגם שאח"כ הוא אומרו ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. למה לא עשה כן מתחלה ולא יהיו ערומים. עד אחר העוותם והתקללם המה והנחש. ועוד כי הלא לר"מ (שם פ"כ) שמפרש כתנות אור הלא מה הועיל בתקנתו. כי הלא ברבוי האור תרבה חרפתם בהגלות בשר ערותם מבלי כסות ממשיי. ועוד בתשובתו אל קונו באו' האשה אשר נתת עמדי כו' ודעת יציר כפיו יתברך יענה דעת רוח כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא עוד אלא שהוא יתברך נתן לו האשה לטובתו כאומרו לא טוב היות האדם לבדו כו' והוא אמר האשה אשר נתת עמדי. שמורה כי היתת לרעתו. עוד אמרו ז"ל (ע"א דף ה') שבגלל הדבר הזה. בני כעפוי טובה קראם ה':

2אמנם הנה אין ספק כי טרם יחטא אדם. היה זך גם חומרו. עד אומרם. ז"ל שהיה תפוח עקבו שהוא האבר היותר כעור שבכל האדם. היה מכהה גלגל חמה. וכמו שכתבנו למעלה שהיה חומרו זך. מעין מלבוש אשר יתלבש בו כל מלאך עליון. בבואו אל העולם השפל להתראות בין אדם. ועד ממהר מאמרם ז"ל שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו (הימנון). (קדוש) לולא ראו שהפיל ה' בו תרדמה. ונוסף על כל בהיותו ניתן בג"ע בגוף ונפש. על כן אומר כי הוא ית' אז הלבישו כתנות אור והיא חלוקא דרבנן. והוא המלבוש המפורסם בספר הזוהר שיש לכל צדיק בג"ע אחד ממעשה המצות מג"ע של מטה לנפש. ואחד דק ובהיר הרבה מכוונת המצות בג"ע של מעלה אל הרוח. והיא ענין כתנות אור כאשר נבאר לפנים בס"ד:

3והנה לא יבצר מהאדם עסק תורה ע"ד הסוד שהיה עוסק יסוד המצות דרך רוחניותם. כי על זה נאמר לעבדה אלו מ"ע ולשמרה אלו מצות ל"ת. ואין ספק כי לא היו אז רק דרך רוחניותם. כתורה שהיתה אצלו יתברך אמון. וגם במעשה נשא אשה וקיים מצות פרו ורבו. ע"כ לא יבצר ממנו כי שם בג"ע שהוא מקום המיוחס למלבוש. כי שם הלביש ה' אותם החלוקא רוחניות בגוף ונפש. כי גם גופו רוחני כמעט היה. ומה גם שנזדכך יותר להכניסו לג"ע ככתוב למעלה. נוסף על דקותו להיותו יציר כפיו יתברך כי לא יעשה אלהים דבר ממשיי בידיו. והוא מה שנאמר למעלה ויהיו שניהם ערומים. הוא כי בבחינת מלבוש גשמי לכסות בשר ערוה היו ערומים. אך בבחינת קדושה היו מלובשים כתנות אור בג"ע. כי שם מקום החלוקא דרבנן כמ"ש בס' הזוהר (בראשית דף קמ"ב) על פסוק וירח את ריח בגדיו כו' הם בגדי יעקב שבג"ע. ואחשוב כי מי הביאם שם. אלא כמ"ש ז"ל במדרש (פ' פ"ה) כי כשנכנס יעקב נכנס ג"ע עמו וע"כ עלה ריח בגדיו. כי שם נמצאו ושם היו. ע"כ על היותם ערומים מלבוש גשמי לא יתבוששו. כי היו מלובשים בקדושה בגוף ונפש ולא יחשבו את בחינת החומר לכלום ותהי להם בשר ערוה לאבן. או כשאר איברים כמדובר והן זה היה להם טרם יחטאו. אך בהעוותם הפשיטום מחלוקא דרבנן וסרו מהם כתנור אור. כי מי יתן טהור מטמא לא אחד. והן אמת כי כאשר יחטא איש יתחשכו עיניו. ויתאטם לבו מהביט אל טומאתו בו. והיותו ערום מקדושת קונו אשר היתה דבקה בנפשו טרם יחטא. כ"א אשר יערה עליו רוח ממרום. על כי נמצא בו דבר טוב. או על גודל איכות קדושת נפשו אם רבה היא שיתפקחו עיניו להכיר ברעתו. והפשטת קדושתו היתה בו. שאל"כ זה דרכו של יצה"ר שיטמטמנו מהשכיל חסרונו וטומאת נפשו בו כנודע. והנה גודל איכות נשמת אדה"ר מפורסם בספרים. ע"כ זכה אל הדבר הגדול הזה הוא ובת זוגו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם. מטמטום עונם להביט ברעתם ולתהות על אשמתם וידעו ע"י התעוררותם כי ערומים הם מהכתנות אור הקדושים. אשר היו בם הבלתי נרגש לכל חוטא. וז"א וידעו כי ערומים הם. יקרה להם כמאמר הנביא כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי כו' כי אמר הנה טרם שובי בתשובה. חשבתי לאוטם עיני שכלי. כי לא בלתי כשר הייתי. אך אחרי התעוררות והרהרתי תשובה ופשפשתי במעשי אז נחמתי. ואחרי הודעי כי ערום אנכי מקדושה ובלתי כשר. כי ידעתי את עצמי כי לא צדיק אני כאשר חשבתי. אז נצטערתי וספקתי על ירך כו' כן קרה לאדם וחוה שאחר התעוררות ופקיחת עיניהם להביט ברעתם. ידעו כי ערומים הם ממלבוש הקדושה. וזה בטוב שכלם שלא בטבע. ע"כ בחרו בעצת דוד המלך ע"ה האומר. (תהילים נ״א:ה׳) וחטאתי נגדי תמיד. ולכן למען יהיה להם מזכרת עונם יתמיד נוכח פניהם. לשוב בדאגה ובשממון אל אשמתם. תפרו עלי תאנה על עצמם. לזכור תמיד מה שחטאו בפריה. וזהו ויעשו להם חגורות. שיהיה זה להם לזרוז מתנים לעומת יצרם. ומעין זה יהיה מאמר בספר הזוהר שהוא על הציצית שיהיה לזכור את כל המצות. וע"י זכות זה שהחלו לשוב. זכו כי וישמעו כו' שאל"כ גם שמיעה קול ה' היה נמנע מהם. ולבא אל ענין הכתוב נזכירה מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו. כי הוקשה לו אומרו מדבר בחיר"ק המ"ם. ואמר כי אינו כבוד אלהים לדבר עם בשר ודם פנים בפנים לנוכח עם ה'. ע"כ מה עשה. הוציא את הקול כמתדבר ומתהלך אצלו. כאלו הקול מתדבר בעצמו ומתהלך מאליו. וע"פ דרכו משה שומע:

4ונבא אל הענין. והוא כי הנה טרם יחטא האדם והיה מלובש בחלוקא דרבנן אף בגוף ונפש. לא יעצרנו הגשם הדק וזך ההוא מלשמוע את קול ה' מדבר בעצם לנוכח אתו כאב את בן ירצה ככל אשר ידבר הוא ית' עם הצדיקים בג"ע המלובשים בכתנות אורם. אמנם אחרי אשר הוטמא בעון. חולל כבודו והופשטה כתנתו. וגם שנתחרט על אשמתו עדין לא הטהר מחלאתו. ועל הן בבואו יתברך לדבר אתו. לא היה כמאז שהיה מדבר בו לנוכח אתו. עד העשות כשליח צבור בנשואין ומברך ברכת חתנים ועושה לו חופות. רק טרם יקראנו עשה יהיה קול מתהלך בגן כבלתי מדבר עמו רק כמתהלך ומתדבר מאליו. והוא שומע. הברה כלאחר יד. ואף גם זה לא היה זוכה אדם אז. אם לא בשביל רוח היום שהיה ערב שבת אחר חצות הרבה. והיה. רוח היום קדוש על השבת שהיה מתקרב. כמאמר רז"ל (ב"ר פכ"ב) כי אמר מזמור שיר ליום השבת. על כי השבת הגינה עליו מטרם יבא שהוא על תוספת השבת המתקרב וזה יאמר לרוח היום. או ירצה ענין שעתיד לשוב לתקן העולם. כי אדם הוא מלך משיחנו. וזהו לרוח היום לומר מה שלא מנע גם זה ממנו. הוא בשביל רוח. הוא רוח אלהים מרחפת שארז"ל (שם פ"ב) שהוא מלך משיחנו. והוא של היום הידוע הנזכר. הוא היום הבא האמור במלאכי הוא יום משיחנו. והנה אף גם זאת לא היה יכול לסבול. וע"כ לא היה יכול לשמוע רק קול הברה ולא קריאה ממש. כי היה ערום מקדושת חלוקא דרבנן. ולא עצר כח לסבול קול ה' הקדוש והנורא. והוא כי המשולל קדושה וישמע קדוש מדבר. יפול עליו מורא ופחד כנודע. ע"כ מה עשה הלך ויתחבא בתוך עץ הגן. והנה ארז"ל שהוא אילן שחטא בו. והלא כמו זר נחשב כי אדרבא ה"ל לברוח ממנו. אך הוא כי אמר בלבו הנה בכל מקום יבא קול ה' כפי הכנת המקום כי במקום קדוש ורוחני מאד. יבא שם בהפלגת דקות קדושה רבה. ובמקום אשר איננו קדוש כ"כ. יבא בהתפשטות ובהתלבשות מה. ובמקום שקדושתו קלה יבא שם בעביות יותר. ע"כ אמר אדם. הנה פה אינו יכול לסבול את קול ה' כי בא בדקות קדושה רוחנית זך מאד. ומי יכילנו כמוני היום שנתמעטה קדושתי. ע"כ הלך לו אל מקום עץ הדעת טוב ורע. כי מפאת בחינת הרע המעורב בו משולל דקות. יבא שם הקול מעובה. מתייחס אל כח אדם בעת ההיא שדבק באותו העץ. וזהו ויתחבא כו' בתוך עץ הגן. ואז ויקרא כו' כי שם שמע קריאה מפורשת כפי הכנת המקום. וכל זה עשה האלהים למען יכיר אדם בעצם את אשר הפסיד. כי היה מתחלה בכל עץ הגן רבו הקדושה שומע בקול ה' בלי התלבשות כלל. ועתה הוצרך ללכת אל מקום אשר הוא שפל אשר הרחיקו משם ה'. וזה מאמרו יתברך אליו באמור לו' איכה. כלומר איה אתה. האם זה המקום היה המיוחד לך לשמוע בקולי. איך נפלת משמים. והשיב ואמר לא נטמאתי עתה כלל. רק שלא עצרתי כח לשמוע את קולך בזולת מקום זה. כי הנה את קולך שמעתי בגן. אלא שואירא. שהיתה אימה נופלת עלי לגודל הקדושה שהיה הקול. ברוחניות. רב. והיה זה לי על כי עירום אנכי ממלבושי הקדושה אשר היו בי. כי גודל קדושה תטיל מורא בבלתי קדוש מאוד. ע"כ ואחבא לשמוע בלי פחד כמדובר. אך לא שאני חפץ עוד לידבק באילן זה. אז ויאמר לו ה' מי הגיד לך כי ערום אתה כו' לו' הנה כל חוטא מתאטמות עיני שכלו. להכיר כי ערום הוא מהקדושה. וע"כ מן התימה הוא. מי הגיד לך כו' כי ערום אתה ממלבוש קדושה. המן העץ אשר צויתיך לבלתי כו' והוא בשום לב כי הל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. מאי לבלתי אכול ממנו. אך יש חוטא בלתי דואג על עבור רצון קונו ויש שיצרו תוקפו והוא עושהו בלב רגז. ואומר בלבו כי אך הפעם הוא עושה כי תקפו יצרו. אך לא ישנה לעשותו עוד. והנה העושה באופן זה. ודאי לא יטמטם יצרו עיני שכלו מהכיר רעתו כי הלא גם בהעוותו היו עיניו פקוחות כל שכן אח"כ. והנה חיה לא שתה לבה כי אם ותרא האשה כי טוב כו' ותאכל ותתן גם לאישה עמה. כלו' כמוה בלב בלתי כואב על המעשה:

5ובזה נבא אל הענין. אמר מי הגיד לך כו' שנפקחת. האם מן העץ אשר צויתיך. האם בכוונה לבלתי אכול ממנו עוד היה מה שאכלת שהיה לך לב רגז על שהיית אוכל שאם היה כך אינו מן התימה פקיחת עיניך להכיר עונך. אך לא כן היה. כלומר אך החזיק לי טובה שהעירותיך ופקחתי עיניך לבל תאבד לגמרי. ובמה שכתבנו למעלה כי כל עיקר רעת העץ ההיא. הוא על פרי הנמשך ממנו. שאם היה עוסק בו בענין חקירות חצוניות. ובלתי נמשך אחר פריו רק נכנס בשלום ויוצא בשלום אין רע כ"כ. ע"כ אמר אלהים לא תאכל ממנו. פן תבא לאכול מהפרי היוצא מהחקירה. והאשה אמרה ומפרי העץ כו' לומר שעל הפרי הוא אשר אמר אלהים כו'. כי ע"כ גם את הכל אשר עם היות שאם לא היה נדבק בו רק אכילות עסק העץ ולא הפרי לא היה נאשם כ"כ. אך גם סחט ענבים בחקירות אשכלות מרורות לשתותם. עד אומרם ז"ל שנעשה מין שהוא הפרי. ע"כ א"ל מי הגיד לך כי ערום אתה. שזכית מיד להכיר חסרונך. משא"כ דרך חטאים. האם מן העץ עצמו אשר צויתיך לא תאכל ממנו אכלת בלבד ולא מפריו. שאם כך היה. אינו מהתימה שלא תתעטם לבלתי הכיר כי ערום אתה. כלומר אך לא כן הוא. כי הפרי אכלת כאומרו ותקח מפריו ותתן גם לאישה. כלומר אך החזיק לי טובה שעם שהכעסתני. נתתי בך דעת לפקוח עיניך להכיר פגימתך. נמצא שהייתי כמגיד לך כי ערום אתה:

6ושיעור הכתוב מי הגיד לך אם לא אני ה'. כי לא לקלות העון הכרת כי האם אכלת מן העץ כו' באופן שלא היית כבד עון והשיב ואמר אין אשמתי כ"כ גדולה לבלתי יפקחו עיני להכיר ברעתי כי הנה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי כו' כי הנה אתה אמרת לא טוב היות האדם לבדו כו' ע"כ אמרתי כי ממה שנתת לי לטוב לא יאונה לי רע. וז"א האשה אשר נתת עמדי וש"ת והלא צויתיך לא תאכל הנה אמרתי כי יש חילוק בדבר כי הנה אמרת לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו ולמה אמרת ממנו זה פעמים אם לא שעיקר הצווי היא הלקיחה מהאילן בעצמו ואני לא לקחתי ממנו כ"א היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו:

7או יאמר הנה בעלילה באת עלי כ"א לא הייתי מזומן לחטא ולמות למה נתתה אשה עמדי אם לא להוליד ולהיות קיום במין בלבד ולא באיש. וז"א אשר נתת עמדי. כי ע"כ נתגלגל הדבר על ידה כי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ולדעת האו' שהיו תתלה דו פרצופין והפרידן הוא יתברך. יאמר אבל על האשה אשר נתת עמדי נפרדת מעצמותי גוף אחד כי הנה היא נתנה לי מן העץ. משא"כ אם היתה דבקה בי לא היתה היא מתפתת מהנחש בהיות עמי כמשז"ל אדם היכן הלך. בארץ לגזור יישוב המקומות הראוים. כד"א לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שאם היו גוף אחד היתה הולכת עמו כי לא פתה אותה. רק כי מצאה יחידה והיתה קלה להתפתות. או יאמר במה שכתבנו למעלה כמאמרם ז"ל שהתחילה מייללת עליו כי היא עשתה כדי שלא יתפרדו. כיון שהיא בת זוגו ונפשות' אחוזות זו בזו. ואיך תמות הוא ולא יתחברו עוד כי הוא ישאר חי לעולם. וכתבנו שזהו אומרו גם לאישה עמה כי זאת היתה מאמרה אליו כאשר היתה מייללת עליו בקולה. וזה. יאמר כה. האשה אשר נתת שעשתה לשתתקיים זווגנו שנתת על ידך. וזהו א' עמדי כאו' עמה נהיה הדבר: