תורת משה - אלשיך, בראשית לז:כא

1וישמע ראובן וגו'. הנה כאשר היו כקוצים בעיני אחיו חלומותיו ודבריו. כן היו לראובן כדבש למתוק כי היה כמבשר בעיניו כי בשומעו ואחד עשר ככבים שמח בלבו. כי אמר ברוך ה' ואעשיר והנני בכלל השבטים ולא גרעתי על דבר בלהה כי בלעדי לא היו רק י'. ועל כן היה אפשר כי לכן שת לבו להצילו מיד אחיו. לז"א וישמע ראובן אומרם ונראה מה יהיו חלומותיו והיה הדעת נוטה שעל כן היה עושה. לזה אמרה תורה אל יעלה על לב איש כי עשה כן למען בשירתו אשר נתבשר על ידו. כי לא היה רק למען הציל אותו מידם. ולא לשום בחינה זולתה כאשר יבא ביאור המאמר בס"ד באומרו אילו ידע ראובן וכו'. ומה עשה לשישמעו דבריו עשה עצמו כאלו הוא מכלל מבקשי רעתו. כי אם שאין ראוי להכביד עליו יותר מדאי וז"א לא נכנו נפש. כלומר גם אנכי בכלל המכים אלא שאין ראוי נכביד עליו עד נפש ואומרו לא מלבו כי אם לבל יחשבו שלאהבת יוסף היה עושה. אך אחר החילם להתפייס אז גלה דעתו ואמר אל תשפכו דם כלומר לא עלה על רוחי מעולם לשפוך דם רק אתם בלבד. ואליכם אני אומר אל תעשו העולה על רוחכם. ועל כן לא אמר אל נשפוך דם. וגם עצתי להשליכו הבורה לא שאטפל עמכם חלילה לי רק שתעשו אתם לבדכם. וז"א השליכו אותו אל הבור וגו' ועל כן חזר בפסוק זה לומר ויאמר ראובן. גם כי הוא המדבר עד כה וגם ייתור אומרו אליהם למה שהדברים הראשונים לא היו כן לבו. אך דברי ראובן האמתיים בכל לבו לא היה רק אל תשפכו דם וזה היה אליהם לא שיוכלל גם הוא עמהם רק אליהם לבדם. ואומר ויד אל תשלחו בו יובן במאמרם ז"ל (ב"ר פ' צ"א) על פסוק ויאסור אותו לעיניהם. יוסף כשאסר את שמעון היה משליך לו פטומות. ושמעון כשהשליך את יוסף בבור היה זורק בו אבנים. ובזה יתכן חשש ראובן פן יעשה כן ויוכל כי הוא בעל בחירה. על כן הקדים ואמר ויד אל תשלחו בו כלומר אחרי כן. כי טוב להניחו בבחירת נחשים ב"ח מבחירת בני אדם כאשר יבא בס"ד:

2והנה כונת ראובן אליהם היתה לאמר. הנה נסית' להשליכו לכלבים על נושאו שמע שוא. ובייחוד על דבר אבר מן החי ולא שוה לכם. עשו זאת איפה ולכו לקראת נחשים אשר בבור הזה לשתי בחינות האחת כי הנחש הוא הראשון שסיפר לשון הרע והו' הנותן נקמות על מספרי לשון הרע כמאמר חכמינו ז"ל על אם ישוך הנחש בלי לחש אומרים לנחש אריה טורף ואוכל זאב דורס ואוכל את מה הנאה יש לך. משיב ואומר מה יתרון לבעל הלשון המדבר לשון הרע מה הנאה יש לו. עוד שני' על דבר הבחינה השנית של הדבה רעה. והיא שהיו תולים עיניהם בבנות הארץ מתייחס אל לה"ר של נחש שהיה על ידי תלותו עיניו בחוה כמז"ל (שם פ' י"ט) שהיו עסוקים במשגל ונתאוה לה כו'. וז"א השליכו אותו אל הבור הזה המיוחד שמים אין בו אבל נחשים יש בו. וכל חפצו היה למען הציל אותו מידם כלומר מידם שהה בעל בחירה ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. משא"כ בהיות ב"ח כי מוראו וחתיתו תפול עליהם כי צדיק וישר הוא וצלם אלהים שלם בפניו ולא ירעו ולא ישחיתו אותו. אך חש פן אחר השליכם אותו פן מגבוה ירגמוהו באבן על כן אמר ויד אל תשלחו בו כי בעלי בחירה הם כמדובר. ויעשו כן. והנה שבתם לאכול לחם אחר השליך אותו הבורה. הלא כמו זר נחשב אנשים צדיקים כהם ישבו לאכול לחם ולהטיב לבם אחר עשותם רעה אך אחשבה זאת עשו למען שכך אש חמסם אולי יוכלו הועיל הואיל יערוץ חרון אפם מהם וירחמוהו. וכן היה כי ע"י כן שב אשם מהם ויקלו ממנו. וישמעו לקול יהודה לבלתי המיתו כעולה על רוחם. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' צ"ב) על פסוק וישתו וישכרו עמו כי עמו שתו יין אך לא מאז נפרד מהם יוסף:

3ואחשבה לפי דרכם. כי מעתה החילו לבלתי שתות יין מדאגתם על אחיו ויצדק באומרנו כי היה עם לבבם לבקש האהב' ורפיון שנאה להקל מעליו ועל כן הזירו עצמם מן היין כי יתאדם ויתאבזרו שותיו. והוא הפך כונתם כאמור וזהו אומרו וישבו לאכול לחם. כלומר אך לא לשתות יין ובראות יהודה כי הלך לקראת נחשים ולא עשו לו מאומה והוא גר אתם ואין מכלים אז נחרץ יהודה ויאמר מה בצע כו' לומר כי הנה עד כה היינו מסתפקים בכשרותו ובאנו לנסותו היש ה' אתו להציל מן הכלבים ובבור מן הנחשים ועקרבים ועתה היה ראה ראינו כי היה ה' עמו זה פעמים אין זה כי אם על כי צדיק וישר הוא ואת אלינו יתייחס בצדקתו ואם כן איפה מה בצע כי נהרוג את אחינו. והוא לומר הנה עד כה שתים רעות היו מועצותיהם ראשונה מהאומרים לכו ונהרגהו. שנית העולה מהסכמתם לבלתי העלותו מהבור עד יגוע כי יערב ללחם ומים. אם יום או יומים יעמוד לא יוקח משם ואם לא ישכנו נחש יומת מאליו. אך אני אומר לא כדברי זה. כי מה בצע כי נהרוג את אחינו. כעצת שמעון ולוי ולא כדברי אלו להניחו בבור עד יומת. כי הלא קרובים דברי אנו להיות כדברי אלו כי אין בין הריגתכם אותו להשאיר אותו בבור כי אם הכסות דמו בל יראה כאשר בהרוג אותו כי במותו בבור יבלעבו דמו ויאסף אל עמיו ועל כן על העצה השנית אמר וכסינו את דמו כי גם הוא בלתי ראוי אך שמעו לא דברי לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו' והוא לומר הנה נסיתם להשליכו לכלבים אל הוציאו שמע שוא ועל דבר אבר מן החי ולא שוה לכם וכן על השנית על דבר תליית עינינו בבנות הארץ ותראו כי אין מה נשאר עתה מהדבות. אם לא דבת קראנו עבדים אל בני הלחנות וגם קנאת החלומות פן יעלה לגדולה ומשל ימשול בנו. ועל כן אני אתקן על הראשונה לכו ונמכרנו לעבד תחת דבת העבדות. ועל השנית יהיה לישמעאלים למה שהולכים להוליד מצרימה כי שם אין פחד גדולת' אליכם כי הלא יחייב מזל מצרים כי אין עבד עולה שם לגדולה ולא ישדד הוא יתברך הוברי השמים בשביל יחיד. ושמא תאמר הלא נחייב את ראשינו למלכו של עולם כי מקרא מלא דבר' תורה וגונב איש ומכרו וגו' מות יומת הנה זאת תקנתנו כי וידנו אל תהי בו כי אחינו וגו'. והוא אצלי נתינת ב' טעמים. הא' שמעתי טעם בעל פה בשם הרמ"ע ז"ל ואני אבא אחריו ומתורת ה' אלמדנו. ועוד אוסיף טעם ב' וגם מוציא אני אותו בכתוב. והוא כי הנה ארז"ל (סנהדרי דף פ"ו) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו פרט למצוי אצלו כבן ואח וכיוצא. והן זאת חשבתי כיוונו הכתוב באומרו כי אחינו בשרנו הוא. כלומר ואין מצוי אצלינו יותר מזה. עוד טעם ב' כי שם נאמר בבריית' ההיא. כי אין החיוב רק במי שגונב ומחזיק ותוקף בו לזכות תחלה ואח"כ מוכרו. שנאמר והתעמר בו ומכרו. ובזה יאמר וידינו אל תהי בו כלומר לתקוף בו תחלה. באופן כי נזכרנו ב' טעמי פיטור. (א) באומרו וידינו אל תהי בו. (ב) באומרו כי אחינו כו' וע"י כל זה וישמעו אחיו. ובגלל הדבר הזה גם שעברו מדינים וסוחרים לא רצו למכרו רק לישמעאלים למה שהם הולכים להוריד מצרימ' ושם ימכרוהו ויהיו בטוחים בל יעלה עוד לגדולה ויובטחו מדאגתם. פן ישתרר עלימו. ובזה יבא על נכון מקרא שכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו'. כי מה בצע בהזכיר מדינים וסוחרים בכתוב. אחר שאינן לא לוקחים ולא קונים כעת אך יאמר הביטו וראו כי כל ישעם וכל חפץ לבלתי יעלה לגדולה כי הלא עברו אנשים מדינים סוחרים ולא מכרוהו לא' מאלה הוי אומר כי אין זה כ"א שחששו פן יובילוהו אל מקום אחר ולא יורידוהו מצרימה. כישמעאלים שהולכים להוריד מצרימה ומזה נמשך שויביאו את יוסף מצרימה כי המה המיוחדים להוריד מצרימ' מהשאר ובשוב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו כי אמר אין זה כי אם שלקחוהו למות וקרע על מיתתו. אך כאשר וישב אל אחיו לא ערב אל לבו לאמר להם שהמיתוהו בל יהיה כמוציא דבה. אולי לא כן הוא והם לא הגידו לו מפני הנדוי שגזרו אך אמר הנה הילד איננו אם מת ואם חי ואהה עלי מק"ו והוא כי בספר יוסף חלומו היה כמבשר בעיני ראובן. באומר מה לי עוד בשור' כ"א אומרו ואחד עשר כוכבים. שיורה שזולת יוסף יש י"א שבטים. ואילו על דבר בלהה הייתי בלתי בא בכלל שבטים. אינם כ"א עשרה. ועתה אמר אליהם אם הילד שעיקר בשורת החלומות בעצם היה עליו. ועם כל זה איננו. וא"כ איפה אני שבשורתי שהייתי בא בכלל אחי. הי' כלאחר יד ע"פ דרכו. אנה אני בא האם אזכה לבא בכלל אחי. אוי אמר הילד על עון שנוגע בכבוד אחיו. שהבי' את דבתם רעה נענש ואיננו. וא"כ איפה אני שבלבלתי יצועי אבי אנה אני בא היכן יהיה חלקי. או קרוב לזה אם לעושי רצונו כך כי הילד הצדיק איננו ואני שיש בי עון אנה אני בא היכן יהי' חלקי. ואמר זה אל אחיו למען יכוו בצרבת מאמרו. כי ק"ו הם אנה יהי' חלקם על דבר הילד. והוא מאמר ר' יוסי בן צרידה לקרובו. ועל פי דרכנו למדנו לימוד נאה עד מאד כמה הקפידה תורתנו הקדושה בדבר סרה על איש אשר יעשה את הרע. כי הכתוב הס שלא להזכיר את עושה הרעה בשם בהזכיר רעתו. כי הלא מאמר איש אל אחיו סיפר באמרם לכו ונהרגהו. ולא הזכיר אותם בשמם שהם שמעון ולוי עם היות על דבר אמת. ומה גם הדוברים על אשר לא חטא. וכמה חביבה מדת המספר בשבח חבירו. כי הלא את ראובן שלא הציל את יוסף. כ"א אדרבה צוה להשליכו הבורה מלא נחשים ועקרבים כי לו היה נשאר שם. היה מצטמק ורע לו. ועם כל זה ככרוזא קרי בחיל מקר' שכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם כי לא בלבד הזכיר שמו רק הפליג בשבחו כאלו הצילו. על דבר טוב הכוונה אשר לא בא אל הפועל. והוא ענין מאמרם ז"ל. במדרש (תנחומ') וישמע ראובן. לימדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם. בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו אילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו (שמות ד׳:י״ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח מלבו. בתופים ומחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו (רות ב׳:י״ד) ויצבט לה קלי. עגלות ופטומות היה מביא ומאכל לה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים אותה ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה אליהו ומשיח. והקב"ה חותם על ידם דכתיב אז נדברו יראי ה' כו':

4ולבא אל ביאור המאמר נשית לב אל הערות הראיות להעיר בו (א) כי אין ראשו סופו כי היה לו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בשלמות. שאילו היה יודע ראובן כו' בכתפו היה טוענו כו' שהיה משלימה בעצם או יאמר יעשה אותה בלב שמח. שעל שעשאה ראובן בלב שמח. כתב אחריו הקב"ה ויצילהו מידם. (ב) מאין לנו שעשאה בלב שמח ואדרבה מאשר לא עשאה בשלמות מורה היות לבו בלתי שמח. ואם הכוונה יעשה אותם בלב שמח לא כראובן שאם היה יודע שהקב"ה כותב עליו כו' היה טוענו כו' אך לבלתי יודעו כן לא שמח לבו ולא עשאה בשלמות זה לא יתכן. שא"כ בא המדרש לספר בגנות ראובן במקום שהתורה משבחו וכן לא יעשה וגם הוא הפך ענין אהרן שמעיד עליו הכתוב ששמח בלבו ועוד שא"כ לא היה הכתוב מעלה עליו כאילו הצילו באומר ויצילהו מידם. (ג) כי מאומרו אילו היה יודע ראובן כו' יורה כי יוהרא הוא מבקש כי לבלתי יודעו לא גמר המצוה כראוי. ואין לך דופי גדול מזה וההיקש בקושי זה באהרן ובועז וחלילה לגדולי עולם ללכת בגדולות ובנפלאות כאלה. (ד) למה זה הודיעני ית' דרך ארץ זה ג' רגלים בראובן ובאהרן ובבעז. (ה) מי הגיד לו כיוונה תורה דרך ארץ ולא לספר בשבח ראובן בלבד. (ו) אומרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים אותה ועכשיו שאין כו' מה צורך אל הקדמה מה שהיה לשעבר לשאול על מה שהוא עתה. (ז) כ"א על כתיבה עליונה ידבר מי אמר לו שאין נכתבין לפניו יתברך ומשנה שלמה (אבות פ"ג) התנא דבר וכל מעשיך בספר נכתבים. ואם על כתיבה בעה"ז. האם כל מצות אשר נעשו על הארץ כתבום נביאים. (ח) אומרו ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה מה זו שאלה היבצר לפניו יתברך מי יכתבנה. (ט) למה נתייחדו אליהו ומשיח מזולתם. ולמה הוצרכו שנים ואיך נלמד מפסוק אז נדברו כו':

5אמנם הנה הקשו לרז"ל בכתוב. אומרו וישמע ראובן ויצילהו מידם שמורה שהציל לגמרי והוא לא עשה כן רק שמנע הריגתו בידים. אך עודנו מעותד למות בידם בתוך הבור ביד הנחשים ועקרבים. או בהמנעם מהעלותו כי ישאירוהו שמה עד ימות ברעב ובצמא כאשר היה על לבבם. לולי מאמר יהודה באומרו וכסינו את דמו כמפורש למעלה על כאלו גזר ואומר כי אין זאת רק על עשותו המצוה בלב שמח הכתיב עליו הכתוב שהצילו כי מעלה עליו שכר כאלו הצילו לגמרי ואילו לא נאמר זה פעמים היה אפשר לומר שאין כוונת תורת ה' רק ספר בשבח כוונת ראובן. אך לא ללמד דרך ארץ לזולתו רק ישאר הדבר אל השכלת הבא ללמוד מראובן לעשות כמעשהו אך מאשר חזר הכתוב הזה בעצמו. שבו ידבר ואמר למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו אחר אומרו ויצילהו מידם. הוא ללמד לאדם דעת יעשה בלב שמח כי על שעשה כן ראובן העלה עליו הכתוב כאלו הצילו והביאו אל אביו. ושמא תאמר אדרבה מאשר לא השתדל לגמור הדבר. ולשים נפשו מנגד לטוענו ולהשיבו אל אביו כי אם ברפיון הניחו שם כמתרפה במלאכתו יורה כי לא שמח בלבו בעצם. בעשותו הדבר מלבו מנפש לז"א שאילו היה יודע ראובן כו' לומר מה שלא גמר הדבר לעשותו ולטענו על כתפו לא היה רק מדאגה מדבר שלא ידע שיכתוב בתורה ויצילהו שאילו ידע ודאי היה עושה כן. והטעם כי הנה אמר בלבו לא יחשבוני לעושה לשם שמים ואדרבה אם אחזיק בדבר בכל תוקף הלא יאמרו היתכן כי הוא הבכור ולא יקנא על יוסף המשתרר עלינו יותר ממנו אך אין זה כי אם להורות אמיתת חלומותיו כי אז טוב לו כי אמר שראה בחלומו אחד עשר כוכבים משתחוים לו וזו בשורה גדולה לראובן שנכלל בכלל השבטים ולא נדחה על דבר בלהה. ועל כן הוא מתחזק להצילו הן מאהבת בשורתו הן למען בהחיותו יחזיקו לקיימים חלומותיו להחשיב את ראובן מכלל שבטי יה אמנם אילו היה יודע שהתורה תפרסם כי כונתו לא היתה רק להצילו ולא לבחינה אחרת לא היה חושש לחשדתם כי עדות ה' נאמנה להכחישם. ואם כן ראוי הוא תחשב לו לצדקה כי אלו הצילו הצלה גמורה כאשר היה עם לבבו וא"כ איפה טוב לגבר ללמוד דרך ארץ יעשה המצוה בלב שמח מק"ו ואם מי שלא גמר המצוה על שמחת לבו העלה עליו הכתוב כאלו עשאה מה עתה גם העושה אותה ובשמחת הלב שאין ערך אל זכותו לפניו יתברך:

6ואפשר כיוונו גם כן לתת טוב טעם אל אומרו למען הציל אותו שיורה שאין מייחס אליו רק שעשה הכנה למען הציל ומתחילה אמר ויצילהו כאלו הצילו כבר ממש וגם הוא אומרו להשיבו אל אביו אך הוא נתינת טעם למה העלה עליו כאלו הצילו מידם. על טוב הכונה שהיה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו וזה רמוז באומרו למען הציל כו' להשיבו אל אביו וכן באהרן בבא משה ליטול שררתו להיות סרסור ונביא בין המלך ה' ובין העם והיה משה חושש פן יקפיד. ואמר לפניו יתברך שלח נא ביד תשלח כמ"ש ז"ל (ש"ר פ"ג) שאמר שישלח ביד אהרן שהיה שלוחו תמידי ובישרו הוא יתב' ואמר אל תחוש שיקפיד כ"א אדרבה וראך ושמח בלבו. ולא מצינו שעשה הוראת שמחת לבב אמר מה שלא יצא בתופים ובמחולות לא היה רק כי לא ידע שיהיה הקב"ה כותב עליו וראך ושמח בלבו והוא כי היה ירא ליחשד בפני הרואים למחניף באומרם היתכן לא יקנא על אחיו אך אין זה רק חנופה חלילה ולא מלבו אך אילו ידע שהיה נכתב בתורה כך לא היה חושש באומרו כי הלא יראו אחרי כן עדות התורה ויחפרו ויבושו אך על בלתי יודעו לא רצה לתת פתחון פה לחושד ושישאר בחשדת לבו לעולם וכן בעז האם זאת גמילות חסדו לתת לה כדי תפיסת ב' אצבעות קלי לצדק' קרובתו אשר באה לבית מלונו וגם הכתוב יראה כממעט בזכותו בספרו המיעוט הוא אך אמנם אין זה כ"א שהכתוב לא הביט רק אל שמחת הלבב וטוב הכונה וש"ת אילו היתה שמחה בלבו למה לא הרבה בשבילה. ע"כ אמר אילו היה יודע בועז שכותב עליו ויצבט לה קלי פטומות היה מביא ומאכיל לה והוא כי אם היה חרד אליה חרדה גדולה להאכילה משמנים ופטומות לא יבצר מהרואים לאמר הלא עיניו נתן בה. כי הוא פנוי והיא פנויה. ומתנת אהבים הוא לה על כן לזות שפתים הרחיק ממנו אך אילו ידע שנכתב ויצבט לה קלי שהכתוב היה מספר בשבחו להאכילה. שהיה מורה שהכתוב מעיד עליו כי לשם שמים עשה ולא לפנויה זולת לא היה חושש לחשדתם כי הכתוב יסיר תועה מלבם כי יאמרו אילו היתה כונתו שלא לשם שמים חלילה לא היה הכתוב כותבו להורות טוב הכונה בשמחת לבב זה הוא פשוטו של דברים איש על מקומו:

7ולבא אל כללות קצובן של מעמד שלשתן. ולא אמר די בא' אוב' מהם. אפשר למה שהמצות יתחלקו לשלשה מחשבה דבור ומעשה וכל אחד מהם צריך שמחת לבב ולא אשר היא מחשבה לבדה אשר אין בה פעולת דבור או מעשה. וע"כ הביא מאהרן על מחשבה שכל הענין אינו רק להיותו שמח בגדולת אחיו ועל הדבור הביא מראובן שנכתב עליו שהצילו במה שדבר לא נכנו נפש וגו' ומעשה הביא מבעז שויצבט לה קלי אלא שמתחיל בראובן להביאן כסדר מציאותן כל הקודם בזמן הזכירו תחלה:

8עוד יתכן בהביאו משלשתן כי לא' משלש סיבות ימנע איש מעשות איזו מצוה שתהיה. ואם יעשנה לא תהיה בשמחה שלמה או פן יאמרו הרואים שאינה לש"ש כ"א יש בה פניית הנאה מה גם שלא יתערב בה חשדת נדנוד איסור שנית גדולה הימנה אם ירא פן יאמרו שמכוין לחנופה שיש איסור בדבר להחניף את זולתו לגנוב דעתו שלישית גדולה הימנה שחושדין אותו שהיא לכוונת עבירה אמר כי לא ימיש מעשותה בלב שמח ולא יחוש אחר שיודע בעצמו כי נכון לבו ועל הא' הביא מראובן שלא חש אל חשדת אחיו. שיאמרו שעל הנאת בשורת יוסף היה עושה. ועל השנית הביא מאהרן שהחששה היתה פן יחושו ויחשדוהו למחניף וגונב דעת אחיו ולא עשה רק יצא לקראתו בלב שמח והכתוב מעידו ועל השלישית הביא מבעז שעשה בשמחה ולא חש פן יחשדוהו למתנת אהבים ומה גם לאיש כמוהו שהיה חילול ה' בדבר באופן שמכל אלה ילמוד איש לעשות כל מצוה בשמחת לבב שהן מעט אשר עשה כל א' מאלה על טוב הכוונה נחשב למרובה למה שנמנעו להגדיל מפני הרואים ועל כן כל איש ירבה ולא יסור ומפני כל אלה לא יחוש. ושמא תאמר הלא אמרת אילו ידע ראובן וכו' אלו ידע אהרן כו'. והלא תאמר הנה לשעבר היתה המצוה נכתבת על יד נביאים בעולם הזה והיה לאדם ספק אם תכתב כי לא כל מצוה ומצוה היתה נכתבת ועל הספק ההוא היה נמנע מעשותה בשלמות פן יחשד כי שמא לא תכתב ולא יודע טוב לבוא אם כן איפה בזמן הזה שודאי אין כותב רק למעלה במה יבטח איש שתתפרסם טוכ כוונתו לשלא יחוש אל אחת מהחשדות האפשריות. וזה לשעבר היה אדם עושה מצוה כו' ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותם לזה אמר אליהו ומשיח והקב"ה חותם על ידם והוא ענין שכתבנו על (משלי ל״א:ל״א) ויהללוה בשערים מעשיה. כי המעשים עצמן שהאדם עושה הן הם המפרסמים מעשיו ומהללים אותו. כי איכות קדושת מעשיו הנעשים כחות קדושה ושרפי קודש הן הם המפרסמים מעשיו ומשימים בלב בני האדם חן טוב העושה מצוה הלא נראה כמה חסידים משרתי ה' ועוסקים בתורה ומצות בסתר. ושמעם הולך בכל עבר ופנה אך אין זה רק כי מעשיהם עצמם הם יפרסמוהו ואם עושה לשמה מתפרסמת טוב כוונתם בשלשת העולמות על ידם. ודרך התפרסמן הוא באומרו שעל ידי אליהו ומשיח נכתב. ולבא אל ענין זה נבין מה ענין הכתיבה העליונה שכל מעשנו בספר נכתבין. אמנם הלא הוא במה שידענו מחכמי האמת כי כל מצוה ומצוה יש לה שורש עליון בכל אחד מהעולמות העליונים. בכל א' מהם לפי איכות דקותו שהם אבי"ע כנודע ליודעי חן. כי גם שעיקר שרשיהם הוא מעלה מעלה דבקים בו יתברך. עם כל זה לא יבצר מהיות התפשטות כבודו יתברך בכל עולם ועולם. ואגבו כל שרשי המצות כי לא יתפרדו כנודע. ועל כן בעשות איש כל מצוה ומצוה בעולם המעשה איכות קדושתה עולה ונרשמת מעולם אל עולם. עד למעלה מעולם הנשמות. והרושם העושה בעולמות. והאורות המזהירים היא הכתיבה העומדת לעד. ומה שהוא יתברך מלמעלה משפיע משפע השרשים העליונים להחזיק הרשמים הנעשים בכל העולמות. היא הנקראת חתימה כשטר המתקיי' ומוחזק בחותמיו והאורות הנרשמים על ידי חותמיהם הם מלאכים הנעשים במצות שאמרו ז"ל. והם הפרקליטין כי האור הנרשם עם הנשפע מלמעלה הוא מלאך בחיניותו:

9ובזה יובן הענין. כי עליית מעשה המצוה אשר יעשה האדם תהיה ע"י אליהו ומשיח. כי אליהו יש לו שייכות בג' העולמות שנשאר מגוו באמצע להתלבש בבאו מעלה אותן עד סוף שלשתן כי מלאך יקרא כנודע. ומשיח כי נשמה הוא בעולם הנשמות והקב"ה חותם מעולם העליון כמדובר. ועל כן למה שהכתיבה והרושם נעשה על ידי אלו. שיש לשניהם שייכות בארבע העולמות על ידן מתפשט ומתפרסם הדבר בכל המקומות שיש להם שייכות. ובזה אין פחד לאיש העושה מצוה בלב שמח. במקום שאפשר לחשוב שהוא שלא לשם שמים שלא יתפרסם טוב הכונה באופן שאין לו להתרשל מפני כך והוא כאשר קרה לאברהם בעקידה שעם שלא היה בהר ההוא זולתם נתפרסם בעולם כי מה' יצא לימנע מלשחטו כי המעשה עצמו מפרסמו. והביא ראיה מפסיק אז נדברו וגו' והוא כי אליהו נקרא איש כד"א איש עולה לקראתינו איש בעל שער ונאמר כאן איש וידוע כי א' מהדרכים שהאגדה נדרשת בהן היא ג"ש. ורעהו של אליהו הוא משיח. הרי שניהם באומר איש אל רעהו כי אליהו הנקרא איש דובר ומעלה המצוה אל רעהו הוא משיח. אל עולם הנשמות וממנו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר ע"י אליהו ומשיח. ואח"כ לפניו יתברך לחתום. ומה היא הנכתב ונחתם ועל מי ידברו הלא הוא ליראי ה' ולחושבי שמו הם עושי המצות כי מצותיהן הן הנכתבות והספר שלהן יקרא. וזהו ליראי ה' ולחושבי שמו. שנכתבת טוב המחשבה: