תורת משה - אלשיך, בראשית לז:לא

1ויקחו וגו'. ראוי לשים לב. (א) מי הכניסם בזה וטוב טוב היה להסתיר הדבר ולומר לא ראינו ולא הגיע אלינו ולא ידענו מה היה לו. או יאמרו שמצאוהו הרוג או ששמעו עליו שמת או נהרג ולא לצבוע הכתונת ולשלחה ולהביא אל אביהם ולומר הכר נא להשקותו כוס רעל (ב) בדברי יעקב מה ראה שהכיר כי חיה רעה אכלתהו (ג) אומר טרוף טורף מה הוא הכפל הזה (ד) שהיל"ל טרוף טורף ואח"כ חיה רעה אכלתהו כסדר הענין וגם מה ענין מאמרו כי ארד וגו':

2אך הנה המה אמרו בלבם מה נאמר. אם אמרנו לא נראה אלינו ולא ידענו מה היה לו. אולי ילך או ישלח לחקור בדרכים ובמקומות וישאל בעל השיירות אשר עברו דרך שכם ואנה הלכו ויתגלה אליו אורחות ישמעאלים אשר הלכו להוריד מצרימה ויפשפש וימצא. ואם אמרנו מצאנוהו מת הלא יאמר למה לא קברתם אותו ואם קברתם אותו הראוני את קברו. ועוד אולי אחר זמן יעלה ויבא. או יודע כי חי הוא וימצאו בדאים. ואם אמרנו שמענו בו שמת נדבר שקר. לכן טוב טוב הוא לומר הכר נא והוא מעצמו יאמר שהומת נמצא הוא אומר ולא אנו כענין אתון קאמריתו אנא לא קאמינא. ואם אמרנו להביא את הכתונת כאשר היא ידין כי הפשיטוהו ועודנו חי ולא יתייאש מלבקשו ומשלח לחפש עד ימצא אך בראות הכתונת צבועה בדם אז יתייאש ולא יחפש וישלחו את הכתונת ולא הניחוה שלמה. למה שאין דרך הנשחט שתצבע כתנתו בדם. אך עתה יאמר כי מדקרות חרב הוכה ומת. והוטבלת כולה בדם ויהיה להם סמך מה. כי על דבתם רעה היה הדבר. כי יש בוטה כמדקרות חרב. וגם לא הראוה בדם במקצתה בל יחשוב שנדבק בה הדם ממקום אחר ויאמרו זאת מצאנו ולא דברו שקר. כי בכלל מוצאם את יוסף אצלם הוא אשר עמו ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי. ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ל"א) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנא' לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא. אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה. ע"כ לא עצבו אביו על הדבר ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים. ולא נפלה חתיתו עליהם. כד"א (בראשית ט') ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו'. על כן אגזור אומר כי ב' טריפות היו לו. אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע ואח"כ אפשר טרפו ואכלתו חיה וזהו טרוף טורף יוסף ומה גם למשז"ל שחשב פגע בו א' מבניו. ואז ויקרע על בנו וישם שק במתניו לכפרת עון. והוא כי חשב שאם נענש יוסף על הביאו הדבה. עם היות אל אביהם שכתבנו למעלה שלא לבייש או לדבר סרה כיוון רק כדי שאביהם יישר אורחותם. א"כ גם אני באשמה ששמעתי ולא גערתי בו עם שלא קבלתיה. ע"כ וישם שק במתניו. ולא ערבו אל לבם בניו ובנותיו לנחמו מיד כי ראו כי גדל הכאב מאד עד שויתאבל על בנו ימים רבים שהוא לפחות ימים שנים רבים שלשה אז ויקומו כלם לנחמו וימאן ויאמר כי ארד כו'. והוא כי הנה היה יחס גדול לנפש יעקב בנפש יוסף באופן שהמת משניהם אחרון הולך אצל הראשון. והנה בחשוב יעקב כי בעון הדבה הומת יוסף. היה חושש גם על עצמו שלא עצבו בשמעו. ע"כ אמר איך אקבל תנחומין אחר שבמקום עלותי במותי. אדרבה ארד שנית שתהיה הירידה אל בני שנהיה שנינו ירודים ומי יתן וברדתי שאולה אעלהו עמי כדרך הצדיקי' הגדולים שבמותם יעבירום דרך שאול מכה להעלות אתם קצת מהנדונים שם כי היורד בדרך זה שמתה היא לו. אך אחר שעון זה היה כל כך חמור עד שהספיק שטרוף טורף יוסף אם כן ירא אני שארד אבל שאולה שיהיה לידון ולא שמח שאולה להעלות את אחר עמי והיה צערו על חנם. ולכן הטיבו אשר דברו רז"ל (ב"ר פ' פ"ד) באומרם ויבך אותו אביו הוא יצחק. והוא כי יעקב היה בוכה על יוסף. אך יצחק שידע האמת לא היה בוכה כ"א אותו. הוא את יעקב שעליו מדבר על צערו זה: