תורת משה - אלשיך, בראשית מה:כה

1ויגידו לו כו'. הנה השומע בשורה טובה פתאום מהחביב לו מסתכן. כמעשה דאשתו דחנינא בן חכינאי שבא בעלה פתאום וסוי לבה ופרח רוחה. שעל כן רבי חמא בר ביסא דאזל יתיב תריסר שני בבית מדרשות כד אתא אמר לא אעביד כדעביד בן חכינאי. עייל יתיב במדרבא שלח לביתיה כו'. והן זאת היה עם לבב השבטים. לאמר אם פתאום נאמר לאבינו יוסף חי ישתומם ויסתכן ע"כ מה עשו התחילו בהגדת דברים מתייחסים. כדי לבא מענין לענין באותו ענין ויהי סוף הדבר הודיע אותו עוד יוסף חי וזהו ויגידו לו לאמר. כלומר הגידו לו הגדות בהכנה והקדמה כדי לאמר אחרי כן עוד יוסף חי. וגם לא הפליגו בשררתו לומר שהוא אדון. כמאמרו אליהם. שמני אלהים לאדון רק מושל בעלמא לבל יבטיח בגודל הבשורה. ועל ידי כן ויפג לבו. שהומר ונתחלף לבו המר. ונשתנה מן הקודם. ומה שנשתנה מעט בלבד ולא סוי לביה ופרח רוחיה מגודל הבשורה. עם הקדימם ההקדמות האמורות הלא הוא כי לא האמין להם כי אלו היה מאמין בעצם היה מסתכן. אך לאט לו הוסיפו וידברו אליו את כל דברי יוסף שהם דברים מסויימים כי הוא יוסף. כענין מנין רד"ו שרמז שהגיע ענין יעקב לרדת. ושימהר טרם יורידוהו בצער אל פרעה. וענין ארץ גושן. ושיבא מזונות על ידי השכינה ולא על ידי השר הכל ככתוב למעלה. שהם הוראות היותו יוסף כי בלעדו לא ידע בדברים האלה. וגם נתוסף על זה. כי וירא את העגלות כו' אז ותחי רוח יעקב ושרתה עליו רוח הקדש. אז ידע בודאי כי יוסף חי כי עד כה נסתלקה ואין זה כי אם שאמת הדבר. אז ענה ואמר רב עוד יוסף בני חי. לומר הלא כמוסיפים על בשורת חייו אמרתם לי וכי הוא מושל כו'. אמר רב ודבר גדול הוא בעיני מה שיוסף חי. גם כי לא ימשול על גוי ועל אדם. כי לא אחוש על זה והיות ראותו העגלות סימן ליישב דעתו. אמרו רבותינו ז"ל ב"ר (פרשה צ"ד) כי זכר מה שהיה עוסק עמו בעגלה ערופה כשפירש ממנו. והנה עדיין יראה שאינני שוה להאמין. כי אדרבא אם היה בלתי מאמין להם כי יוסף חי מה שיזכור עת פרידתו יקשה את לבו אז יותר. אך אחשבה לפי דרכם במה שכתבנו למעלה כי יעקב היה מסתפק אם הגיע שנאתם עד המיתו. כי בפניו לא היה מראים השנאה והקנאה כאשר בפני יוסף עצמו ולבלתי חשוד אותם לא אמר לו בפירוש הראית באחיך שהגיע שנאתם וקנאתם עד שערי מיתתך. אך מה עשה בעת עלה על רצון יעקב לשלחו. הקדים ועסק על ענין עגלה ערופה הנעשית כי ימצא חלל באדמה. לרמוז לו באמור אליו ילך שכמה אם יחוש אולי יקראנו כך שימצא חלל באדמה. שאם ידע עם לבבו כי לבבם למרע יחוש. ולא חש כל כך היה חפץ במצות אביו כאמור כי הולכי בדרך מצוה אינו נזוקים. ועל כן בראות יעקב את העגלות זכר את אשר רצה לעשות מצות אביו. לא חש אל רמז עגלה ערופה וא"כ בודאי כי על לכתו בדרך מצוה שלא נסתכן והוא חי. ובכן ע"י כך נתקרבה האמנתו. והוסר עצבות ממנו המונע השראת רוח הקדש. ובזה ותחי רוח יעקב אביהם:

2ובשום לב אל מלת אביהם שהיא מיותר. ואומר יעקב בסוף פסוק זה. ואומר ישראל בראש פסוק שאחריו יהיה כי עד כה היה לב יעקב בלתי ישר עמהם. ומה גם עם יהודה שהיה חושד שטרפו אך בהיות שעל ידם שבה רוח הקדש אליו ומה גם במ"ש ז"ל (שם) כי ראה את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. כי אותם שרף יהודה שהיתה ע"ג חקוקה בהן שיורה כי צדיק הוא יהודה בלי חשד אז ותחי רוח צד בחינת הרהר עקבה מי שהוא אביהם ונקנה בו עליהם בחינת יושר לבב מעתה וזה שנותו את שמו באומרו ויאמר ישראל רב כו'.

3או יאמר על דרך הקודם ויגידו לו לאמר כו' כי הנה שתי בשורות היו יחד בידיהם: (א) היות יוסף חי (ב) היותו מושל כו'. והנה היה יכולים לומר הנה יוסף מושל בכל ארץ מצרים. ובכלל הדבר הוא עודנו חי אך אמרו אם נאמר בשורה גדולה כזו כא' יבהל וישתומם על כן התנכלו לאמר הדבר קו לקו לומר תחלה עוד יוסף חי ואח"כ וכי הוא מושל כו'. וז"א ויגידו לו לומר כי הגידו הגדה אחד כדי לאמר אחרת אחריה. והוא שאמרו עוד יוסף חי כדי לאמר אחרי כן וכי הוא מושל כו'. ויפג לבו נשתנה מאשר היה מר לבב וש"ת איך נשתנה על כי הם. והלא המה האומרים אליו תחלה הכר נא כו'. שהורו כי מת היה לז"א כי לא האמין להם כלומר כי מה שויפג לבו הוא על כי לא האמין להם בבשורה ראשונה כי היה מסתפק בדבר אם היה מת או חי ע"כ היקל עתה להשנו' לבו. ע"י אומר' אליו כי עוד יוסף חי. משא"כ אם מתחלה היתה [ודאי] (האמת) היותו מת בקרב לבו או יאמר ויגידו לו לאמר כו' והוא מה שכתבנו למעלה כי כל צרות המגיעות לגוף הבל המה בערך המגעת אל הנפש כי יותר פוגם עון אחד אשר יעשה האדם באדם מכל מכות רעות ורבות אשר יכהו בגופו. על כן אם חלילה וחם היה נמצא ביוסף עון אשר חטא גם כי יהיה שלם בגופו בשורה רעה תחשב לאביו. אמנם בהיותו שלם בנפשו כי צדיק וישר הוא. גם כי מצאוהו רעות רבות וצרות על בשורה טובה יבא אשר יגיד לו. והנה כתבנו כמה השתדל יוסף להראות' כי עומד עדין בצדקי בהוראת פניו וסיפורי מאמרו. למען יבשרו אל אביהם וכן עשו וזהו אומרו לאמר כו' והוא בשום לב אל מלת עוד המיותרת ומהראוי יאמר כי יוסף חי. אך הנה כתבנו פרשת חיי שרה. מה בין לשון דבור ואמירה להגדה כי הגדה הוא המשך סיפור רב. ובזה יאמר כי המה עשו עיקר מבשורת כשרותו. ואם היו אומרים כי הוא צדיק לא יאמין על כן מה עשו הגידו באורך מאשר ראו והכירו בו מצדקתו. כדי לאמר אליו כי עוד יוסף חי כלומר כי עודנו צדיק נקרא חי. כי הצדיק בלבד נקרא חי כד"א ובניהו וכו' בן איש חי. כי על יד הקדמות הגדתם יבא על נכון אומרם אח"כ כי יוסף חי וזהו ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ותוספת על זה כלאחר יד הוא וכי הוא מושל כו'. ועדיין ויפג כו' כי היתה האמנתו רפוי' בלבו ע"כ הוסיפו וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם המורים צדקתי ושאלהים עמו וישימהו לאדון לכל מצרים ואשר רוח אלהים בו. ושידע מנין רד"ו ושהוא ידע שעתיד לירד בשלשלאות ולכן בחר שירד עתה בכבודו אליו וכי ישב בארץ גושן מהטעם האמור למעלה. והוראת פניו להם כי כל זה יורה כי צדיק וישר הוא. ולהורות אשר הוא מושל הראה לו העגלות אשר שלח יוסף שהם עגלות מלכות. אז כאשר ראה העגלת המורות אמית' בשורת כי הוא מושל. מזה נתן אל לבו כי גם הבשורה הראשונה כי עודנו צדיק אמת היא שאם לא היה צדיק לא היה מרים ראש. כי היה מזל מצרים מחייב שעבד לא יעלה במעלות. ואז ותחי רוח יעקב כי שמח ושרתה בו רוח הקודש כאשר בתחלה עד אשר לא קפץ עליו רוגזו של יוסף. והוא כי השכינה אשר צרפו להשלים עשרה לגזור בל תתגלה מכירת יוסף שע"כ נסתלק' מיעקב מאז לבל תזדקק לגלות הדבר. עתה שכבר נתבשר מכשרותו עודנו צדיק ולכן לא יתעצב גם כי יודע אליו כי נמכר וגם הם מטעם זה לא יקפידו על כן ותחי רוח קדשו כי חזרה שכינה אליו כי אכן סר מר המכר:

4עוד יתכן באומרו בהזכיר שם ישראל בפסוק שאחר זה שהוא להורות כי לא בלבד חזרה אליו בחינת רוח הקודש אשר היתה בו טרם יקרא ישראל כי אם גם מה שהיה בו אחר שבשם ישראל יכנה על כן מעתה קורא אותו ישראל זה שלש רגלים ויאמר ישראל כו'. ולהיות כי כאשר אין פגם כפגם הנפש כך אין מעלה כמעלת הנפש. וז"א רב עוד כו' לומר הלא על בשורת צדקתו הוספתם לומר וכי הוא מושל כו' כי הייתם כמבשרים בעיניכם אז יותר על הקודם ולא כן הוא כי הנה רב על כל מעלה הוא היות עוד יוסף בני חי שהוא היותו צדיק ואם נפרש רב מלשון די כד"א (דברים א׳:ו׳) רב לכם שבת בהר הזה יאמר די זה לי גם שלא יהיה מושל על הארץ:

5או יאמר הנה דבר רב וגדול הוא. עוד יוסף בני חי וצדיק ואני כמעט קשה להאמין להיותו במקום זמה לכן לא תתקרר דעתי עד אלכה ואראנו. ואכירה בפרצוף פניו אם צדיק הוא אם אין שכן היו מכירים בזמנים ההם כמדובר למעלה והוא מאמר יעקב רואה אני את פני אביכם כו' וזהו אלכה ואראנו.

6ובזה יתכן אומרו לפנים ויעל לקראת ישראל אביו וירא אליו. כי הלא כמו זר נחשב יגיד מה שנתראה יוסף אל אביו. עם שגם אביו נראה אליו וגם הכל מיותר אחר שיפול על צואריו ודאי שנתראו פנים. וכן במאמר יעקב אחרי ראותי את פניך ולא אמר אותך שמפרש הפנים וגם מיותר מלת את וגם אומרו כי עודך חי הוא מיותר:

7אמנם הנה למה שכל ישעו וכל חפץ יעקב היה לראות פני יוסף להכיר בפניו אם צדיק הוא ועל כן בא יוסף וירא אליו. למען יכיר בפניו כי עודנו צדיק ויכירנו שאם לא כן גם יעקב נראה ליוסף ואז בראות פניו בצלם אלהים קדשים מיד ויאמר אמותה הפעם כו'. לומר אם ח"ו היית מרשיע דרכיך היית מת ב' פעמים. (א) ביציאתו מן העולם. (ב) באותו העולם על היות לי בן בלתי הגון. כמ"ש ז"ל סוטה (דף י') ועל כי ארד אל בני ברעה שאולה שאמר לו הקב"ה אם לא ימות בן בחייך שהוא מצדקת בניו ידע שאין לו גיהנם. ובזה יאמר אך עתה לא אמת רק פעם אח' אחרי ראותי את פניך. הוא צלם אלהים בך שהוא רבוי האת שעודך חי צדיק נקרא חי. או יאמר כמ"ש ז"ל כי אם לא היה יעקב אומר אמותה הפעם היה קשה לפני הקב"ה לומר שימות. ואם לא ששאל לא היה מת ובזה יצדק שאמר הפעם שראיתי בפניך כי צדיק אתה חפץ אני למות להיות עמך.