תורת משה - אלשיך, ויקרא י:א

1ויקחו כו' . אשר לא צוה וכו' ותצא אש כו'. הנה יש מרז"ל (ויקרא פ' כ') אומרים כי מתו על שזנו עיניהם מן השכינה בהר סיני. שנאמר ויחזו את האלהים כו' אלא שאמר הקב"ה בשמחת בתי איני ממיתן עד בא שמחת עצמי ויש אמרו על שהיו אומרים בלכתם בדרך אחר משה ואהרן מתי ימותו זקנים הללו ואנו ננהוג שררה. ויש אמרו על שלא נשאו נשים שנא' (תהלים ע"ט) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ויש אמרו על קדושת שמו של הקב"ה וזהו אשר אמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וכו':

2והנה לכל אחד מבעלי סברות אלו. קשה כי הלא התורה מעידה כי על אש זרה נתחייבו ולא מקודם זמן זה על סבה אחרת. ולא עוד אלא שבארבע מקומות מזכיר מיתתן בתורה. ובכולן נותן טעם שעל אש זרה מתו. והיתכן שלא נשמע בשום מקום מה שנתחייבו עליו. אלא מה שנתוסף על היותם חייבים ולא הטעם העיקרי. זולתי טעם מה שלא נשאו נשים שנרמז במקום אחד באומרו ובנים לא היו להם. ולא כנותן טעם:

3ועוד לאומרים שהוא על אומרם מתי ימותו זקנים הללו כו'. קשה היתכן שדבר זה יספיק לידון בשרפה. ואפי' לאומרים על שבנים לא היו להם. עם היות ראיה מן הפסוק הלא יראה תימה גדולה. כי יראה גדול העונש מן ערך החטא. וגם על הטעם הד' לא ימנע. או על אש זרה היו חייבים מיתה או לאו. אם חייבים עונשם הוא שקבלו. ואם לאו למה ימותו:

4והנה הן אמת. כי האומרים כי מסיני היו חייבים הוקשה לו כי הנה נאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים לשלוח בהם יד. וא"כ איך יתכן שויתר להם הקב"ה. דהא קיימא לן דכל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרו מעוי. ועוד פסוק ונקדש בכבודי. שהיה עתיד המשכן ליחנך בעשות דין אל מכובדיו יתברך. והוא מאמר משה הוא אשר דבר ה' וכו'. והוא כי לא יתכן שטרם יחטא איש יזכיר עונש החטא. והוא רחוק מאד ממדתו יתב' לפתוח פה לשטן. כמ"ש ז"ל על פסוק (בראשית כ״ב:ה׳) נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. וע"כ גזרו אומר כי מחוייבי מיתה בידי שמים היו. אך היה אפשר להאריך להם כדרך כל מיתה בידי שמים. שמאריכין לאיש עד ס' שנה כנודע. אלא שנצטרף דבר אחר וביום פקדו פקד גם זה. ועוד הוקשה להם כי עון אש זרה אינו מספיק לבדו להתחייב מיתה. כי הלא כשוגגין היו כמ"ש ז"ל (זבחים דף ק"א). כיון שראו שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל. אמרו נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשלו תבשיל בלא אש מיד נטלו כו'. וכ"ש לר' ישמעאל שאומר שם יכול אש זרה ממש ת"ל אשר לא צוה אותם שהכניסוה בלא עתה. וכן רבי אלעזר אומר שלא נתחייבו על אש זרה אלא שהורו הלכה בפני רבם ולא על מעשה בעצמו. והנה אין ספק כי לכל אלו המקילים חומר העין. יקשה כי הלא הכתוב מעיד כי על אש זרה מתו והיתכן כי ידונו בשרפה על דבר קל:

5אך הנה הוא כי מלבד האמור עוד הקשה למו בכתוב אומרו וימותו. כי אחר אומרו ותצא אש ותאכל אותם למה נאמר וימותו. ועוד שיורה כי לא נשרפו כי אם מתו מיתת עצמן. והוא הפך אומרו ותאכל אותם. וכן בפ' אחרי מות נזכרה מיתה פעמים ולא שרפה. ובשני מקומות הוא אומר וימת כו' בהקריבם אש זרה. והלא טוב טוב היה לומר שנשרפו ולא שמתו בהקריבם אש שנראה כי מיתה היתה אלא שהיה בהקריבם אש. ע"כ אמרו כי אין זה כי אם שהמיתה במציאות מחוייבת היתה ממקום אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיה אפשר מיתת עצמן אלא שהיתה המיתה המחוייבת ע"י שרפת אש וגם היות במקום ההוא ולא ככל מיתה בידי שמים זה היה על עון האש זרה שהכניסו שם לא שהאש זרה בלבד מספיק היה לחייב מיתה:

6וזה מאמר הכתיב וימת נדב ואביהוא בהקריבם כו'. לו' כי לא היה חיוב המיתה על הקריבם האש. כ"א שמתו המיתה שהיו חייבים בעת הקריבם ותהי מיתתם שרפה לא שמציאות המיתה היה על עון האש. וזה יאמר פה ויקריבו לפני ה' אש זרה וכו'. ע"כ ותצא אש ותאכל אותם שהיה בשרפה ולא שחיוב המיתה במציאות היה על זה כי אם שחיוב המיתה כבר נגזרה. אך עיקר הענין הוא כי וימותו לפני ה'. כי היו מתים כבר מציאות מיתה משוללת אש לפני ה' בב"ד של מעלה כי הגזרה היתה לפניו יתברך. ועתה בא אל הפועל בשרפה על האש זרה. ועדיין היה אפשר כי מיתתם המחוייבת מאז הי' יתברך מאריך זמן להם ככל חייבי מיתה בידי שמים שמאריך להם הוא ית' עד ששים שנה. כי גם שנצטרף עון האש זרה על שאין כח חיוב מיתה בשיעורו לא היה פוקדו כעת הוא ית' והיה מאריך. אלא שרצה ליקדש בם בחינוך הבית כאומרו ונקדש בכבודי והמיתם אז. והוא אשר דבר ה' בקרובי כו':

7ובזה נבא אל כונת מאמרם ז"ל (ויקרא פ' כ') וז"ל אך לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. מטה אהרן נכנס יבש במשכן ויצא לח ויוצא פרח וכו'. טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וחרבו שלופה בידו וגידר את הפרוכת ויצא ממנו דם ויצא בשלום. ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים הה"ד אחרי מות שני בני אהרן ע"כ:

8וראוי לשית לב כי הלא חנם חרד את כל החרדה הזאת כי מטה אהרן לא הכניס אש זרה. וגם מה שהביא מטיטוס אינו דומה. כי בכלל אשר קצף ה' הוא לבלתי עכב ביד האויב לעשות רצונו. כי השיב אחור ימינו מפני אויב והן הן נוראותיו וגבורותיו שגוים מרקדים בהיכלו ושותק ועוד למה הכניס ענין זה בתוך דברי אליהו לאיוב. ועוד אומרו הה"ד אחרי מות שני בני אהרן כו' איך נאמר זה בכתוב והנה טרם בא אל כונת מאמר זה נבאר עוד אחר. וז"ל (שם) בר קפרא בשם רבי ירמיה בר אלעזר אמר בשביל ארבעה דברים מתו. על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה שנכנסו לפני לפנים. ועל ההקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה מבית בדים הכניסו ע"כ. וראוי לשים לב. מי הגיד לו שהיו ארבע דברים כי אי' בכתוב כ"א אש זרה. וגם למה לא מנה ענין הר סיני. ועוד מה שלא נטלו עצה זה מזה אין נראה היות כדאי לעונשם זה:

9אמנם הנה הוקשה לו אומרו פרשת אחרי מות בקרבתם שנראה על קריבתם. כי לא ערבו לו דברי המתרגם באומרו בקרוביהון אשתא נוכריתא כי אין הל' סובלו. וע"כ נראה שעל הקריבה מתו. וגם על ההקרבה באומרו פה וישימו עליה קטורת. כ"א כל הכינה לא היתה רק הכניס אש למערכה מה ענין הקטרת אך היא שעשו הקרבה. וגם באומרו ויקריבו נרמז כי הבאת האש בלבד אין נקרא הקרבה. ואש זרה מפורש בכתוב. ומה שלא נטלו עצה זה מזה מפורש במדרש רבה (שם) מאומרו איש מחתתו. והוא כי אין ספק כי במחתות היו נותנים האש. אך לרמוז שהיה כל איש בפני עצמו בלתי נמלך בחבירו. וכונתו הוא כי ענין מה שויחזו את האלהים. אין נראה לו ממה שלא נרמז בענין. וגם הוקשה לו פה ייתור אומרו לפני ה'. כי בכל מקום הוא לפני ה' ומה גם שם. ולא נראה לו פי' הקודמים. כי אם לפרש לפני ה' כפשוטו. וגם בפסוק ותצא אש אומרו לפני ה' הוא מיותר. ע"כ נראה לו כי ארבעה דברים אלו נרמוז בכתוב. והוא אומרו איש מחתתו שהוא כל אחד בפני עצמו כלומר כי לא נטלו עצה זה מזה. ויתנו וכו' ויקריבו כו' היא ההקרבה. ואומרו לפני ה' היא הקריבה לפני ולפנים. אש זרה כמשמעו. ולשלא נאמר אולי כל הענין לא היה רק על אש זרה לזה אמר מבית בדים הכניסו שאינה זרה בעצם:

10והענין כי ארבעה דברים היו בעונש א מציאות המיתה ב היות עתה ולא לאחר זמן. ג היות לפני ה' בפנים ולא אחר צאתו מן הקדש. ד היות בשרפה. מה שלא האריך להם. על שלא נטלו עצה זה מזה שהיה פירוד ביניהם ובמקום פירוד אין אריכות אפים. כענין חלק לבם עתה יאשמו כלומר עתה בלי מיתון. והוא הנרמז באומרו איש מחתתו וזהו על שלא נטלו עצה וכו'. ועל אש זרה. ע"כ ותצא אש ותאכל אותם שהוא היות בשרפה. ועל ההקרבה אמר וימותו שהוא על מציאות המיתה שע"כ היתה. כמ"ש רבי אלעזר שנאמר לאהרן ולא ימות כבניו שבאו אל הקדש ועל הקריבה אמר לפני ה' והוא כלומר לא אחרי צאתם. זה הוא ענין המאמר ההוא:

11ונבא אל המאמר שהיינו בו. והוא כי דעתו לחלוק על מאמר זה. ודעתו רק כדעת האומר שעל ענין ויחזו את האלהים בסיני היה עיקר הדבר. והוא כי הוקשה לו בכתוב ההוא. באומר אף לזאת יחרד לבי כו' שאינו אומר מה היא אותה החרדה שאף עליה יחרד לבו. וגם למה עושה שני מיני חרדות. וגם למה על השני הכביד ואמר ויתר ממקומו שהוא כמו לנתר בהן. וגם אין נמשך בזה ענין הכתובים. וגם בפסוק אחרי מות שני בני אהרן הוקשה לו הזכיר את אהרן ולא אמר אחרי מות נדב ואביהוא וגם אומרו בקרבתם ולא אמר בהקריבם אש זרה. ע"כ אמר שכונת אלו הוא לומר ראו כמה צריך אדם לבלתי הקל ראש לפניו יתברך כי אם תמיד יהיה בחרדה גדולה כי הנה אף לזאת. שהוא על ענין בזאת יבא אהרן אל הקדש בו' ולא ימות כבניו יחרד לבי שלא ימנע אם מתו על הקריבה לפני לפנים האם לא יהיו דומים למטה אהרן שנכנס בפנים יבש ויצא לח. וז"א נכנס שהוא על הכניסה ואם על ההקרבה. על זה אמר שויתר ממקומו. וזהו טיטוס וכו'. ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים האם חרב שלופה בידו טובה מקרבן. ואם על אש זרה שנראה כחלול בקדושה. האם אינו יותר קשה מה שגידר את הפרכת. ועל מה שלא נטלו עצה גם זה נרמז כי גם בטיטוס לא ערב אל לבו לעשות כן איש מכל סיעתו. וז"א טיטוס וכו' נכנס כי הוא לבדו היה בעצה. וא"כ מי גרם להם ע"כ אמר שמעו שמוע ברוגז קולו כו'. לומר כי עונשם היה שלא שמעו בחרדה ורוגז קולו יתברך בסיני בראותם את הקולות וראות הגא מפיו יצא. שאש הדבור היה מדבר עם כל א' מישראל ולא פחדו כי אם ויחזו את האלהים. כי ע"כ היו חייבים מסיני שהקילו את ראשם ויחזו את האלהים בגסות לב האוכלים ושותים. לכן ראוי לקבל מוסר לשמוע ברוגז ורעדה קולו יתב' והגא מפיו יצא. הוא עצמות הקול ההוא כי ההגא ממש היו רואים. כד"א (שמואל כ') רואים את הקולות. כי קב"ה לאו ותרן הוא ומדקדק עם חסידיו ובקרוביו מתקדש: וזה רמז הכתוב באומרו ית' כמתאונן על סילוק הצדיקי'. ואומר אחרי מות שני בני אהרן. כלומר עם היותם בני אהרן. לא שוה למו זכות אביהם. כאשר הואיל זכותו למטהו. ואם על מעשיהם אשר לא כטיטוס שהיה להלחם. כי אם אדרבא בקרבתם. והקריבה בקרבן אל ה' ועם כל זה וימותו. אך ראו והשכילו כי מדקדק עם הצדיקים. והנה עדיין היה מקום לומר כי אין ראיה מטיטוס. כי שם ניתן רשות למשחית וע"כ לא הקפיד הוא יתברך. ע"כ אמר והוציאה מלאה דם. לומר כי זה יורה כי מקפיד היה ועם כל זה הן הן גבורותיו שכובש כעסו מה שלא עשה כן עם הצדיקים הללו להתקדש בם:

12הנה לפי זה האומר הטעם הראשון שכתבנו שהוא מענין סיני. והאומר הטעם האחרון על קדושת השם אחד הוא כמדובר ואינן חולקים. ועל הטעם השני שהזכרנו למעלה. הנה במדרש רמזו וסמכו אל פסוק אתה ואהרן נדב ואביהוא שהיו מהלכין אחריהן. אך אצל העונש לא הוזכר. ואפשר נרמז באומרו ובנים לא היו להם. כלומר הם חשבו לנהוג שררה תחת אבותם ולא זכו שיניחו בנים לנהוג שררה תחתם כי מתו מיד. ועל הטעם השלישי שלא נשא נשים הוא כמשמעו. ובנים לא היו להם שעל שלא נתעסקו בפריה ורביה מתו. ולשני הפרושים ג"כ ענין הכתוב הוא. כי על אש זרה לא היה רק היות המיתה באש. אך מציאות המיתה היה על דבר אחר. והוא אחד מטעמים אלו. והוא אומרו וימותו אחר אומרו ויאכל אותם כמדובר למעלה. והנה אל דעת האומר שעל אומרה מתי ימותו זקנים כו'. אחשוב כיון דעת האומר מרז"ל כי שני חוטין של אש יצא מבית קדש קדשים ונחלק כל אחד לשנים. ונכנסו שנים בנחיריו של כל אחד מהם. ויהיה כי יחד חטאו במשה ואהרן. וע"כ כנגד שניהם יצאו שני חוטין. ולמה שכל אחד חטא בשניהם נחלק כל חוט ליכנס חצי כל חוט בנחירי כל אחד מהם:

13והנה במדרש דעת אחרת. והוא כי רבי מני בשם רבי לוי אמר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן ובכולן כתיב בהן מיתה שנכנסו שתויי יין ושנכנסו בלי רחוץ ידים ורגלים ושנכנסו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים א"ר לוי מעיל היו חסרים וכתוב בו מיתה שנאמר והיה על מצח אהרן ולא ימות ושלא היו להם בנים כו':

14וראוי לשית. לב כי אין מכל אלו בכתוב כלום זולתי האחרון. ולא עוד כ"א שהמוזכר בפירוש שהוא אש זרה לא כללוה בד' הדברים ועוד כי הנה בענין המעיל. אדרבא אם היו לובשים מעיל היו חייבים מיתה כי הוא מארבעה בגדים שלכ"ג ואסורים להדיוט. ואם הכונה הוא שהיו מחוסרים מדרגת כהונה גדולה שהיא ע"י מעיל כדי ליכנס לפנים. אם כן גם ציץ וחשן ואפוד היו חסרים וגם איך נוסרו יחד ארבעה דברים הללו. ועוד שאם כל מה שכתוב בו מיתה. גם קריבה כתיב בו מיתה בקרבתם לפני ה' וימותו וכן באש זרה כתיב מיתה:

15אמנם הנה כתבנו למעלה כי יש בחינות הרבה חיוב מיתה. והיות לפני ה' והיות ע"י אש. ובזה נבא אל הענין. והוא כי כיון באומרו בשביל ארבעה דברים מתו. כלומר המיתה היתה בשביל ארבעה דברים אך היות באש היה על אש זרה והיות לפני ה' היה על הקרבה וקריבה. ולמד אלו ארבעה דברים על שנכתב בהן מיתה. והיא כי הוקשה למו האמר ארבעה פעמים מיתת בני אהרן: (א) בפרשה זו באומרו וימותו: (ב) בפרשת אחרי מות באומרו אחרי מות שני בני אהרן כו': (ג) וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה': (ד) וימת כו' ובנים לא היו להם. ע"כ גזרו כי נכתב בהן מיתה ארבעה פעמים כנגד ארבעה דברים שבשבילם מתו נכתב בהן מיתה. וענין המעיל יהי' כדעת האמור שהיו אומרים מתי ימותו זקנים הללו וכו' ויחס הדבר אל חסרון מעיל כלומר כי חסר מהם בחינת המעיל. והוא כי כל אחד מהשמנה בגדים יש לו בחינת כפרה. ציץ על עזות פנים כו'. מעיל שהוא דבר שבקול מכפר על דבר שבקול היא על לשון הרע. ואפשר כוונו על אומרם מתי ימותו זקנים הללו וכו' שהוא דבר שבקול:

16עוד יתכן שגם באומרו בלי רחוץ ידים ורגלים. הוא על אש זרה בידים והקרבה ברגלים שלא רוחצו מהיות חלאת אשמת דבר בהן. ויהי' שיעור הענין כי העבודה צריכה תיקון. מחשבה דבור ומעשה. שהוא כנגד ג' עולמות להשפיע בהן ע"י עבודה. ואלו נכנסו שתויי יין הוא בלבול המחשבה. ומחוסרי מעיל הוא הדבור רע כאמור. ובלי רחוץ ידים ורגלים הוא מעשה כי המעשה לעומת עולם המעשה הזה ודבור כנגד עולם התנועה. ומחשבה כנגד עולם המלאכים ולהוריד מהעולם העליון צריך יהיו לכהן בנים בל יהיה ממעט את הדמות. שעי"כ לא יוכל להשפיע ולהריק שפע מעולם העליון. ומה שמביא ראי' מציץ אל המעיל. הוא כי גם מארבעה בגדי כ"ג הוא. והיא כדרך בנין אב שכמו שנאמרה מיתה בציץ כן בכל הארבעה: