תורת משה - אלשיך, ויקרא י:ו

1ויאמר משה אל אהרן וכו'. אומרו ועל כל העדה יקצוף הלא כמו זר נחשב מה פשעם שיקצוף עליהם. ואומרו ואחיכם. למה מייחס אותם פה לאחים ולא אמר וכל בית ישראל וכו'. ועוד או' יבכו את השריפה ולא אמר יבכו את נדב ואביהו ולא יזכר את השרפה. ועוד היתכן האבלים לא יבכו והרחוקי' יבכו:

2אך הנה אמר ראשיכם וכו'. והוא כי הנה היום ההוא היתה שמחתו יתב' כי בא להשרות שכינתו במשכן על יד הקרבנות שעל ידי אהרן ובניו. נמצאו הם כשושבינים. והנה שרפת נדב ואביהוא הי' כערבוב שמחה. והנה צוה משה. יעשו כענין מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. כן צוה משה יוציאו את המתים מחופת המשכן והעבודה תעשה ע"י אהרן. ואם אהרן ובניו הנותרים היו מתאבלים בפריעת הראש וקריעה היתה שמחתו ית' מתבטלת. כי איננה בלתי אם ע"י אהרן ובניו. ע"כ אמר ראשיכם אל תפרעו וכו' ולא תמותו ואז על כל העדה יקצוף. כי יבאו להרהר על מיתת ה' צדיקים. שנים תחילה. וג' אנשי חסד. נאספים אחרי כן סמוכין. ותחת היות להם מיתת הצדיקים לכפרה תהיה להגדיל אשמה. כענין (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד וכו'. כי אבד תורה ומצות שהי' מקיים אם הי' מאריך ימים. והוא ית' סילקו לשיהי' מגין על איזו רעה שהיה עתידה לבא ובו נמנעה. והנה אחרי מותו ואין איש שם מיתתו על לב ולהבין ולהכיר כי אשמים בני הדור ולשוב בתשובה. על כן יאשמו. ואמר לשון זכר. למה כי הרשעים הם ברשות לבם. והשב מהפך את הלב. כי מביא את לבו ברשותו. וזהו אין איש שם על לב. כי אינו שם כשרון על לבו כ"א עדיין הם ברשות לבם:

3והוא ענין והחי יתן אל לבו. שהחי שהוא צדיק לא ילך אחר שרירות לבו. כי אם יתן מצדקתו אל לבו וימשול בו. אך כשאין איש שם על לב. אז ואנשי חסד שהם עדיין נשארו אנשים. ראויים לקבל חסד מאתו ית' כל העולם בשבילם. עתה נאספים גם הם. באופן כי הצדיק אבד מצות ומעשים טובים שהיה עושה אם לא מת שהיה מעכב את הפורענות ואין צ"ל מה שהוא אבד כי אם עוד רעה שנית. כי אחריו אשר נשארו אנשי חסד בעולם. ראויים לסעד שעדיין מעכבים הרעה ואח"כ נאספים מהעולם. או שהיחל הדין בצדיק א' ואח"כ ימותו חסידים רבים והטעם הוא באין מבין. כי מפני הרעה נאסף הצדיק הנזכר שמת תחלה. ומעתה יתעתדו לצרה שהם שלש רעות:

4ונבא אל הענין. אמר אם אחר שהצדיקים נדב ואביהו אבדו. גם אנשי חסד אהרן ובניו ימותו. הנה על כל העדה יקצוף. כי באין מבין לא בלבד לא ישובו. כ"א גם יבאו להרהר. כענין הן אתה קצפת ונחטא. וש"ת א"כ איפה למה לא נתאבל איש בבנו ובאחיו והם אנשים כשרים והמתעצל בהספדו ראוי לקוברו בחייו. לזה אמר יתקיים בכל ישראל. כי אחיכם כולם יבכו כו'. וש"ת הלא אינם הם החייבים בדבר כי אם אתם אב ואחים. לא כן הוא. כי חכם שמת הכל קרוביו וז"א ואחיכם כל בית ישראל. לומר כי לאחים לכם אלעזר ואיתמר. יחשבו כל ישראל להתאבל ולקרוע ובכות שבהיות ישראל אחיכם הם אחי המתים כי הכל קרוביהם. וש"ת הנה זה הוא בהנחת היותם צדיקים. אך מהמיתה אשר היתה בם יורה כי לא כשרים היו ולמה יבכו. לז"א יבכו את השריפה וכו'. לומר ראו עתה כי צדיקים גדולים היו וראויים להספד ולכפרה לדור. כי הלא דרך הרשעים שישולחו ביד פשעם. כי הכח טומאה שעשו בחטאם הוא הפוגע בהם כנודע. אך אלו לא כן. כי אם אשר שרף ה' בכבודו ובעצמו. ואין זה כי אם לרוב צדקתם וע"כ ראויים להספד ובכיה:

5והנה למ"ש ז"ל (ויקרא רבה פ' (כ"א) כי מיתתם כפרה על ישראל. שע"כ נזכרה ביום הכפורים עם היות שבחטאם מתו כאשר נבאר בס"ד פרשת אחרי מות מאמר רז"ל המורה כי גם שבחטאתם מתו היו קרבן כפרה לכל תולדותם. נבאר הכתוב לפי זה בהקדים ג' דברים: (א) מה שנודע לנו מספר הזוהר כי מיתת הצדיק היה שמחה גדולה לפני' ית' למעלה כי נעשה זווג עליון. וע"כ אל סלוק הצדיק קראו ז"ל הלול'. וידוע כי השפע מתרבה בעולם ע"י הצדיק ההוא מהזווג ההוא: (ב) כי בימים ההם עדיין לא הטהרו ישראל מעון העגל. כי עדיין נשאר הדבר לדורות כאומר וביום פקדי ופקדתי כו'. וארז"ל (סנהדרין דף ק"ב) אין לך פקודה שאין בה מעון העגל. והוא מה שכתבנו למעלה במקומו. כי גם שאשר חטאו בעדים והתראה הרגו בני לוי. ואשר בלי התראה בדקן כסוטות ומתו. ואשר בלא עדים נגפם ה' הנה עדיין היה חייב כללי אל כל ישראל על שלא מיחו. וגם אשר הרהרו בצד מה ולא פעלו און. כי גם שלא נתחייבו מות על הרהור לבד אם היות הרהור ע"ג. על שנדונו כפנויה על שיבר הלוחות. עם כל זה לא יבצר כי צריך מירוק וכפרה. כי על שני אלה היא הפקידה לדורות. ומה גם עתה בעת הקמת המשכן שהיה עדיין העון קרוב שהיה צריך כפרה: (ג) כי הן אמת שמיתת הצדיקים מכפרת. אך בזאת שיצטערו העם על מיתת הצדיק. והוא כי כאשר קרבן בקר וצאן לא יכפר אם לא ע"י סמיכה ווידו והרהור בלבו. כי כל אשר נעשה בבעל חי ההוא כן היה ראוי שיעשה לו בעליו. לולא ה' צבאות השאיר אותו וישם במקומו א' מן הבעלי חיים. וע"י הכניעו מתקבל כאלו את עצמו הקריב. כן בסילוק הצדיק שהוא כקרבן כפרה. לא יהי' רק ע"י הכנעת העם ועלות על רוחם כי ככה היה ראוי ליעשות בהם וישובו עד ה'. אז יעלה הצדיק ההוא על רצון מזבחו יתברך לכפר על בני ישראל:

6ונבא אל ענין הכתוב. מאמרו ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' וכו'. לומר הנה הוא ית' אמר אלי ונקדש בכבודי ולא הבנתי אך עתה ראיתי מעשה ואבינה למפרע. שהוא אשר דבר ה' אלי לאמר. כי מה שרצה לאמר הוא בקרובי אקדש כו'. והוא כי הנה רצה ית' לזכות את ישראל להשרות שכינתו במשכן ולהביא עמה אש מן השמים. והנה לזה יש עיכוב כמו שכתבנו כי עדיין לא הטהרו מעון העגל ולא היו רק ימים מועטים ואיככה יזכו להשראת שכינה ומה גם שיהיה לעיני הכל כמאמר הכתוב וירא העם וירונו כו'. ע"כ אמר הוא יתברך בקרובי אקדש. כי אעשה פקידה בשני קרובי וע"י כן תהי' הלולא ושמחה הוא זווג עליון שע"י כן השפע מתרבה למעלה כמדובר. וזהו בקרובי אקדש. שהוא ענין הזווג העליון שמתמלא שפע מבחינות עליונות הנקראת קדש כענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה' הפך מענין צור ילדך תשי. וע"י כן שירבה השפע ימשך שלא בלבד יהי' כסילוק כל צדיק שאינו נרגש למטה כ"א בעולם העליון אך עתה אני חפץ להתראות למטה. שהוא ענין אומר כי היום ה' נראה אליכם. וכאשר הי' באומרו וירא כל העם וירונו כו'. וע"כ צריך סילוק צדיקים זולת הקרבנות כדי שיספיק לזה. וע"י כן ששמע אהרן גדולת בניו מיד וידום אהרן ואז מה עשה משה אמר א"כ איפה שיש זווג עליון. וא"כ הקרבנות הנעשים למטה הם כסעודת זווג. והלא ק"ל כשהחתן טבחו ויינו מזוג ומת אבי החתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה. ע"כ אמר הנה אין לבטל השמחה. כי אם אז צוה ואמר. קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש הוא הקדש שנרמז באומר בקרובי אקדש. שאם לא כן הוה ליה למימר מהקדש. כי גם שע"י עליית נשמותם יש שמחת הלולא לפניו. גופי המתים בעצמם אין בהם שמחה. ע"כ אז אמר אל אהרן ואלעזר ואיתמר. הנה אתם בעבודת היום מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה שאתם השושבינים. ואם כן אחר שמישאל ואלצפן הוציאו את המת לחדר אתם הכניסו את החתן וכו'. ולכן ראשיכם אל תפרעו כו'. שאם תבטלו העבודה תהיו כמבטלי הזווג. ועל כל העדה יקצוף. כי הלא הם עדיין לא הטהרו מעון העגל. ואם אתם תבטלו השמחה עליונה תחח השפע יהפך לקצף ואין לכם לנהוג אנינות ואבלות. כי במותם כבר הי' טבח טבוח כי הרי היו העולה והשלמים על המזבח ויין לנסך מוכן לכך צריך לגמור את הכל. ושמא תאמרו ומה יסכון זה להראות ה' לישראל ע"כ אם אין ישראל עושים הראוי להם. להשלים השפע בהורדתו והראות שכינה. והוא כי אין מיתת הצדיקים העושה למעלה רבוי שפע להוריד עד למטה. אם לא בהרגיש ישראל כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ושיצטערו העם וישימו לב כי ככה היה ראוי ליעשות להם כהקדמה השלישית. והלא אם אביהם ואחיהם אינם מתאבלים. הלא ישאו ק"ו כלשאר ישראל לבלתי הוריד דמעות גם הם. באופן שבמקום קבלם שפע יהיו ראויים ליקבר בחייהם. על כן אמר הנה דעו איפה כי אין זה קל וחומר. כי הלא תלמיד חכם שמת הכל קרוביו. וזהו ואחיכם כל בית ישראל. כי אחיכם יקראו שבכלל הדבכ הוא כי גם הם אחים להמתים וקרובים הם לנדב ואביהו ככם. וע"כ יבכו את השריפה כו' והנה עדיין היה מקום יאמרו ישראל הלא בחטאתם מתו. ואיך יהיו כפרה עלינו שנבכה עליהם והוא מחלוקות רז"ל (ויקרא רבה פ' כ') כאשר נבאר בס"ד פ' אחרי מות. אם המת בחטאו יהיה ג"כ כפרה על בני ישראל. והנה אחשוב כי הוא ית' נותן טעם לשבח פה באומרו יבכו את השרפה כו'. כלומר הנה באיז' חטא שחטאו אלו היה די להם מיתה כרת. אך תהיה כמות כל אדם. אך היות המיתה בשרפת וגם שיהיה על ידו ית'. הוא דבר גדול נוסף על מציאות המיתה. והנה כתבנו למעלה כי אין הכניסה אש זרה היה מספיק לשרפת ה' הזאת. כמו שכתבנו מר' ישמעאל שאומר יכול זרה ממש ת"ל אשר לא צוה אותם שהכניסוה בלא עתה. וכן תנאים זולתו שמקילים הרבה עון האש כנזכר למעלה. וא"כ היה די מית' ולא שתהי' שרפה וגם מידו ית'. אך הוא להורות את בני ישראל כי גם שנתחייבו הנה על חיובם היה מספיק מציאות המיתה. אך למען ידעו כי גם קרבן כפרה המה ע"כ נשרפו וגם ע"י ה'. לרמוז כי היו פעולת הנשרפים ע"י אש של מעלה. וז"א יבכו את השרפה שהוא מעין קרבן שנשרף. וגם היות אשר שרף ה' כקרבן שנשרף ע"י אש ה':