תורת משה - אלשיך, ויקרא יד:ב

1זאת תהיה תורת המצורע וכו' . ראוי לשית לב. (א) כי מלת תהיה מיותרת. כי מהראוי יאמר זאת תורת המצורע כו'. (ב) אומרו והובא אל הכהן שמשמעו שיביאו את המצורע אל מקום הכהן. והלא סמך ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה שיראה סותר הקודם. כי אחר הראות כי המצורע נכנס אל הכהן. מהפך ואומר כי הכהן יצא אליו חוצה. (ג) אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע כי אומרו מן הצרוע מיותר. (ד) כי לפי טבע הל' יורה באומרו מן הצרוע אחר אומר נרפא כו'. ולא אמר כי מן הצרוע נרפא נגע הצרעת. יראה כי עדיין הוא צרוע אחר שנרפא. וא"כ מה היא רפואתו אם עודנו צרוע. (ה) אומרו נגע הצרעת ולא אמר כי נרפא הצרעת מן הצרוע. (ו) ולקח למטהר. כי הנה לא יבצר אם נטהר בהרפא איך אמר למטהר. ואם עדיין לא נטהר עד עשות הכהן כל סדר הכפרה והטהרה האמורה בכל המקראות הבאים. א"כ למה מייחס הטהרה אל המצורע עצמו. באומרו המטהר ולא אל הכהן המטהרו. (ז) לשית לב. כי לא על חנם נאמר בענין המטהר שמנה פעמים:

2אמנם אומר כי באה תורת ה' תמימה ללמדנו דעת. למען נשכיל לשים לבבנו על דרכנו יומם ולילה לא נשבות לחפש דרכנו ולרפא נפשנו מכל תחלואיה אשר חלו בה עונותינו כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום. ואין איש שם על לב לומר מה עשיתי. כי נשמה שניתנה בו טהורה ובמעשי טמאתיה הגאלתיה החליתיה מי ירפא לה. ע"כ לעוררנו מתרדמת משובתינו בא האלהים במקראי קדש אלה להעמידנו על ארוכת אמיתת חלאי הנפש בשני דברים: א' כי לא דרך תרופת חולי הגוף תרופת חולי הנפש: וה ב' בחינת היות זה וזה שוים. הלא המה הא' במציאו' הרופא. מי הוא זה ואיזה הוא. והשני בזמן התרופה אם מעט ואם הרב'. והנה אופן נגדיות תרופת הנפש מתרופת הגוף הלא הוא כי בחולאי החומר אשר ביד האיש להביאן על עצמו. אך לא לסלקן מעליו ולרפא את עצמו. אך הרופא אשר ידע התרופות והסמנין הראויין להעלות ארוכ' החולי ההוא רפא ירפא ברצון הבורא ית' אשר בידו נפש כל חי. אך לא כן מחלואי הנפש החוטאת. כי האיש אשר יחטא הוא ולא אחר המביא על עצמו כל חולי וכל מכת עין אשר חטא אך לא יוכל רופ' אומן ולא רופ' הכהן לרפ' לו. ולא יגהה ממנו מזור אחת מני אלף לטהרו מטומאת חלאת עונו כי הלא נגע צרעת כי תהיה באדם אשר אין הדבר רק רע עון אשר חטא על הנפש. מתראה נגע כתם נפשו כמראה צרעת עור בשר. ויסגירנה הכהן ז' ימים. וביום הראות בו מראה טהרה בצאתו ויראנו הכהן ויטהרנו. אין הכהן הוא המעלה ארוכה וגם לא ה' פעל טהרתו. אם לא ע"י המטהר את הנפש מחלאת טומאת'. והוא ית' משגיח לה רו' הדבר חוצה. אך הרופא לבל תחלואי של אדם. הוא האיש המוכה אשר הוכה בעונותיו. הוא הרופא אומן והמטהר את נפשו. והוא כי בראות הכהן והנה בהרת לבנה והיא הפכה שער לבן. אשר הם סימני עון אשר חטא אשר בנפשו. ונכתם עונו בעור בשרו. ויצו עליו הכהן להסגירו. כי הלא איך יתרפא עודנו שם. ומה גם כי הוא הפך הטבע להרפא על ידי הסגר. כי אדרבא שם יתעפש דמו בקרבו. אך אין זה כי אם כי יתן אל לבו גרמת נזקו כי עונותיו הטו אלה וישוב אל ה' וירחמהו ומעונו יטהרנו. ואז בצאת ממסגר נפשו יראה הכהן כי נרפא הנגע וטהור יאמר לו. ואם לא עשה תשובה או שעשה ולא עשא' ראויה. יראנה הכהן והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו שנית. ואז יחרץ ואשר לא תקן בראשונה יתקן בשניה. לשוב עד המכהו ואז מחץ מכתו ירפא. ויראנו הכהן בהרותיו והנה מראיהן טוב. כי נרפא הנגע בתשובת המנוגע עצמו. אך אם בהסגרו לא היה שב עד ה'. ימים על שנה שיהיה מוסגר לא יראה בו מראה טוהר. ולא יטהרנה הכהן וטמא יהיה כל הימים אשר הוא חי. כי אין בכהן לרפא את הנפש רק לגזור על הוראת עניינה אם טוב ואם רע. נמצא לפי האמת. כי הרופא העצמיי לנפש על כל תחלואיה. האיש המוכה ולא אחר. כי הוא היודע מורת נפשו ובקי בכל אשר עוותו מכל האדם אשר על פני האדמה. לשוב מכל עון ופשע וחטאה. כי משחית נפשו הוא יעשנה ויתקננה כי יבא ליטהר. ואחרי כן ה' משמים יהי' בעזרו. כי הבא ליטהר מסייעין אותו ליגמור תשובתו. ולהראות סימני טהרתו ותרופת נפשו בהשנות המראה מרעה לטובה. ויצו על הכהן להודיע הדבר לכל מראה עיניו. ולגמור תרופתו בכל עבודת עבודה. אשר צוה אלהי' לעשות ביום טהרתו. עד יום השמיני ככל הכתוב בתורה כמפורש הנה זה הדבר הא'. אשר איננה תרופת חולאי הנפש כתרופת חולאי הגוף. והב' אשר תדמה לתרופת תחלואי הגוף. הלא הוא בבחינת המשך זמן התרופ'. הלא הוא כי הנה כאשר חולאי החומר לא יצטרך זמן רב להתיילד והתהוו' באדם. כי כמה פעמים באים כמו רגע או במעט זמן. אך בצאתן מן האדם לא במהרה ינתקו כאשר בבואם רק לאט לאט בהמשך ימים. כך המה דברי עונות כי בתגרת היצר סמוך ימהרו לבא. אך בהנשאם מעל האדם יתנהגו בכבדות. כי לא יסורו ממנו פעם אחת עד הרב יכבסם כיבוס אחר כיבוס ורחיצה אחר רחיצה. עד תום צרבת שחין כתמי חלאת טומאת העון אשר נכתם בנפש החוטאת עד בלתי השאיר שריד:

3והן אלה דברי מקראי קדש אלו להורות על ב' הדברים. ובא' היחלו באומרם זאת תורת המצורע וכו'. והוא אשר כתבנו כי אין הכהן עושה לו רק הכנה אך הוא המרפ' א"ע כי בראות כי טמא הוא יסגירנו הכהן למען יתן אל לבו כי לא בדרך טבע נסגר כי הלא את המצורע בדרך טבע יצוה הרופא לטייל ולצאת במקום ירחיב לבו לתקן עיפוש דמו. ושלא יסגר כי שם יתעפש אז יותר. אך בראותו כי אדרבה יאסר אז יתן אל לבו ואמר יאמר. אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי. כי שמו אותי בבור למזכיר עון. תחת היותי משלח מדנים בין אחים בהתערב דעתי עם בני אדם. בשוט ל' תחבא עתה למען תקן את אשר עותה במקום שאין אנשים. ותאנק דום תחת היות מדברת גדולות. וע"פ הדברים האלה יכוין לבו יקשיב אזנו וישוב אל ה' וירחמהו. וכן יראנו הכהן והנה נרפא נגע הצרעת. כי מן השמים הסירו המסובב בהסיר הסבה. ורפאוהו פעם בהסגר אחת אם רבתה תשובתו בימים ההם. ופעם בשני הסגרים כי ישיב לאטו. אז ידין דינו למזור כי רפואות תעלה העלה:

4כלל הדברים כי הצרוע עצמו ע"י תשובתו מרפא את עצמו. ואין כשרון לכהן כי אם ראות עיניו את מעשה ה' על פי תשובת הצרוע. וזה יאמר זאת תהיה וכו'. לומר הנה זאת תהי' לפי הראוי תורת המצורע ביום טהרתו של עצמו. שמטהר את עצמו שהובא אל הכהן תוך המחנה. להחזיק לו טובה ששב ורפא לו. אך לא כן עדיין. כי אם באחת אינו בחינת תרופת הנפש דומה לתרופת הגוף. הלא יש דבר שני תדמה. והוא כי לא במהרה תנתק המחלה. רק ויצא הכהן אל מחוץ כו'. והוא כי בדבר הזה ידמה חולי הנפש לחולי הגוף. כי בא כאחת ויוצא לאט בימים הרב'. כי הלא העון. ומה גם חמור כמוציא שם רע. קנה לו קטיגור עצום מאד ומפריח רושם בעורו ובבשרו. וע"י תשובה מתיש כוחו ומתמעט הפרחתו. ומשתנית מראה הנגע ממראה טומאה לטהרה. עד הסיר כל ההפרחה ונשאר עדיין דקות צרעת מה. וזהו כי נרפא הנגע צרעת היא ההפרחה ומראה הנגע. אך לא הצרעת לגמרי וזהו מן הצרוע. כי עדיין צרוע בצד מה יקרא. ועדיין צריך גמר טהרה וז"א ולקח למטהר כי עדיין עודנו מטהר:

5או יאמר מן הצרוע. העיקר הראשון שהתחלנו בו. כי למה שכתבנו הי' מספיק אומרו נרפא נגע הצרוע ומאשר לא אמר כי נרפא הצרעת נבין כי נגע נרפא ומציאו' צרעת עודנה עומדה. וכן באומרו לקח למטהר שהוא כמייחס אל עצמו. אך הוא מה שכתבנו. כי אמר דע לך. כי אין הכהן הוא המרפה. כי אם וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת. ואין הרפואה מן הכהן. רק מן הצרוע כי הוא ריפא א"ע. וזה גם כן אומרו למטהר כי הוא המטהר א"ע. ועיקר השני שכתבנו. הורה באומרו למטהר. שהוא לשון הווה. כי הטהרה הולכת ומתהוית עד יום השמיני שבו תשלום מעשה כפרתו. וזהו אומרו למטהר ח' פעמים כנגד הח' ימים שמטהר בם:

6הנה נא לנו שני למודים. והנה האחד מהם אחשבה הוא הדבר אשר העביר קול מלך ננוה. באומרו (יונה ג׳:ז׳) ויזעק ויאמר בננוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו' ויתכסו כו' מי יודע ישוב ונחם האלהים וכו'. כי הנה מלת לאמר תראה מיותרת. כי היה די יאמר מטעם המלך וגדולי האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו'. ועוד אומרו מי יודע ישוב ונחם כו' כי הלא יראה קוטן אמנה. שמסתפק ואומר מי יודע אם ישוב וינחם האלהים על הרעה. ועוד שהיה לו לקצר ולומר. אולי ישוב. ולא מי יודע שמיחס הספק לאדם אך יאמר הלימוד האחד שכתבנו. והוא כי אין רופא לרפא חולי הנפש כחולה עצמו. כי הוא יודע מורת נפשו. וכל אשר העולה לתקן את אשר עותו. הוא ולא אחר. וגם בידו לשוב ולא ביד זולתו. וז"א הנה מטע' העלך וגדוליו אינו רק לאמר שהאדם והבהמה אל יטעמו כו' ושיתכסו שקי' כו'. ולומר סתם שישובו איש מדרכו כו'. אך אין המלך וגדוליו יודעי'. יצרי מעללי איש לפרט לאיש כמעשהו ולתקן נפשו כ"א האדם עצמו וע"כ מי יודע. כלומר מי מכל בני אדם יודע דרכו הרעה הנזכר. ישוב. כלו' בתשובה כי בו הדבר תלוי. ועי"כ ושב מחרון אפו ולא נאבד. ונכנס בלשון יחיד. לומר כי באיש אחד שישוב עם היותו יחיד אפשר יגן על כלנו שלא נאבד. כי חוטא א' יאבד טובה הרבה. ואולי בבלתי שובו תוכרע כף מאזני העונות ובשובו יכריע כף הזכיות:

7או כיון מעין זה מאמר הגמרא (קידושין מ') לעולם יראה האדם כאלו כל העולם חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את כל העולם כלו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה. וזה יאמר. מי יודע עם היותו יחיד ישוב. ועל ידי מה שישוב שיקיים מצות עשה (דברים ל׳:ב׳) ושבת עד ה' אלהיך. וניחם האלהים ולא נאבד. אם לא ישוב איש. כי לא יעדר עון א' להכריע כף העונות. כי בנקלה תוכרע אחר היות הכפות שקולות.

8או יאמר זאת תהיה וכו'. כי אומרו תהיה מיותר כאשר הערנו למעלה. אך בא הוא ית' להעמידנו על האמת. והוא כי כל הכפרות תלויות בתשובה. כי החוטא אשר כפרתו תלויה בקרבנות אם לא ושוב. גם כי יביא כל אילי נביות אין מתכפר לו. כי התשובה היא העיקר אחריה כל הכפרות ימשוכו. וזה ענין הכתוב באומרו זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. והוא כי הנה הי' מקום לדבר ולומר מה זאת. כי הלא כל סדר הכפרות האלה האמורות בפרשה זו הלא טוב טוב היה בפרשה הקודמת. באמור כל מין נגע צרעת כי יהי' באדם יחייבו ית' להביא כל הכפרות האלו. לכפר בעד כל עון אשמה אשר עליו נצטרע. ואז יכנע ושב ורפא לו. ולא אחר הסגר פעם או שתים לז"א אם ראית תורת המצורע שהם קרבנותיו שבפ'. אחר טהר' נגעו ולא עודנו בצרעתו. אל תתמה על החפץ. כי דע לך. כי זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כלומר ביום הטהרה שלו בעצמו. שהוא אחר שלפני ה' נטהר מעונו. כי עי"כ נשתנה מראה צרעתו לטוב ונרפא הנגע. אז תהי' זאת תורתו. ולא מאז היה מנוגע. כי כל קרבנותיו אלה לא יועילו לו טרם שובו מרשעו. שהוא ע"יהסגריו הנזכר למעלה ע"י הכהנים.

9עוד ראוי לשית לב במקרא או' זאת תורת. כי יגיד לנו יתברך משפטי טהרתו וקרבנות. ואנחנו נדע כי זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. ועל פי דרכו נאמר עוד דרך שלישי. באומר מן הצרוע שהוא לשון מיותר:

10אמנם הנה אין ספק. כי אשרי אנוש אשר על ידו נכתבה או נתוספה פרשה בתורה או אפי' פ' א'. כמז"ל (זבחים קי"ו על אשר זכה יתרו להוסוף על ידו פרשה אחת בתורה ואתה תחזה כו'. ע"כ קרא אותו יתר שהוא שם חדש אשר פי ה' יקבנו. כאו' וישב אל יתר חותנו על שייתר פ' אחת בתורה. וכן יחסו רז"ל (ב"ב קי"ט) זכות האמר פר' נחלו' ע"י בנות צלפחד לגודל זכותן. כמז"ל עתידה הית' פ' נחלות ליכתב בתורה אלא שזכו בנות צלפחד שתכתב על ידן. וכן כתוב אצלנו בביא' ס' (איוב י״ט:כ״ג) באו' מי יתן איפה ויכתבון מלי כו' בעט ברזל וכו'. כי הלא יראו דברים תפלים מבלי מלח. אם יש טעם לשאול יכתבון מליו. ולכפל אומרו מי יתן בספ' ויוחקו כי הוא האמור. וגם מלת איפה מיותרת. ועוד או' בעט ברזל. מה יתן ומה יוסף היות עטיו עט ברזל ועופרת ועוד או' לעד בצור וחצבון איזה צור הוא זה:

11אמנם הנה למדונו רז"ל (ש"ר פ"א). כי יתרו איוב ובלעם היו שלשה חכמי יועצי פרעה ויתפרדו איש מעל אחיו. ונבא אל הענין והוא כי בראות איוב כי רעיו יבזו מיליו. ומחזיקים אותו לבועט בקונו חלילה. ע"כ אמר מי יתן וכו'. לומר הנה ידעתי כי אחר זמן יכתבון מלי כי נביא הי'. והוא כי היה עתיד משה לכותבו. כמ"ש ז"ל (ב"ב י"ד) משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב אך מי יתן ולא יאחר מליכתב כ"א שעתה יכתבון. וזהו איפה ויכתבון. כי אז תראו ותבושו. כי אלו רעות היו אמרו לפניו יתב' לא היה משפיע רוחו קדשו לכותבם. והנה זאת תאותו אחת היא אך עוד תאוה כפולה מזו. והיא כי גם שידעתי שיכתבון מילי מי יתן בספ' ויוחקו. והוא בשום לב אל היות הבי"ת פתוחה שהיא כאומר בספר בה"א הידיעה. ולא ננקד הבי"ת בשב"א. אך הוא לומר. הנה ידעתי כי יכתבון מלי ספר בפני עצמו. אך אין זאת עיקר תאותי. כ"א מי יתן בספר הידוע שהוא ספר התורה שם יוחקו. כי למה אגרע משני רעי יתרו ובלעם שנכתבו פרשיותיהם בספר התורה:

12והוא כי גדול מאד בעיניו אין ערך ספר התורה מכל יתר כ"ד ספרים. ועוד מטעם שני הייתי חפץ יוחקו מילי בספר התורה. שהוא למען יתפרסמו מאמרי בכל ע' אומות ויודע בגוים. אם כנים דברי או רעים וחטאים כדבריכם על נועם מלי. והוא אמרו בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון. והוא כי יהיה עתידים ישראל לכתוב את התורה על האבנים שלש פעמים בשבעים לשון. כאשר למדו ז"ל (סוטה ל"ה) מאומרו באר היטב נמצא היו דברי התורה חצובים בצור הם אבנים שהקימו בעוברם את הירדן והיו בע' לשון. למען ישכילו מכל עמים רבים את התורה. זהו בעט וכו' לעד בצור יחצבון. כי שם ילכו כל הגוים הלוך וקראו את כל דברי ספר התורה. ואלו בספר יוחקן היו כל מלי חצובות שם בע' לשון. ויודעו בכל הממלכות ויתפרסמו דברי אלה שמה. ויודע בגוים אם הטבתי אשר אמרתי בדברי ויכוחי עמכם אם אין. הנה כי גם איוב גדול בעיניו מאד זכות הכתב עניינם בתורה כאומר מי יתן בספר ויוחקו:

13כלל הדברים כי גדול זכות אשר נכתב עליו בתורה או נכתבה פרשה על ידו. כי נשתלשלה קדושה גדולה עד אין קץ דרך שורש נפשו. והנה אין ספק כי כאשר רב טוב אשר על ידו נכתבה פרשה בתורה של טובה כך תתהפך לרעתו אשר על ידו נתוספו פסוקי רשעתו בתורה כענין (ויקרא כ״ד:י״א) ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כי הפסוק סיפר רשעתו ונקמתו שנתוספו על ידו לא לטובתו יחשבו לו לזכות כי אם אדרבא לרעה גדולה יהפכו לו. כי הפסוקים ההם הם יהיו בעוכריו. וההיקש בזה ענין עון זמרי בן סלוא. כי ספור דברי עונו שנתוספו בתורה עם שקדושים המה. לא לזכות זמרי יחשבו לו כי אדרבא הם מספרים רשעתו:

14והנה על הדרך הזה. כל מקראות סיפור נגעי צרעת המצורע הנסגר. ובלתי שב וחוזר ונסגר ועודנו בטומאתו. וענין המצורע מוחלט אשר לא שב עד המכהו ותמיד טומאתו בו. כל פסוקים אלה הם לרעתו ומנגדיו. שמוציא פסוקי קדושת התורה בספור רשעתו ומשובתו ומראות נגעי חלאת טומאתו. והנה לא היתה מדתו יתברך כמדת מלך. גם בשוב האיש צרוע הלז מרשעו ונרפאו בהרות צרעתו. ויסדר לו הוא יתברך במקראי קדשי סדר כפרתו. לא לרצון יהיה לפניו ית' כי יזכור אשר חטא. וגם כי ירצה אותו לא יגיע עד גדר היות הכתובים המספרים טהרתו ותיקונו עזר כנגדו. כמי שעל ידו נכתבה פרשה אחת בתורה. יען וביען כי לעומתם מקראות סיפור טומאתו וצרעתו שעל ידי רשעו ומשובתו. אך זה חסדו יתברך כי אל זה יביט אל שובו מרשעו וטהרת צרעתו. ומקראי כפרתו להחשיבם כאלו היא תורתו שהוסיף בתורה משלו להאיר לו לעולם הבא. כי הם נסדרים ונכתבים בתורה על ידי תשובתו מאשמתו. וז"א זאת תהיה תורת המצורע. כי תורה של המצורע תהיה לפניו ית'. למה שהיא ביום טהרתו שעי"כ תגמר טהרתו. עד גדר שוהובא פנימית אל הכהן. וש"ת הלא אם עתה שב ורפא לו. הלא מתחלה חטא על הנפש וינגע ה' אותו בנגע צרעת. ומה גם אשר האריך במשובתו. וא"כ איפה יצא שכרו בהפסדו. לז"א ויצא הכהן וכו' והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. לומר אל תביטו בעין רעה. כל מכות בהדרות הצרעת וכל תחלואים אשר חלה ה' בו בעונותיו. כי הלא צרעתו היתה הבאת טובתו. וא"כ איפה גם ספורי מראות צרעתו גם הם לטובה יחשבו לו. ביום שובו מרשעו ונתגלתה טהרתן. והוא אשר כתבנו על פסוק (מלכי' ב' כ') בחלותו ויחי מחליו. והוא כי הלא הראוי היה יאמר ונרפא מחליו. אך יאמר כי כ"כ יש להחזיק לו יתב' טובה על שהביא עליו החולי. כמו על רפאותו אותו. והוא כי טרם יחטא היה נגזר עליו שימות הוא בעה"ז ולא יחיה בעה"ב. והוא לא ידע וימית בלא עתו. אך ע"י אשר החלהו ה'. נתן אל לבו למה חלה ה' בו. ושב אל ה' וקרע גזר דינו ויתן לו חיים ט"ו שנה. נמצא כי החולה היה סבת החיים שהוסיפו לו. כי לא בלבד נתרפא כ"א גם חיים ניתנו לו על יד התעוררות חלייו. מה שאין כן אם לא חלה כי לא היה נותן אל לבו כי קצף עליו ית' לתקן את אשר עוותו. וזהו מכתב לחזקיהו וכו' לומר מכתב הודאה לה' מאת חזקיהו. ולא עשה מכתב ההודאה על שנתרפא. רק בחלותו. בשביל חלותו להודות לה' על שהחלהו. על כי ע"י כך ויחי מחלייו. כי מחלייו נמשכו לו חייו. כאלו הי' כבר מת ויחי מפאת חליו. שבו נתעורר לשוב ויחי אחר בשורת המות כמדובר:

15וזה יאמר פה. אל תתמה איך החשיב הוא ית' סיפור טהרת המצורע וסדר כפרתו. כאלו זאת תהיה תורת המצורע עצמה. כל חלק זה מהתורה ולא זכר את אשר חטא. והוצרך הוא ית' להראות כתמי חלא' אשמתו בצרעתו. שהוציא כמה פסוקי' בדבר כי הלא דע לך כי הלא בטהרתו למפרע. גם כל מקראי קדש המספרים מראות צרעתו יהפכו לו לטוב. והוא כי לולא המכות ההם לא שב עד המכהו. ואת אלהי ישראל לא דרש. ונמחה עונו כי שב עד ה'. והיה נושא עון על ראשו עד שאול מטה. נמצא כי לטובתו הוכה למען ישוב שעל ידי כן נתעורר ושב ונטהר. וזהו ויצא הכהן וכו' וראה. והנה ע"י מה שיצא חוץ למחנה להראות את הנגע אשר נתנגע בעונו. עם כל זה. מה שראה והנה נרפא נגע הצרעת בהוראת מראה טהרה זה. מהיכן זכה לזה. הוא מן הצרוע. כי מצרעתו באה תרופת נפשו כי בו נתעורר על ידי הכהן. מה שאין כן אם לא נצטרע כלל. שאתו תלין משוגתו ואשמתו ולא יתוקן. וילך לעולם ההוא בלי תשובה:

16הנה כי על כל כבוד ועל כל זכות היא זכות תורה. כי היא העומדת להועיל למוכה אחר טהרתו. ומה גם מתחילה. כי מגן הוא להציל מכל חולי ומכל מכה שלא תבא. כמאמרם ז"ל (ברכות ה') כל העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו שנא' ובני רשף יגביהו עוף. ואדרבא עיקר הייסורין הן על ביטול תורה. כנודע מרז"ל ועוקצין אותו שלא ירפה ידו מהתורה:

17וכל אלה כלל רבי טרפון במשנה באומרו (אבות פ"א) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ע"כ:

18וראוי לשים לב. (א) אומרו היום קצר. כ"א דעתו לומר דלא ידע איניש כמה חיי. ומי יודע אם יתקצרו ימיו. לא היה לו לומר במוכרח שהיום קצר כי אינו אלא ספק. (ב) אומרו והמלאכה מרובה. שאם מה שהוא מרובה הוא בערך היות היום קצר. אך אם היה ארוך היה די בו לכל המלאכה. אם כן אין המלאכה מרובה מצד עצמה כי קוצר היום יעשנה מרובה. ואם הוא שגם אם היה היום ארוך היא מרובה מעצמה. אם כן אין על האדם אשמת דבר. כי מה יעשה אם המלאכה ארוכה ממדת ימיו. גם אם לא היה יומו קצר: (ג) אומר והפועלים עצלים. כי להיותנו לו יתב' עבדים מהראוי יאמר והעבדים עצלי'. (ד) אומרו והשכר הרבה. כי הנה היות השכר הרבה הוא יתרון ושבח לבטל המלאכה. אך לא תלונה על הפועלים. כ"א הפסידו לעצמם הפסידו: (ה) אומרו ובעל הבית דוחק. שאם הוא כי הוא יתברך דוחק ומצוה עלינו תמיד לקיים תורה ומצות. לא היה לו לומר דוחק לשון הווה. ומה גם שיראה שאין הדבר קשה רק על היותו דוחק שהוא פעמים רבות. והלא להיות הבעל הבית הוא ית'. אפילו לא היה דחוק רק אומר פעם אחת הי' חובה עלינו לעשותו כי עבדיו יתברך אנחנו. וגם אומרו לשון דוחק. ראוי לשית לב למה לא אמר לשון שיורה רבוי אזהרות וצווי' ולא לשון דוחק: (ו) אומרו הוא הי' אומר לא עליך וכו'. כי הלא מי לא ידע כי לא על האדם המלאכה לגמור. כי מי יוכל. וגם שאין האדם בן חורין ליבטל ממנה. כי עבדו יתברך הוא. וגם מה בא להודיע כ"א למד תורה הרבה שנותנים לו שכר הרבה. מי לא ידע בכל אלה. וכן אומרו ונאמן הוא בעל מלכתך וכו'. האם חידוש הוא שחידשנו שנאמן הוא ית' הלא נודע הוא. ומה גם כי כבר קדמו משה בתורה האל הנאמן וכו'. וכן אומר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. מי לא ידע זה ולא עוד אלא שאמר ודע כאומר דבר נעלם. וגם כתוב בתורה היום לעשותם. שמשמעו כמאמרם ז"ל (ע"ג) היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם. ומה בא להודיענו רבי טרפון. (ז) כי הלא באומרו הוא הי' אומר יראה כסותר כל מה שאמר למעלה. כי הוא היחל כמתלונן על האדם שלא ישקיף וירא כי היום קצר והמלאכה מרובה. ולמה הוא עצל. ופה מרפה את השבר על נקלה לומר כי לא עליו המלאכה לגמור. ואם כן גם שיתעצל לא יאשם כי לא יחוייב לגומרה. ומה שאינו בן חורין הוא ליבטל ממנה שהוא הרבה אך מעט אם יעשה די לו. וא"כ גם שיהיו הפועלים עצלים. מה בכך הרי אינן מקבלים שכר הרבה לגומרה. וגם באומרו אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. היא טענה להורפת ידי עושי המלאכה. באומר' אם לא נלמד הרבה מה בכך לעצמנו הפסדנו לא יתנו לנו שכר הרבה: (ח) שהתחיל בלשון רבים באומרו והפועלים עצלים ויצא בלשון יחיד באומרו לא עליך וכו'. (ט) שהחלוקה הראשונה ידבר בה שלא לנוכח ובשניה לנוכח:

19אמנם הנה אמונת עתנו לעסוק בתורה יומם ולילה חובה על כל אישי ישראל. אך תלונות ר"ט היא. כי אין איש יוצא ידי חובתו בה. ובאין מחמת טענה. והן ה' כתות יש כת א' אומרת בימי הילדות והשחרות. למה איגע בתורה, לרשת עולם הבא מימי חרפי ומתי אעשה לביתי של עולם הזה. כי רבים חפציה אשר הבית נכון עליהם. וטוב לי כי אוציא כל זמן בחרותי להכן את ביתי ומדור לפי כבודי ואיגע להעשיר. למען יהי' לי קרן קיימת לעת זקנה לעסוק בתורה. ואוכל מפירות ?קר ממוני. אשר אצרתי בבחרותי. וכת ב' אומרות טוב לעסוק בתורה מהילדות וגם עד זקנה ושיבה. אך די לנו שני עתים אחד ביום ואחד בלילה. והיא שאלת הב"ד של מעלה קבעת עתים לתורה. ומה לי עוד לעצבים שיום ולילה לא אשבית. וכת ג' אומרת. הנה תבחר דרכי להיות תורתי אומנותי כשכיר יקוה פעלו. אך די לי שלא אעסוק בכל מלאכה זולתה כ"א בתורה אהיה עמל. אמנם אם אנוח קצת מהיום מעמלי לא אאשם. כי הלא היא מתשת כח של אדם. וזאת המנוחה וזאת המרגעה תחשב לי לצדקה. כי בה אעצור כח לעסוק בתורה ולא תביאני תשית כחה עד דכה. וכת ד' אומרת. מי יתן יכולתי לעסוק בתורה יום ולילה כל שנותי. אך קשה עלי להתפרנס בצמצום רב. וע"כ למען ירוח לי ליזון ולהתפרנס כעשירי עם ועוסק בתורה. ע"ש איני עושה כל עסקי בתורה. כי גם זה טוב לעסוק בתורה למען אהיה בטוב לב. מלהיות מצטמק ורע לי בלחם צר ומים לחץ. וכת ה' אומרת מי יתן ינוח לי והייתי עוסק בה יובים ולילה ומינה לא אזוז. אך חולני אני ובעל ייסורין. והן המטרידים אותי ולא יתנוני השב רוחי ושמעתא בעיא צילותא וכח אמיץ לעסוק בה כראוי:

20והנה על חמשה כתות אלו בא רבי טרפון כמתלונן על כל כת מהן. ועל הא' אמר היום קצר. לומר איני אומר לך אולי לא יגיעוך עד זקנה ושיבה. כי אם גם אני אודך כי ימי שנותיך שבעים שנה לא יחסרו ממך עם כל זה להשתלם בתורה כל השבעים שנה לאין דומים להשיג התורה. וזהו היום ?קור והוא כי ממשל קצבת ימי שנות האדם ליומא אריכתא. ואומר אין צ"ל אם תשלים היום. כי יבא שמשך בעוד יומך. כי אם גם אם חיה כל היום בשלמות. הוא קצר להשתלם בכל הזמן הוה. ואם איפה מה ילדות והשררות הבל תהביל כל טובות העולם הזה. ושים כל עמלך בתורה עד אחר זקנתך. ועל הכת הב' המסתפקי' בעת אחת ביום ואחת בלילה. אמר והמלאכה מרובה. ובידך עתה חלו יהיו כגרגיר חרדל בים הגדול. ועל הכת הג' אמרו. פועלים עצלים. לומר כי גם שתורתם אומנותם כפועלים. הם עצלים. ומי בעל הבית ישמח לבו לשלם שכר טוב פעולת שכיר העושה מלאכתו בעצלות. וגם יצא בגרעון כסף הראוי לינתן לו. ומה גם עתה מי שהוא פועל למלאכת השם יתברך. כי הלא יקצוף האלהים. כי יראה מלאכתו בלתי חביבה בעיני פועליה ועושים אותה בעצלות כמבזים ערכה חלילה. ועל הכת הד' אמר והשכר הרבה. לומר הוי מחשב גודל שכר שהיא שמור לך לעולם הבא. אם היית נזון בצמצום ועושה עיקר מיגיעת התורה. כנגד מה שירויחו מזונותיך בהתבטל חצי הזמן להרויח טרף ביתך. שיהיו מרווחים. וזהו אומר והשכר הרבה. כלומר ולמה תשגה בני ותאבד ההרבה בשביל המועט. ועל הה' אמר ובעל הבית דוחק לומר אל ישיאך לבך לומר כי הייסורין מעכבין למודך. כי נהפוך הוא כי ביטול התורה מביא הייסורין. כי כמקרה הבעל הבית שרואה את פועליו בטלים ממלאכתם. ודוחק אותם שיעשו מלאכה כל עוד שרואה אותם בטלי'. גם אתה יקרך עם קונך. שעל היותך מתבטל ממלאכתו ית' הוא דוחק אותך ביסורין. וא"כ כאשר הבעל הבית הדוחק את הפועל בטל. בקבלו הפועל מוסר ושובו לעשות במלאכה ירפה ב"ה ממנו. כי הוא יתברך מה שדוחק הוא למען רפיונך. על כן בשובך להחזיק בתורה יסלקה מעליך. ואם כן בראותך הייסורין חובה עליך לשוב לידבק בתורה בכל עוז ואז הייסורין בדלים ממך. כמ"ש ז"ל (ברכות ה') העוסק בתורה ייסורין בדלים ממנו שנאמר ובני רשף וכו'. ואחרי אומרו תלונה על כל אחד מחמשת הכתות. ראה התנא כי הלא כל אחד מהן יש לו מה להשיב על תוכחתו. והוא כי האחד אשר עליו אמר היום קצר ולמה יניח עסק התורה עד זקנה. הלא יענה ויאמר ממקום שבאת אני משיב. כי אחר שכל השבעים שנה הם היום קצר להשגת התורה. אם כן איפה גם כי הייתי עוסק כל השבעים שנה שלמים בתורה לא הייתי גומר. אם כן למה איגע. לבלתי השיג: ואחר שבין כך ובין כך אין המבוקש בא אל הפועל אסתפק במועט באחרונה. וכן השני אשר אמרת לו והמלאכה מרובה יש לו להשיב ולומר. כלום אני עוסק כי אם לקבל שכר. ואם מעט יהי' אשא אטרח גם מעט יהי' אשר יתנו לי והנני מתפייס בכך. על כן אמר התנא. דע כי לתקן אשר יוכלו להשיב כל א' מחמשת הכתות. הוא היה אומר תשובה על כל אחד מהן. על תשובת האחד. שהוא שאמר כי גם בהיותו עוסק כל השבעים שנה היה יום קצר. אם כן כך הוא מעט וכמרובה ואניח התורה לעת זקנה. אמר אין זו תשובה. כי הלא לא עליך המלאכה לגמור. כלומר אם היו אומרים לך שלא יתנו לך שכר אם לא תגמור. היתה טענה לומר כיון שבין כך ובין כך איני גומר גם אסתפק במועט לעת זקנה אמר לא עליך המלאכה לגמור רק להגות יומם ולילה. ולכן כל מה שתמעט מלעסוק בה יהיה בך חטא. ועל תשובת השני לומר למה יאשימנו אם לא אלמד רק עת אחת. הלא גם אני איני שואל שכר יותר מתלמודי. לזה אמר ואי אתה בן חורין להבטל כלומר עבד אתה. והאם יאמר עבד לרבו לא אעבדך רק עת א' ביום ועת א' בלילה לא יתכן כ"א כל היום וכל הלילה והנה גם השלישית היתה יכולה להשיב לו'. מה לי עוד מלהיות תורתי אמונתי ולמה יוכיחני בעצלות. על זה אמר אם למדת תורה הרבה וכו'. הלא עליך שתורתך אומנותך אין תלונת התנא. רק על תועלתך למה תפסיד שכר הרבה. כ"א לא התעצלת ולמדת תורה הרבה יתנו לך שכר הרבה. ולמה תאבד טוב הרבה בהתרשלותך אחר שבין כן ובין כך תורתך אומנותך והנה הכת הרביעית שאמר ר' טרפון עליה והשכר הרבה. שע"כ לא יתבטל מהתורה למען יהיו מזונותיו מרווחים. פן יאבד הרבה בשביל מועט של העולם הזה. הנה היתה יכולה להשיב ולומר איך אחשב שכר העולם הבא כנגד שכר מה שאני מרחיב מזונותי ואפסיד המרובה במועט. והלא אני מהעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ע"כ על תשובה האפשרות הזאת אמר ונאמן הוא וכו'. לומר גם כי אתה לא תעבוד על מנת לקבל פרס. הלא הוא לא יבצר ממנו שישלם לך שכר פעולתך וזהו ונאמן הוא בעל מלכתך וכו'. וא"כ צא וחשוב ע"פ האמת כי שכר ינתן לך. איזה גדול מה שתרויח פה או מה שינתן לך אם צמצמת מזונך לבלתי התבטל מלמודך כלל. וגם הכת החמשית שעליה אמר ובעל הבית דוחק. הנה היית יכול להשיב ולומר. הלא אמרת לי כי לא אמנע מהלמוד על הייסורין. כי נהפוך הוא כי על הביטול תורה באין היסורין. איך יתכן זה כי הלא נגד פני שזולת העדר עסקם בתורה גם הם רעים וחטאים לה'. ולא ייסורין ולא שבט אלוה עליהם. ואני הגבר ראה עוני בשבט עברתי על התבטלי מעט מהלמוד. על זה אמר גם זו אינה תשובם. כי הלא ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. לומר מתן שכרן של צדיקים כמוך הוא לעתיד. אך לא של רשעים כ"א בעה"ז. כלומר ובזה אל תתמה על החפץ למה באו עליך היסורים ולא על הרשעים. כי הלא הם מתן שכרן פה ואתה שע"ה. וע"כ צריך תנופה פה אשר חטאת גם כי מעט יהיה: