תורת משה - אלשיך, ויקרא יד:ד

1וצוה הכהן ולקח למטהר וכו' . הנה אין ספק כן אין דבר בכל משפטי תורתינו בפרטות אשר אין בו צפוני סודות. כי התורה והמשפט לאלהים אשר אין רעיון יכיל מחשבתו וכונתו בכל דין ומשפט. אחד מני אלף מפרטי פרטי הקטנים. כי מי עמד בסוד ה'. אך אמנם רשות נתונה מאבינו שבשמים לשום שכל והבין שמץ רמז הרומז על פשטי המקרא. מן הבא בידינו החלושה והקלוש'. אולי יחנן ה'. ויהי דבר אחר מדברינו הרבים מאשר רצה יתברך ברמז הרומז בו. זול' סוד ה' אשר עליו מלמעלה ויהי' מעט מחזיק את המרובה להעלותו על רצון קדשו יתברך ואני בה' אעלוז' המפליא חסדו לי כרוב חסדיו. ע"כ תרתי בלבי למצא שמץ רמז. כאשר צוה ית' למעהר מצרעתו לקחת שתי צפרי' חיות טהורות ועץ ארץ ושני תולעת ואזוב. ולשחוט האחד על כלי חרס על מים חיים ולטבול אות' ואת שתי קצות כנפי הצפו' החיה ואת סוף זנבה בדם הצפור השחוטה. ושלח אותה על פני השדה ולהזו' למטהר ז"פ. ואחרי כן לתת מדם האשם על תנוך אזנו ועל בהן ידו ורגלו ואחרי כן מן השמן כסדר הזה:

2אמנם הנה רז"ל (ויקרא פ' י"ו) קיימו וקבלו. כי אשמת דבר המצורה הוא על לשון הרע. ואמרו זאת המצורע המוציא שם רע. ע"כ בטהרו אחשבה צוה יתברך לעשות רמז פרישה וזהירות משפת יתר בל ישוב לכסלת אולתו. ועל פי תוכחות מוסרו כל אדם ימשוך. לשמור ולעשות גם הוא לבלתי הכשל במכשל' הזאת שתחת יד המצורע הלז אשר לא שער לפיו מחסום. וישום סכין בלועו אם בעל נפש הוא טרם הוציא מפיו דבר בלתי מתוקן:

3והענין כי בהתחלת הטהרו מהרעה הבאה עליו ע"י דבור לשונו. אבינו אב הרחמן כאב בן ירצה בה לתקנו בעצה טובה מלפניו. בצותו אותו יעשה דבר אשר בו לבבו יבין תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. כי להעמידו על האמת בא אלהים כמזכיר ומזהיר לו. כי תחת און ועולה נמצא בשפתו לקה בצרעת. ומלמדו דעת בל ישוב לכסלה כאשר בתחלה. הלא הוא כאשר צוה לו הוא יתברך לקח שתי צפרים חיות טהורות וכו' ולשחוט את הא' על כלי חרש וכו'.

4ולבא אל הענין נזכירה מאמר הרמב"ם ז"ל. שמחלק הדבור לחמשה חלקים ויקרא להם שמות. מצוה בו נזהר ממנו נמאס. אהוב. מותר. (א) הוא לדבר בתורה ומצות. (ב) בעדות שקר ורכילות. (ג) בסיפורי מאורעות. (ד) בשבח המעלות השכליות ומדותיות ובגנות הפחותות: (ה) והוא מה שצריך לדבר מסחורתו ופרנסתו ומאכליו. ואני בעניי ראיתי אחרי רואי להעמידן על שלש. כי שבח מדו' הטובות וגנות הרעות גם זה נכלל בכלל הגות בד"ת. וצא ולמד ממסכת אבות כי הן אלה כוללות מאמריה מראש ועד סוף והן הם מגופי תור' שבע"פ. וכן השנית והשלישית חשובות כאחת כי את שתיהן כאחד שנא ה':

5ונבא אל הענין והוא כי הן אמת כי אין ערוך אל בחינת דבור תורה ומצות. כי עליו אין להוסיף. ומה גם כי יצא הכל משולל חטא ושום פניה. אך גם הדברים אשר ידבר האדם בעסק חיי גופו ההכרחים ולמאכל שולחנו לשובע נפשו משוללים עושק וחמס. כ"א בדרך היתר במשא ומתן באמונה. גם הוא טוב בעיני ה'. יהי' זה הדבור השני כלו על פי התורה ובחינות דקדוקי במשא ומתן ומאכל ומשקה להתנהג בחסידות. אז יעלה גם הדבור השני לרצון לפני ה' שעור רב עם שהראשון הכביד. אך החלק השלישי אשר בו שיחה בטלה ורכילות ולשון הרע ונבלות הפה כל היוצא מפי האדם אשר לא כדת. רק רע הוא ממנו ירחק האדם כימי השמים על הארץ:

6ועם לבבי אשיח' כי זה יהיה הרמז הרומז הוא יתברך בסדר הזה. והוא כי נשא המשל שני סוגי הדבור. אחד דבור חיי נפש בלימוד תורה ומצות. ודבור חיי הגוף. אל שני צפרים שעניינם מעשה פטיט וצפצוף. ופירש עניינם באומרו חיות טהורות. כי שניהם בענין חיות. זה בחיות הנפש וזה בחיות הגוף. וגם שניהם טהורים שהוא כי יהי' זה וזה טהורות משוללות פניה. אבל בדיבור סוג השלישי הדומה לעץ ארץ. אשר בו ב' בחינות. א' שהוא עץ בלתי עושה פרי לא של טעם ולא של ריח מעין השיח' בטלה. וגם הוא עץ גבוה משל אל דבור של גסות הרוח כענין ל' הרע ודומה לו האומרים שפתינו אתנו מי אדון לנו. ע"כ למען התרחק מהב' בחינות הנמשלות אליו סמך אליו שני התועלת. שהוא מאמר התנא (אבות פ"ג) ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. שהוא כמאמרו שם שהוא עפר אם צדיק הוא. רמה ותולעה אם בלתי צדיק ששולט בו רמה ותולעה. וזה ירמוז פה שסמוך אל עץ ארז סמך שני התולעת. שהיא לרמוז. שני אל השנות הצדיק להיות עפר. ותולע' אל העשות תולעה אם בלתי צדיק הוא. והיה לשון של זהורית רמז אל לשון האדם שגוונה אדומה וגם משולהבת לדבר סרה. והיא אשר תעשה תולעת כמשפט עשרה מרגלים שהיו תולעים יוצאים מלשונם עד טבורם ונכנסים בטבור וחוזרים ויוצאים מהפה. והוא כמפורש אצלינו. שבפה חטאו על ארץ ישראל הנקראת טבור הארץ. לינק מהשכינה הדורש אותה תמיד כתינוק מן האם עודנו בכריס'. וגם תסמוך לו אזוב שהוא עץ היותר נמוך ושפל שבכל האילנות. ומה גם כי מצותו לקחת אזוב שיעור טפח להורות קוטן וכפיפ' יתיר' על טבעו. והוא לרמוז הדבר השלישי אשר דבר התנא. באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי רוח מלפניו ית' יעטוף. כי אימתו יתברך תבעתנה ותהי' נפש האדם כפופה לפניו. וזה רמז באזוב שהוא קטן שבכלל האילנו' וגם הוא טפח בלבד. וזכר לדבר כי האזוב הוא משל ורמז אל הנפש. והיא כי אזוב עול' מספר י"ו וכן עולה נפש במספר קטן. והכונ' שיסמוך שלשה אלה יחד. מקל של ארז ושני תולעת ואזוב. למען יזכור מה שעל ידם יתקן רעת מדתו הדומה לעץ הארז וזהו ועץ ארז וכו'. ואז וצוה הכהן ושחט את הצפור הא'. היא הברורה ומיוחדת משתיהן כנודע שכך הוא הדין. אל כלי חרס וכו'. הוא כי הדבור הא' שהוא משל הצפור הא'. שהוא על דברי עבודת שמים. מה שיעשה עיקר. הוא מהתורה עד המית גופו עליה. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש. הוא הגוף על מים חיים. כלומר על התורה הנקראת מים חיים כי על מים ישחוט כח דבורו הטוב עד בלתי השאר בו כח. כמעט שהוא המית עצמו עליה. ולא שיגעל בצפור החי' שהוא משל אל דבור חיי גופו. כ"א יקח אותה וזהו את הצפור החיה יקח אות'. כלומר ולא יגעל בה. אך יטבלנה בדם הצפור השחוטה. שהוא כי לא תאמר הלא בפני שני הפכי'. (א) המית גופי על התורה. (ב) עסוק גם בדבור חיי גופי. והנה הן תרתי דסתרן אהדדי. לזה רמז שהצפור החיה שהוא לחיי גופו. יקח אותה ולא ישמטנה ונטשת'. ואך לא לאכול משמנים ושתות ממתקים. ומלבוש שני עם עדנים. רק יצרף חיי גופו עם דם הצפור השחוטה. כלומר שמציאות המות עצמו עליה יהיה במקומו. וחיי גופו גם הוא לא ימיש מהטפל בו לקיים נפשו בגופו ולעדן שבתות וימים טובים וזהו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וכו'. וגם שכל עסקי חיי גופו יהיו טבולים ומשוקעי' בפנימיות וחיות התורה כי הדם הוא החיות.

7וזהו בדם הצפור השחוטה. וקבלו רז"ל (סוט' י"ו) שהיו טובלי' ראשי כנפי' וסוף זנבה. ויהיה הענין לרמוז לו בל יתפשט בעניינו עסק הגוף הרבה. ע"כ טובל קצת כנפי' המתפשטות. וגם רמז שאפילו יהיה בעל הון וישים לב כי יעשה לו כנפים. לכן יטבול קצת כנפים בדם הצפור השחוטה אשר בו רמז המית עצמו על התורה. וימשוך ידו מהתענג ומרוך ומרוב כל. וגם יטבול סוף זנבה. לרמוז יביט אל אחריתו כי עפר הוא ואל עפר ישוב ולמה יתגא'. כי אם יתן אל לבו אל אחריתו שיהי' שקוע וטבול בפנימיות וחיות התורה וגם יביט כי סופו להשתלח על פני השד' כי שם יקבר. וזהו ושלח את הצפור על פני השדה. וגם את עץ הארץ ואזוב צוה יתברך לטבול בדם הצפור השחוטה:

8ולבא אל תכונת הרמז. נזכירה מאמרם ז"ל (נגעים פ י"ד) באומרם. כי העץ ארץ היה מקל שאורכו אמה. וגם אמרו שהשני תולעת היה לשון של זהורית שהיה כורך בו המקל של ארז והאזוב. והיה טובל אותם בדם הצפור השחוטה. וגם אמרו שאורך האזוב טפח. ויהיה הרמז כי הלשון של זהורית הוא משל ללשון האדם. שהוא כדמות' ואדומ' כלשון. והיא כורכת בדבור' את הגוף ואת הנפש. כי את שניהם תכלול ותכרך בלי ספק. והגוף רמוז באמת אורך הארז. כי אמת ארז עולה במספר קטן עשרים כמספר חומר במ"ק. ואזוב עולה י"ו כמספר נפש במספר קטן. ואמר כי את מעמד שלשתן הגוף והנפש עם הכורך אותם יטבלם בדם הצפור השחוטה. משוקעים במדת הממית עצמו על התורה. באופן יהיה הגוף נשבר ונדכא תוך עיקר עסק התורה וקיומה. וכן הנפש תהיה כעוטיה תוך מדה זו וכן הלשון. למען יהיו כל דברותי' טבולי' ושקועים בענייני התורה. וזהו וטבל אותה וכו' בדם צפור השחוטה על המים החיים. היא התורה. ובזה על המטהר ע"י תשובתו. בטבולים האלו הרומזים שרשי המוסר ליתקן על פי התורה. לרמוז לו שע"י כך יושפע שפע מימי קדושת התורה. ויושרש בכשרון מאתו ית'. כי כבר בא ליטהר מסייעין אותו. וז"א המטהר. שהוא כי כבר בא ליטהר והיחל בדבר. ואמר שבע פעמים לרמוז כי יושפע בו שפע קדושת כשרון להיות צדיק יסוד עולם שנברא בשבעה ימים: