תורת משה - אלשיך, ויקרא כג:כז

1וידבר ה' כו' אך בעשור לחדש כו' . ראוי לשים לב. (א) אל מלת אך. מה בא למעט ע"ד הפשט זולת הנוגע אל הדין. (ב) אומרו הכפורים לשון רבים ולא אמר יום הכפור. (ג) ייתור הה"א כי לא אמר יום כפורים כמאמרו בפסוק שאחריו. (ד) מלת הזה שהוא מיותרת. (ה) כי מאו' יום הכפורים ומאומרו מקרא קדוש יראה כי יום שמחה הוא ומאומרו ועניתם כו' נראה שהוא יום ענוי. (ו) אומרו והקרבתם אשה לה' בין הדבקים כי פסוק שאחריו וכל מלאכה לא תעשו היה לו לסמוך אחר שאמר מקרא קדש יהיה לכם. (ז) אומרו וכל מלאכה כו' כי יום הכפורים הוא כו' כי הלא אין הכפרה טעם מספיק אל השביתה כי הרי שבת אסור במלאכה בעונש יותר מזה ואין בו כפרה. (ח) אומרו לפני ה' אלהיכם כי מי לא ידע שכן היא כי אנה יהיה האדם שלא יהיה לפני ה'. (ט) אומרו כי כל הנפש כו' כי הלא אין זה נתינת טעם שתצדק בה מלת כי. ומהראוי היה יאמר וכל הנפש כו'. (י) למה חזר פעם שנית להזהיר על המלאכה ואמר וכל מלאכה לא תעשו. (יא) למה אמר שבת שבתון הוא לכם כה ולא אמרו למעלה באומרו מקרא קדש. (יב) אומרו שבת כו' ועניתם כו' שמורה כי השביתה היא טעם אל הענוי ואדרבא היא טעם אל מקרא קדש ושמחה:

2והנה למעלה כתבנו דרך אחר אל אומרו אך כו' ועניתם כו' והקרבתם אשה לה' שהוא בראש השנה יהיה לכם זכרון תרועה אך תאכלו ותשתו אתם ומזבח ה' כי והקרבתם אשה לה' אך בעשור לא כן כי יום כפורים הוא רק אתם תרעבו והמזבח יאכל כי ועניתם כו' בצום נפשכם והמזבח יאכל לחם אלהיכם כי והקרבתם אשה לה'.

3עוד יתכן דרך שני מעין הקודם והוא בשום שכל והבין מאמרם ז"ל (בפסיקתא) וז"ל וה' נתן קולו לפני חילו כו' נתן קולו לפני חילו בראש השנה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. כי עצום עושה דברו שהקב"ה מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו. כי גדול יום ה' זה יום הכפורים. ונורא מאד ומי יכילנו שלשה ספרים נפתחין לפניו כו' עכ"ל:

4והנה ראוי להעיר בו. (א) מי הגיד להם שבר"ה ידבר. (ב) מהו הקול הזה שה' נתן בראש השנה. (ג) אומרו כי רב מאוד מחנהו אלו ישראל כי כאשר פירש מי הם מחנהו למה לא פירש מי הם חילו שאמר שנתן קולו לפני חילו. (ד) לדעת על איזה דור ידבר שהיו ישראל רב מאד וגם איך מהיות רב מאד מחנהו ימשך אתו יתברך קולו לפני חילו. (ה) אומרו כי עצום כו' שהקב"ה מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו מה היא הכח הלז. ואיך יתקשר עם האמור. (ו) אומרו כי גדול יום ה' זה יוה"כ. האם אין יום יקרא יום ה' כ"א יה"כ. (ז) שאין לו קשר עם הקודם כלל. (ח) אומרו ונורא מאד כו' ג' ספרים נפתחים וכו' כי הלא הג' ספרים נפתחים הוא בר"ה ואיך אומר שהוא ביום הכפורים:

5אמנם הנה המה ראוי כי הלא כלל הוא בידנו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ועל כן הקשה לו מה צורך הוא ובית דינו. לתת קול לפני חילו שיאמר ה' נתן קולו כו' ועוד מהו הקול הלזה. ועוד אומרו חילו ואומרו מחנהו שיראה כפל ענין במלות שונות למה כפל ולמה במלות שונות. ועוד מה יתן ומה יוסיף היות רב מאד מחנהו אל הקול. ועוד אומרו כי עצום עושה דברו כי מי לא ידע כי עושה דבר ה' עצום יקרא כי אלהיו יתברך בעזרו. ועוד שהוא בלתי מקושר. ועוד אומרו כי גדול יום ה' וכו' האם יש יום גדול ונורא בעולם שאין מכיל אותו על כן על כל הדברים הקשים האלה בכתוב גזר אומר כי על הימים הנוראים ראש השנה ויום הכפורים מדבר. והוא לספר גודל רחמנותו יתברך על עמו ישראל גם בעתות תוקף הדין הלא הוא כי דרך המלך המייעד יום מועד להיות נצב לריב לשפוט אנשי עיר מערי מלכותו אשר שמעה אזנו כי כרובם כן חטאו לו ואותם יעמוד במשפט לדין דינם איזה לחיים ואיזה למות ויארכו הימים עד בא יום מועד ולא התעוררו ביני וביני לתקן את אשר עותו. על כן בהגיע יום הדין ההוא ויגביר חייליו במקום כסאות למשפט לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ולפניו מיימינים ומשמאילם לא יהמו רחמיו עליהם ביום ההוא לשוב לעורר לבם ולהתרות בהם ישובו עדיו וירחם כי עמו הסליחה כי הלא עלה עשן באפו יען וביען לו התעוררו לשוב לתקן טרם בא מועד רוגז הדין. אמר כי לא כן אלהינו מרחם עם עמו ישראל כי הבנים בניו והבנות בנותיו יתברך המה. על כן עם היות כי מראשית שנה ידוע לישראל כי יבא יום הרת עולם יום יעמיד במשפט כל יצורי עולם ואיש אין בהם אשר לא חטא לו יתברך ומצוה וחובה עליהם לשוב עד ה' טרם בא יום ה'. ועם כל זה ביום ר"ה אשר בו ישבו כסאות למשפט לפניו יתברך וכל בני חילו פמליא של מעלה אשר אז יבאו בני האלהים להתיצב על ה' מיימינים ומשמאילם וגרדיני נמוסין. והיה הדעת שופטת כי אז לא יפנה דרך רחמים לעורר לב עמו לשוב עדיו יען איחרו מלתקן מעשיהם טרם בא יום עשות משפט. אך הוא יתברך כרוב רחמיו וחסדיו אדרבה אז יכמרו רחמיו להעביר קול להחריד ולעורר לבותם ישובו אז מאשר לא שבו בכל ימי השנה עד היום ההוא. הלא הוא כי ביום ר"ה אשר כבר הושמו כסאות למשפט וכל חיל שמים בני האלהים בפניו להתייצב על ה'. אז יצוה להשמיע קול שופר לעורר הלבבות כמאמר הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה) כי רמז השופר הוא לעורר הלבבות לשוב עד ה' כלו' הקיצו ישנים כו' שהוא רחמים גדולים כי ברוגז רחם יזכור. וזה ענין המאמר. והוא כי מכח כלל אשר בידינו כי כל מקום שנאמר בו וה' הוא ובית דינו על כן גזרו אומר כי באומרו פה וה' הוא לומר כי בזמן המיוחד להיות הוא ובית דינו יחד ידבר וזהו וה' כו' בר"ה. ושיעור הכתוב כי וה' כלומר בזמן שהוא ובית דינו יחד שהוא בר"ה לשפוט כל הארץ אז נתן קולו הוא קול השופר שהוא מתנה טובה לעורר לבותם לשוב עד ה' עם היותו כבר לפני חילו המיוחד הוא חיל שמיא בני האלהים הבאים להתיצב לפני ה' הם גרדיני נמוסין לעשות דין ומשפט אשר אז לא עת רחמים הוא כ"א עת רוגז. עם כל זה בעת ההיא שכבר הוא ית' לפני חילו נותן קולו לעוררם לרחמים. ושמא תאמרו ולמה יעשה כן ואדרבה על אשר לא שבו עד יום המשפט היה לו ית' להמלא דין עליהם. לזה אמר כי ראה ית' שני דברים. (א) כי רב האיכות הוא מחנהו ית' אלו ישראל כי חלק אלוה ממעל המה ולמה יניח' לאיבוד. וזהו אומרו כי רב מאד מחנהו אלו ישראל כלו' מחנהו הנז' יאלו ישראל אך חילו שהזכי' תחלה אינם ישראל כ"א חילו ית' המיוחד לו הוא חיל שמיא כמדובר:

6עוד טעם שני לרחם עליהם בקול ההתעוררות הנזכר הלא הוא כי עצום עושה דברו שהקב"ה מעצים כחן וכו'. לומר ראו נא איך ראוי לבלתי התאכזר נגדם על שלא שבו קודם ר"ה כי הלא כ"כ גדול כח יצרם הרע שצריך הקב"ה להעצים כח הצדיקים כדי שיעשו דברו שאם לא כן לא היו יכולים לעמוד נגד יצרם והוא מאמרם ז"ל (סוכה דף נ"ב) על פסוק צופה רשע לצדיק כו' אין לך יום שאין יצרו מתגבר עליו ומבקש לטורדו מן העולם שנאמר צופה רשע לצדיק כו'. ולולא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. ואם כן איפה אל תתמהו אם הוא ית' זוכר רחמים גם ביום הדין לעורר לבותם לשוב עד ה'. ושמא תאמר למה צריך כ"כ הלא לעומתם יום הכפורים שעצומו של יום מכפר והוא יום רחמים גדולים כי הוא יעמוד להם ומה צורך אל כל החרדה הזאת. לז"א הנה אין לבטוח ביום הכפורים בלי תשובה עצמה ועזר משדי והתעוררת מאתו יתברך לעשותם. כי הלא גם כי גדול יום ה' שהוא יום הכפורים שהיא חסד כמשמעות תואר גדול שהוא על החסד כנודע הלא לעומת זה ונורא מאד הוא יום הכפורים ראוי לכל איש להיות ירא וחרד מאד ממנו כי הלא יש בחינה כי ויתר הוא יום הדין מר"ה ומי יכילנו לעוצם דיניו כי הלא שלשה ספרים נפתחים בר"ה והספר של צדיקים גמורים הוא נחתם לחיים בר"ה ואין למיתה רק של רשעים גמורים שהם המעט. אך הבינונים שהם רוב העולם נדונים ביום הכפורים אם כן יותר הוא נדון בו מבר"ה כי כל הנשאר תלוי מאז נדון בו. ועל כן צריך הכנה גדולה מר"ה למען יוכלו עמוד ביום הכפורים. והוא כי יתברך כמקרה הרופא עם החולה כן יקרנו עם עמו ישראל בימים הנוראים אשר יעשה בהם משפט כי כאשר הרופא ירפא חולה ממילוי האצטומכא מחלאת טנופי מותרי מאכלות ויחפוץ לתת לו הרקה לא יתננה פעם אחת כי אם יקדים שלשה ימים לתת לו השקאה יום יום להרפות ולהניף קושי המותרות הדביקות באצטומכא תחלה. ואחרי כן ע"י הכנה זו תבא ההרקה ותנקה הכל. כך ערב ר"ה אדם צם ואחר כך מר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ישלים להתחיל לעורר הלבבות להתחיל לפתח חרצובות רשע מעט מעט יום יום. למען אחרי כן ביה"כ יענו את נפשותם עם עזר עצומו של יום ועבודתו כי אז יורק הכל לגמרי עד בלתי השאיר שריד ואז ינקה מאולתו ומכל חלאת טומאתו וישים כבוד מנוחתו:

7הנה כלל הדברים כי הוא ית' רופא רחמן ונאמן לכל תחלואי נפשנו מעלה ארוכה לכל תחלואינו לאט לנו. כי מיום ר"ה מתחיל לעוררנו מתרדמת אולתנו בהשמיענו קול שופר כי ישמיע לאזננו קול ושוברו עמו מפרק הרים עונותינו ומשבר סלעי פשעינו כי הוא זכרון תרועת מלחמה אשר ילחמו עלינו חיל אשמותינו לפניו כוננו בב"ד הגדול והנורא אשר בשמים ממעל ביום הרת עולם ביום יעמוד במשפט כל יצורי עולם לגרשנו מן הארץ ולהאבידנו כי אז נכנע ונשוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ונשוב נהיה הולכים ושבים יום יום עד בא יום העשור כי אז ע"י אשר מורק ושוטף דבק חלאת טומאת אשמותינו הדבקים בנפשותינו ואשר תצטרף עבודת היום עם עצומו של יום וה' ענויים תורק פעם אחת כל חלאת אשמותינו עד תומם כמשל הרופא שרפא ירפא בדרך הזה כמדובר וצורך כל ההכנות האלו הלא הוא כמפורש במאמר על כי קשה יומא דכיפורא מיומא דדינא כי נורא הוא ומי יכילנו כי רוב העולם נדונים ביום הכפורים וזה בשני בחינות א' שיעמוד בין החיים ובין המתים לבינוניים. שנית דרך כלל לכל יצורי עולם לכפר על עונותם לפי תשובת כל איש ואיש וזכותו:

8ובדבר הזה נבואה אל ענין הכתובים הלא הוא כי אומר הוא יתב' הנה ביום המשפט בא' לחדש איננו מכביד עליכם לענות נפש כי אדרבא יהיה לכם שבתון זכרון תרועה כי תהיה לכם קול שופר זכרון תרועה והכנעה של הדין העליון אשר בו ביום אתם נדונים. כי אין זה רק התעוררות והתחלת תשובה ועם התשובה לא יספיק לכפר עליכם גם כי תרבו תשובה כי אך בעשור לחדש כו' הוא יום הכפורים ולא מראש השנה. והוא הנודע ממאמרם ז"ל (במס' יומא דף פ"ו) כי תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. והוא משל הרופא שמקדים השקאות לרכך ואח"כ נותן הרקה. וזהו אומרו הזה כי להיות בפירוש שהיחלה תשובתם בו הוכן להיות זה יום הכפורים ולא יקל בעיניכם מורא שמים וחרדת' תשובה ביום ההוא. באמור כי אדרבא יום חסד ורחמים וכפרה הוא כי הלא אינו אומר יום הכפור הוא. אלה יום הכפורים הוא כי הוא מיוחד לשני כפורים באופן צריך זכות והכנעה יתירה והוא אחד לדון כל הבינונים לחיים או למות. שנית כוללת אל כל יצורי עולם כצדיק כרשע כבינוני לכפר בעד כל עון ופשע שאין בו כרת או מיתת בית דין לכל איש ואיש לפי הכנעתו ותשובתו. ולכן ועניתם את נפשותיכם ולא זה צום אבחרהו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע כי הלא המה הוראת הכנעה ואיננה ואם ישנה היא לגוף בלבד. אך בזה חפצתי במה. ועניתם את נפשותיכם כי עד נפש יגיע הענוי בעצם וראשונה. ובעד הגוף החומרי והקרבתם ב"ח תמורתכם. וזה ועניתם כו' והקרבתם כו' ובמה שארז"ל (יומא דף כ') כי השטן עולה בגימטריא שס"ד שהוא כמנין ימות השנה חסר א' לרמוז כי מושל הוא בכל ימות השנה חסר אחד הוא יום הכפורים שלא ניתן לו רשות בו לקטרג:

9עוד אמרו רז"ל (במד"ר) כי אדרבה מהפך לישראל לאוהב ואומר לפניו יתברך כמה אומה טובה יש לך בארץ אין להם אכילה ולא שתיה כמלאכי השרת ואין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כמלאכי השרת. ואפשר כי ממקומו יפן ברחמיו לעמו למצא שמץ רמז דבר מה מאמריהם אלו. והוא כי באומרו אך. ובטעם פזר גדול רמז לומר הנה יש מיעוט אחד בעשור לחדש שעל ידי יום הכפורים הוא והוא השטן שסלקו יתברך מעל ישראל עמו ביום הכפורים וזה הוא המעוט הרמז שאך. כי יש דבר מיעטו יתב' ביום ההוא מישראל והוא רמז במלת אך. כי אך בגמטרי' עם התיבה עולה כ"ב כמספר השט"ן. ורמז בטעם הפזר גדול שמגבי' את התיבה בתנועתו כן המיעוט הרמוז בהגביהו ית' מעל עמו בעשור לחדש. ועל ידי כן יום הכפורי' הוא. והוא כי כל א' משאר ימי השנה אפשר היות בו קטרוג או כפרה. אך זה יום הכפורים הוא בלבד ולא הפכו. ועל כן מקרא קדש יהיה לכם ישראל וזאת עשו ועניתם את נפשותיכם שהוא כי ע"י הצום יאמר כי אדרבה יש לו ית' עם. הם ישראל כמלאכי השרת שאין בהם לא אכילה ולא שתיה. וגם באו' נפשתיכם בחסרון וי"ו רמז אחדות כאלו כל ישראל נפש אחת המה. גם הוא מה שבו יגמר ההלל השטן על ישראל באומרו אין להם לא שנאה ולא קנאה והם דברי המאמר השני שהזכרנו ואחר הרמז של השלום בין אדם לחבירו אמר כי על מה שבינם למקום והקרבתם אשה לה':