תורת משה - אלשיך, ויקרא ה:יז

1ואם נפש כי תחטא וכו' : (א) הנה מהראוי היה יאמר. ואם נפש אחת תחטא וכו' או נפש כי תחטא. אך לומר ואם נפש כי תחטא הוא לשון בלתי מובן. (ב) אומרו ונשא עונו. כי זה לא יצדק רק בעון מזיד. כענין שבועת העדות שאמר למעלה ונשא עונו. שהוא על מי שכפר ונשבע בזדון. אך במי שלא ידע ושגג. איך ישא עון:

2אמנם הנה ענין הכתוב ידבר. במי שהיו לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן. ואכל אחת מהן ולא ידע אם של חלב אכל אם של שומן אכל. וגזרה חכמתו יתברך. יביא איל מן הצאן תמים לאשם. והוא אשם תלוי שמגין עליו מן הייסורין עד שיודע אליו אם חלב אכל או שומן. ואם יודע לו אחר זמן כי חלב היה מה שאכל. מביא אח"כ קרבן חטאת ויכפר. והנה קרבן זה בדבר זה כל השומע יתמה. באמת באמור מריה דאברה' אם לא היתה רק חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ואכלו. ונעלם ממנו אם חלב או שומן אכל. עם היות שאח"כ נודע אליו שחלב אכל ודאי. עם כל זה קרבנו כשבה או שעירת עזים שדמיה קלים. אפילו פטרוזא בת דנקא. וכשהיו שני חתיכות לפניו וחשב ששל היתר אכל. ואח"כ הוא מסופק אם אכל היתר או איסור. מביא איל תמים מן הצאן שדמיו מרובים. ועדיין הדבר תלוי עד שיודע לו שאכל ודאי חלב ויביא חטאת. והלא כמו זר נחשב. והנה על זה אמר רבי יוסי הגלילי (כריתות כ"ו). הרי הכתוב ענש על מי שלא ידע. על אחת כמה וכמה על מי שידע שיענש. והנה לא יבצר שהתימה במקומה עומדת. למה ענש על ספק זה מבאחר. ומה גם כי ק"ו והוא מאשר לא היה לפניו רק חתיכה אחת ואכלה בחזקת שומן. ואח"כ נודע אליו כי חלב היה. בודאי שבשעיר' עזים מתכפר:

3והנה אחשבה. כי הן אלה דברי מקרא שכתוב ואם נפש וכו'. לומר הלא כתבתי לך שהנהנה מן ההקדש בשגגה. מביא אשם איל תמים מן הצאן. וזהו מחומר ההקדש. שאלו שגג על איסור אחר היה מביא שעיר לחטאת. אמר עתה אודיעך. כ"א נפש כאשר תחטא יהיה ביתר איסורין. ולא ידע אם היה איסור. גם בו לעון יחשב לו. עם שאינו מן ההקדש. כ"א יתר מצות. ונשא עונו. ואמר עליו והביא גם היא איל תמים:

4וזהו שעור הכתובים ואם נפש כאשר תחטא. יהיה שועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה. עם היות שאינו ענין הקד' וגם אינו איסור ודאי כ"א ולא ידע עם כל זה ואשם ונשא עונו יאמר עליו קרוב לזדון והביא איל תמיה וכו' ולא חטאת נקבה. וזהו והביא וכו'. והוא כמפורש בקבלה. כי על שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן. וחשב שהיו היתר ואכל מאחד מהן. ואח"כ נודע אליו שהאחד היה של איסור. ועדיין אינו יודע אם האיסור אכל. שמביא איל תמים והוא אשם תלוי כמדובר. והנה הלא על כל הדברים האלה תתחזק הקושיא. ע"כ להשיב עליה. אמר אשם הוא אשום אשם לה'. והוא לומר מה שיפלא בעיני כל שומע למה זה שנודע אליו שהאחד הי' של איסור ועדיין אפשר שמה שאכל היה היתר. יהיה חמור ממי שלא היתה לו רק חתיכה אחת ואכלה בחזקת היתר. ונודע אליו בודאי שחלב אכל. אינו קושיא. כי הלא אין תימה. רק בהביט אל מה שאחר שנודע אליו שהיה איסור. שעל זה יקשה למה אשר נודע אליו שודאי אכל חלב יהיה קל. מאשר לא נודע אליו רק שחתיכה אחת היה איסור. עם היות שעדיין אפשר שהיתר אכל. אך בהביט אל עת שאכל. שעדיין לא נודע דבר לא בזה ולא בזה. יותר יאשם אשר היו לפניו ב' חתיכות ואכל מבלי שום לב אם היתר או איסור היה. יותר מזה שיאשם אשר היתה לפניו חתיכה אחת בלבד וחשב שהיתה שומן ואכלה. והוא כי באחת אין לפניו דבר שיבחין בו חלב או שומן היא. ולכן לא תגדל אשמתו כ"כ. אך אשר לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן. אם היה שת לבו לעמוד ולהתבונן בשניהם. ודאי היה מכיר החלב. כי בהיות חלב ושומן לפניו סמיכות קל להבחין החלב מהשומן. כי ניכר למראית העין בהיות שניה' יחד מה שאין כן בהיות אחד בלבד שאין שכנגדו לפניו להבחין בו. ע"כ קרוב למזיד יחשב כאשר היו ב' חתיכות בעת שאכל אפילו שלא נודע אליו רק שאחד חלב. מאשר אכל חתיכ' לבדה שהיתה לפניו בחזקת היתר. וידע שאיסור היה באחד. וזה מאמרו ית' באומרו. אשם היא אשום אשם לה'. לומר אל תתמה להקל באשמות זה שהיו לפניו שני חתיכות. יותר מאשר לא היתה לפניו רק אחת. כי הלא דע כי אשם הוא בעצם. והטעם כי לא תביט אל עת שנודע מה שהיה אם חלב או שומן. כי זה ודאי שחלב אכל למפרע וזה ספק. כי אם אל עת אשמו' אכילתו. וזהו אשום אשם לה' לומר בעת האשום אז אשם לה'. כי אז היו לו במה להבחין ולא שת לבו וקרוב למזיד הוא מה שאין כן האחר' שחתיכה אחת היתה לפניו ולא היה לו במה יבחין: