תורת משה - אלשיך, במדבר יד:כו

1וידבר ה' וכו'. ראוי לשית לב (א) למה זה נתייחד דבור זה גם לאהרן כיון שמשה לבדו המדבר באומרו אמור אליהם וכו'. (ב) אומרו עד מתי מי אמר לו שיאריך להם שמשיב ואומר עד מתי וכו'. (ג) כי הלא ענין זה כבר נאמר באומרו למעלה עד אנה ינאצוני וכו'. (ד) אומרו אשר המה מלינים ב' פעמים. (ה) שאומר שמעתי מי לא ידע ששמע. (ו) כי הלא אומרו ששמע היה ראוי לאומרו קודם כל דבריו יתברך אשר דבר על דבר המרגלים ולא עתה. (ז) מה שחזר לומר חי אני אחר שכבר נאמר למעלה. (ח) אומרו דברתם באזני כי מלת באזני מיותרא. (ט) אומרו יפלו פגריכם למה אמר לשון זה ולא אמר תמותו. (י) כי הלא כל זה נראה שהיה בכלל אומרו למעלה אם יראו את הארץ וכו'. (יא) ייתור אומרו וכל פקודיכם לכל מספר וכ' מבן כ' וכו'. (יב) אומרו אשר הלינותם עלי כי הנה זה נאמר כמה פעמים. (יג) אומרו אשר הלינותם עלי אם אתם תבאו אל הארץ וכו' כי אם כלב וכו' הלא כל זה נאמר למעלה באר היטב וגם נשית לב אל הזכירו פה השבועה. (יד) אומרו וטפכם אשר אמרתם וכו' למה מזכיר הטף בין מה שמדבר על עצמם. (טו) אומרו וידעו את הארץ מה ענין ידיעה זו ויותר היה צודק יאמר וישבו בארץ וכו' וגם למה חוזר להזכיר אשר מאסו בארץ באומרו אשר מאסתם בה. (טז) כי אחרי אומרו למעלה יפלו פגריכם למה חוזר ואומר ופגריכם אתם יפלו במדבר וכו'. (יז) אומרו אתם שהוא מיותר. (יח) שהראוי יאמר תפלו לנוכח כאומרו אתם. (יט) אומרו ובניכם יהיו רועים במדבר וכו' למה לקו בעון אבותם ארבעים שנה וגם מה ענין היותם רועים. (כ) אומרו כמספר הימים אשר תרתם כי מהראוי יאמר אשר תרו וידבר על התרים בעצמם. (כא) אומרו אני ה' דברתי מי לא ידע כי הוא ית' דבר. (כב) או' אם לא זאת וכו' כי הלא כל זה שנוי ומשולש למעלה. (כג) אומרו יתמו למה שינה מהקודם שאמר יפלו פגריכם. (כד) למה כפל ואמר ושם ימותו ומה גם כי בכלל מאתים מנה. (כה) אומרו ושם ומהראוי יאמר ופה ימותו או ובו ימותו ולא יאמר ושם. (כו) אומרו והאנשים אשר שלח משה וכו' כי הנה כל פסוק זה ותחלת פסוק שאחריו הוא ייתור ונאמר לבלי צורך והיה די יאמר וימותו מוצאי דבת הארץ לפני ה'. (כז) אומרו לפני ה' כי אין דבר אשר לא לפניו יהיה. (כח) או' ויהושע וכו' חיו מי לא ידע שחיו ומה גם כי בכלל אומרו שיבאו אל הארץ הוא שחיו ואם הוא שנטלו בארץ למה נאמר בלשון חיו:

2אמנם הנה לבא אל הביאור נזכירה מאמר רז"ל האומרים שמשה בקש רחמים שיכתב עונו בתורה יען לא האמנתם בי וכו' שלא יאמרו מרגלים מתו במדבר ומשה ואהרן ג"כ ויאמרו כמות זה כן מות זה. משל לשתי נשים לוקות זו על שזינתה וזו על שאכלה פירות שביעית זו שאכלה פירות שביעית בקשה שיתלו מאותן הפירות בצואר' שלא יאמרו שגם היא זינתה. ונבא אל הענין והיא גם הוא ית' חשש על כבוד משה ואהרן ובא להפיס דעתן במה שאל שניהם ייחד להם דבורו על עונש מרגלים ואשר שלחום למען ידעו שניהם כאחד כי לא כמות אלה ימותו שניהם חלילה כאשר יבא בביאור המקראות. וז"א וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כלומר למה שיתף גם את אהרן הלא הוא כדי לאמר עד מתי וכו' שבכלל הענין הוא להודיעם כי לא שם חלקם כהם. והענין כי ראה ית' שהיה מקום להרהר חלילה על צדק משפטו זה ובא להרים מכשול מדרך עמו וזה מכמה פנים. א'. לא ימנע או אשמת מרגלים כבדה מאד או הוא קלה. וזה מטעם כי התרים את הארץ אשר ראו הגידו כי עז העם והערים בצורות וכו' וגם בני ענקים ראו שם. ומאמרם ארץ אוכלת יושביה הנה ארז"ל כי מתו אנשים רבים בהיותם שם וה' עשה לבל ישימו לב אליהם. ואפשר כי המה לא הבינו עצת ה'. וגם השומעים מהם לא יאשמו בעצם כי אחיהם המסו את לבבם. וגם כל תלונותם לא על ה' היתה כי אם על משה ועל אהרן כאומרו וילונו על משה ועל אהנן וכאומרו לו מתנו וכו'. הנה אם אשמתם כבדה לפני ית' איך הושוה עונשם לעונש משה ואהרן על מי מריבה כי אלו ואלו האריכו ארבעים שנה ואחרי כן מתו במדבר. ואם קלה אשמתם לפניו מהטעמים הנאמרים על מה חרד הוא ית' את כל החרדה ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו. עוד ב' יוכל איש לדבר ולומר איך עשה ה' ככה ולא נתנם לבא אל הארץ והוא ית' נשבע להם להביא אל הארץ כאומרו פרשת וארא לכן אמור לבני ישראל אני ה' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו' הנה בו נשבע להביא את יוצאי מצרים אל הארץ. עוד שלישית היה מקום להרהר והוא אם על בני עשרים קצף ה' למה הניע את הפחותים מבני עשרים שנה מ' שנה במדבר. ועוד רביעית והיא למה לא הניע ה' את עשרה המרגלים מ' שנה שיהיו נעים ונדים שהוא קשה ממותם מיד. על כל הדברים האלה בא האלהים ויאר לנו. ובראשון היחל ואמר כי למשה ולאהרן יאות לומר דבר זה כי לא הושוו בעונש עם עושי רשעה חלילה. כי כל משפטו יתב' במספר ובמשקל ואין בו נפתל ועקש כ"א לאיש כמעשהו. והוא על הא' היחל ואמר עד מתי כו' וזה בהזכיר מאמרם ז"ל כי באומרו יתב' העדה הרעה על העשרה מרגלים הכתוב מדבר. כי על כן למדו מכאן כי אין עדה פחותה מעשרה. וא"כ פסוק זה עד מתי לעדה הרעה ופסוק שלפניה אם לא זאת אעשה לעדה הרעה על עשרה התרים את הארץ ידבר. ונבא אל הענין אמר על אשר היה מקום להרהר במשפט הנעשה למרגלים שהוא הדבר הראשון מהד' שהוזכרנו הנה דעו לכם כי כל אחד מקבל עונשו כמדת אשמתו. העשרה מוציאי דבת הארץ לא אאריך להם כלל כי הלא עד מתי לעדה הרעה הזאת כלומר עד מתי אאריך להם כ"א לפקוד עליהם מיד. וכן היה כאומרו אחרי כן וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ כו'. ולא בלבד על מה שחטאו כ"א על שהחטיאו את ישראל וזהו אשר המה מלינים עלי שהוא עון חמור עד מאד ואין מספיקין ביד המחטיא לעשות תשובה. וכל יתר העם לא יעלה על רוחך שעליכם היתה תלונותם או לומר אחינו המסו את לבבנו כי הלא את תלונות בנ"י אשר המה מלינים עלי כלומר גם שהיו מורים כמתלוננים על שניכם לא כן היה כ"א עלי כי אני רואה ללבב שמעתי והבנתי כי כן היה וזה ושמעתי כד"א שמעני אדוני. ולכן אמור אליהם חי אני כלומר אני כבשר ודם הבלתי חי שעל כן לא יראה ללבב כ"א חי אני. ועל כן כאשר דברתם באזני כלומר לא מה שנכנס באזני משה ואהרן וכל השומעים פי בשר ודם המה ולא יראו ללבב כ"א הבא באזני השומע ומבין ללב כן אעשה לכם כלומר גם שעונכם חמור לא אעש' כ"א היוצא מפיכם. ולבל יראה כי כמותם ימותו משה ואהרן במדבר אחר מ' שנה. הנה אינו דומה כי במדבר הזה יפלו פגריכם ולא שימותו בלבד כ"א שיפלו מעצמם ממצבם. משא"כ גויות משה ואהרן כי גם גופם במותם במדבר מעמד וגדולת ערכם נצב תמיד כנודע קל וחומר מר' אחאי בר יאשיה ור' אלעזר בר' שמעון ודומיהם. וא"כ אינו דומה חלילה להם. ועוד הפרש שני והוא כי בכם הוא פקודיכם לכל מספרכם כו' כלומר אותם שהיה מספרם מבן עשרים שנה ומעלה משא"כ שבט לוי וא"כ אין משה ואהרן בכלל זה. ועוד טענה ג' והיא כי כל זה היה על אשר הלינותם עלי אך לא הלינו משה ואהרן. ועל השבועה באומרו לכן אמור לבני ישראל וכו' והוצאתי כו' והבאתי אתכם אל הארץ וכו' הנה אני מקיים כי הלא אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפונה וכו' וטפכם וכו' כי את שני אלה והטף והבאתי אותם כו' לקיים בהם השבועה. ולא יאמר עליכם פוקד עון אבות על בנים כי אין הדבר ההוא רק כד משלמין בניא למחטיא בתר חובי אבהתהון. אבל פה הוא בהפך כי אתם מאסתם הארץ ואלו הבנים ידעתי כי ידעו ערכה ויאהבוה וזהו וידעו את הארץ אשר מאסתם בה: