תורת משה - אלשיך, במדבר כ:ז

1וידבר כו'. הנה בפרשה זו רבו הדעות על מה נאשם משה רע"ה על כוונת המקראות והנה הדרך הקרוב להתקבל יותר כי הוא יתב' אמר ודברתם והוא הכה וע"פ הדבר הזה נעיר קצת בכתובים ונבא אל דרך קצרה נאה ומתקבל לפי דעתנו והוא ראשונה נשית לב. (א) אל אומרו לאמר כי הוא צווי פועל שיעשה הוא ואינו לאמר לזולת. (ב) למה צוה ית' לקחת המטה אחר שהפעולה היא בדבור ולא יראה חלילה כנותן מקום לטעות שהכונה להכות בו. (ג) למה הצריכו להקהיל את העדה. (ד) למה בחר ה' תהיה פתיחת הבאר ע"י דבור. (ה) למה הוצרך יהיו שניהם מדברים ולא יספיק משה לבדו. (ו) שהל"ל ויצאו מים ולא לשון נתינה וגם לא יאמר מימיו כ"א מים. (ז) אומרו והוצאת להם מים הרי נאמר ונתן מימיו ולא עוד כ"א שתחלה ייחס הדבר אל שניהם ועתה אל משה לבדו. (ח) אומרו והשקית את העדה ואת בעירם כי הל"ל וישתו ולת והשקית כאלי משקה בידו. (ט) הזכירו בעירם שהוא לבלי צורך וגם הכל מיותר כי בהפתח צור ויזובו מים ודאי שישתו העדה ובעירם. (י) אומרו ויקח וכו' כאשר צוהו מי לא ידע שהי' כאשר צוהו. (יא) מה ענין אומרו שמעו נא המורים כי הלא מאמרם ז"ל מורים הלכה או לשון שטות שקראם שוטים בלתי מתיישב בענין ובלשון. (יב) אומרו המן הסלע הזה נוציא כו' מה זו תמיהה היפלא מה' דבר אי הוא אמר ולא יעשה. (יג) אומרו נוציא שתלה במוציאים ולא אמר יצאו מים. (יד) אומרו לכם שהוא מיותר. (טו) היפלא ממשה האיש הבין מאמרו ית' האומר אליו ודברתם ומה עלה על לבו להכות.

2אמנם הנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל האומרים כי הוא אחד מהמקומות שהמועט החזיק את המרובה היה פני הסלע במי מריבת קדש תוך ארבע אמות שנאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע.

3והנה ראוי לשים לב על מה עשה ה' ככה ומה צורך היה בדבר יחזיק ארבע אמות אז את כלם ובזה נבא אל הענין. והיא כי הנה ראה ית' והנה נגעו ישראל בכבוד משה ואהרן כאחת ועוד הוסיפו בכבוד משה לבדו כמ"ש וירב העם עם משה. ולתקן את הכל רצה הקב"ה כי לעומת מה שויקהילו על משה ועל אהרן לאמר להם שהם הסבו צמאונם עתה יקהילום להשקותם וזהו והקהל את העדה וכו' ע"י דבורם שיראו ויבושו כי זכותם בדבורם אדרבא תרוה צמאונם היפך אמרם שעל ידי בואם אל המדבר הזה על פי דבורם היו מתים בצמא. וכנגד מה שהוסיפו לריב בפרטות עם משה אמר כי מתחלה על ידי שניכם ונתן מימיו שהוא השעור שהיה מנהג הבאר ההוא לתת. אך אח"כ תוסיף לדבר אתה לבדך והוצאת להם רבוי מופלג כדי שבבת אחת ישתו העדה ובעירם כאומרו למות שם אנחנו ובעירנו עתה יראו כי אדרבא על ידו ירבו עד כי יחד ישתו הם ובעירם. והנה לזה ראה הוא ית' והנה לא יראו כל ישראל הקידוש השם הזה רק עשרים או שלשים איש אשר לפני הסלע ולא כל אלפי רבבות ישראל שבמחניהם י"ב מיל. ע"כ מה עשה הפליא לעשות הארבע אמות שלפני הסלע יחזיק את כל ישראל למען יראו עיני כל ישראל הנס הגדול ההוא ולא ישאר גם אחד שלא יראה שעל ידי דבור יתן מימיו. לכן עם היות שרצה הקב"ה שעל ידי דבורים יצאו המים ולא על ידי מטה צוה יקח משה את המטה בידו כדי שעל ידי היותם לפני מטה האלהים תחול קדושה במקום להחזיק מועט את המרובה ויהיו כלם תוך ארבע אמות וזה שיעור הכתובים וידבר ה' אל משה לאמר כלומר כדי לאמר לדבר אל הסלע ולא להכות. ואשר אמר קח את המטה לא להכות בו רק להקהיל את העדה. וזהו קח את המטה והקהל את העדה ודברתם וכו' לעיניהם שתהיה ההקהלה באופן שכשודברתם אל הסלע יהיה לעיניהם של כל העדה שיהיו כלם בפני הסלע באופן יהיה עיניהם רואות. ואיך ארבע אמות יחזיק את כלם אם לא על ידי מטה האלהים שמהפך מקום ההוא לרוחניות שיחזיק את כלם מעין עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהוא על היות המקום ברוחני כמפורש אצלנו על פסוק כעיר שחיברה לה יחדו וכו'. וכן היה בלב משה לעשות וזהו ויקח משה את המטה ולא לקחו בכונה להכות בו. רק כאשר צוהו שהוא להקהילם אל פני הסלע בד' אמותיו על ידו. שעל ידי כן ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע שהוא בפניו ממש תוך ארבע אמות כי כוונתו היתה לדבר ולא להכות. אך אחרי כן אמרו וכו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בפסוק זה והוא כי היו ליצני הדור אומרים משה הי' רועה את צאן יתרו חותנו כמה שנים במדבר והוא בקי במקומות מביעי מים אשר במדבר ויוליך אותנו ויתלה אותו בנס. על כן נתפזרו מעליו ונעשו על כל סלע וסלע כתות וכל כת היתה אומרת אם לא שאתה יודע מבוע ידוע למה תילכנו אל סלע ידוע לדבר לו הוציא לנו מזו שלפנינו וכן כל כת מורה באצבע הוציא מזה או מזה עד שבעל כרחם הקהילם אל פני הסלע ההוא ולא אל סלע אחר. והנה אין ספק כי הליצנות הוא היה עון פלילי כנודע מחומר הליצנות לפניו ית'. ונבא אל הענין והוא כי אחר שהקהילם אל פני הסלע ההוא איש איש ממקומו מהסלע אשר כל אחד היה מראה לו. אמר בלבו הנה הן אמת כי אמר ה' כי בזכות שנינו יצאו מים מן הסלע. אך זה היה טרם יחטאו בעין הליצנות הלז מה שאין כן אח"כ כי הלא שפע הראוי על ידי צדיק מתמעט' כאשר אין הדור ראוי לכך כנודע ממקומות רבים. וע"כ אמר אם מה שהקהלתים הי' מבלי היות כל כת בוחר לו סלע והוא אומר הוציא מזו האמנתי שהיה סיפק בידינו לתת לנו מים בדבורנו. אך אחר היות הליצנות הלז הלא להעדר זכות המקבלים לא יותן להם מים על ידינו. וז"א שמעו נא המורים כלומר עתה שהייתם מורים באצבע זה מורה סלע זה ואומר הוציא מזה וזה אומר מזה. המן הסלע הזה האם יהיה כח בזכותינו עתה שנוציא להיות לכם שחסרתם זכות מים. ע"כ אין צריך רק ע"י מטה האלהים ולא ע"י זכות בן אדם. אמר אם אנסה לדבר ולא יועיל הדבור על חטאם ישימו לאל מלתי ביתר נבואתי ע"כ ויך וכו'. והי' פעמים להורות כי לא כן רצונו יתברך ולא הוציא בהכאה ראשונה רק טיפין טיפין. והנה אם הי' עושה ע"י דבור תהיה מתייחס משה למשקה את העדה ואת בעירם כאומרו והשקית וכו' אך עתה שעשה ע"י המטה הוא אומר ותשת העדה וכו' כי לא הוא המשקה כי אם הם שותים מימיו ית' שע"י מטהו. והנה לפי זה היה נראה שלא היתה עליו תפיסה ואיך האשימו כ"כ הוא ית'. אמנם הוא מאמרו ית' באומרו להקדישני לעיני בני ישראל והוא כי אמר אם לא היה רצוני לעשות נס זה ע"י דבור אף גם עתה שחטאו בדבור ההיא לא הייתי עושה להם נס שיחזיקום ארבע אמות שלפני הסלע. אך אין זה רק כדי שיראו יחד כל הנס ההוא דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי. והי' לכם לשים לב על זה וז"א לא האמנתם בי להקדישני לעיני וכו' כלומר בהיות מוכן לעיני כל בני ישראל כי היו כל עיניהם לפני הסלע שהוא על היותם תוך ארבע אמות שיראו הכל. ולא על חנם היו עיני כל בני ישראל בפני הסלע אם לא להראות להם נס זה. ולא אמר לעיני העם או העדה רק בני ישראל לרמוז עוד טענה שנית והוא כ"א הליצנים הנקראי' בשם עם חטאו לא תשא הצדיקים בשם ישראל ואגבן יודו השאר. מכל האמור תקל אשמת משה ואהרן ולולא כי הוא ית' מדקדק עם חסידיו כחוט השערה לא הכביד עליהם. ולהורות על זה סמך ואמר המה מי מריבה כו' והוא כי הרוא' דבר ה' אליהם באומר לא האמנתם בי ומה גם שלא יראה מפורש שרבו בני ישראל בתלונותם את ה' רק תלונה על משה ואהרן יגזור אומר כי מה שמצינו בתור' שקרא ית' את המקום מי מריבה יעלה על רוחו שיהי' על ריבו ית' על משה ואהרן. וע"כ סמך מיד ואמר המה מי מריבה כלומר המי מריבה הנזכר במקום אחר המה היו שהוא המים בעצמו שהיתה המריבה עליהם להנתן להם. כלומר אך לא מה שרב אתם הוא ית' על שלא הקדישוהו בדרך נתינתה כי אין המריבה על מציאות המים ובכן לא נקראו כך על סיבת משה ואהרן כ"א אדרבא על אשר רבו בני ישראל את ה' בהתקוממם על משה ואהרן כאלו רבו את ה'. ושמא תאמר א"כ למה לקו ונענשו הלא הוא כי יקדש בם כי שמו ית' מתקדש כשמדקדק עם חסידיו ואינו נושא להם פנים כענין בקרובי אקדש.

4או בדרך אחרת אל יעלה על רוחך שמה שנקראי' מי מריב' כמקרא שכתוב תריבהו על מי מריבה שהוא על ריבו ית' עמהם שא"כ יקשה לך שאם על שרב עליהם הקב"ה יקראו מי מריבה איך יאמר תריבהו על מי מריבה שיורה שמה שיריבהו הוא ריב זולת מה שנקראו מי מריבה. ע"כ אמר המה מצד עצמם מי מריבה על אשר רבו בני ישראל. ואמר הכתוב תריבהו על מה שרבו ישראל ואין עליו עון כלל. ויקדש בם כבקודם.

5והן אמת כי הקושי הרביעי למה הי' רצונו ית' יהיה ע"י דבור הנה עלתה ארוכתו בצד מה עם שאר ההערות. אך עדיין לא שבעה לה נפשנו בזה. והנה רז"ל הרחיבו הקושיא יותר באומרם מה נשתנה רפידים שצוה הקב"ה להכות את הצור במטה ופה ע"י דבור ואומרו כי כשהנער קטון רבו מכה אותו אבל כשהוא גדול בדבור וכו'. ויהיה הענין לכאור' כי ברפידים רפו ידיהם מן התורה וע"כ חסרו להם המים ורצה הקב"ה להורות להם כי היו צריכין הכאה כי עדיין נער ישראל וחדש בתורה ולא יוסרו הבלתי הרפות מהתור' אם לא במכות. ורמז זה להם בצור שעל ידי מכות נתן מים כן המה על ידי מכות יחזיקו בתורה המשולה למים כמקרה הנער עם רבו. והי' זה הקדמה בל יקוצו אם לא יתקנו בראותם יבא עמלק וילחם בם ויזנב בם הנחשלים כי שוטה מכה את ישראל בהרפתו מן התורה הוא עמלק. וזהו שסמך ואמר ויבא עמלק. אך אחרי כן בקדש כבר גדלו וסבלו עול תורה ובדברים לבד סרו וזה הורה להם באומרו ודברתם וכו' ונתן מימיו. ולרז"ל זולת סילוק מרים שעל ידי כן נסתלק הבאר שבזכותם גם היה רפיון מה מהתורה שאם לא כן לא החסיר להם מים. והנה בדרך הזה יש גם טעם מה אל מה ששם קרא את הבאר צור ופה קראה סלע והוא כי הוא לפי מה שהוא הנמשל כי שם משל אל הנער המתחיל ללמוד שעודנו קשה כצור. ופה אל הסלע דק מצור משל אל תלמיד גדול שבדברים ייוסר. אמנם הנה זולת אלו יש ג"כ ספקות ראוי לשים לב אליהם. א' מה היה כי שם פרשת בשלח צוה ית' להכות את הצור בקבוץ זקני ישראל בלבד ופה צוה לדבר בקיבוץ כל ישראל. ועוד מה היה היות הקיבוץ תוך ארבע אמות כקבלת ז"ל בדיוק. ועוד כי אחר שפי הבאר נברא בין השמשות כפי הארץ למה בפי הארץ לא הוצרך לומר משה רק ופצתה האדמה את פיה גם בבאר למה פעם אחת צוה ית' להכותו. הפעם השנית למה עלה בדעתו שצריך הכאה ליפתח מה שפתחו פתוח. ועוד כי ארז"ל ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' או הלכה א' והוא מוציא מים מן הסלע ואיך יתכן שעל ידי פרק או הלכה יצאו מים מן הסלע:

6והנה לבא אל הענין נשית לב מה ענין איכות הבאר הלז כי מי שמע כזאת הלוך ילך באר כרגלי הממלא כי הנה ל"ח מסעות נסע ישראל במדבר ובכל אחד מהם הי' בארה של מרים עמהם נמצא היה הולך למסעיהם ממקום למקום ולא עוד אלא שארז"ל שכל נשיא בהם מי"ב שבטים כל חניה הי' רושם במשענתו על הארץ מפי הבאר עד מקום שבטו והיו המים נמשכים בדרך ההוא כנחל מים עד מקום השבט וכן לכל הי"ב. וכן ארז"ל שהיו הנחלים מתפשטים עד לכת אשה לדבר את חברתה מדגל לדגל בסירות דוגה שנאמר הלכות בציות נהר והי' דשאים ואילנו' ופירות צומחים בו לרוב כמד"א בנאות דשא ירביצנו ואין זה דרך מי באר. ועוד כי ארז"ל כי היה הבאר מעל' אברים של אמוריים מנחל ארנון למעל' ושוטחן לפני מחנה ישראל כי אין זה רק כח מלאך ה' במלאכות ה'. ועוד נשית לב אל מאמרם ז"ל אל פסוקים שנאמרו על הבאר והם. וממדבר מתנה וכו' אמרי מן המדבר ניתנה תורה לישראל ולמה לא בארץ ישראל כדי שלא יאמר השבט שניתנה בחלקו וכו' וכן אמרו וממתנה העוסק במתנת התורה ניחלו אל ועל דרך זה דרשו כל זה על התורה וקשה דקאי בבאר ומדבר בתורה. ועוד על פי דרכנו נשית לב במאמרם ז"ל ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' שני ת"ח הלוחמים בדבר הלכה כאויבים נעשים אוהבים בסוף הה"ד בספר שהיא תורה מלחמות ה' את והב בסופה אהבה בסופה ואיך יוצאה זה מאומרו משם נסעו ויחנו מעבר ארנון שהוציא מזה נפקותא זו ע"כ יאמר וכו'. והיכן הוזכר שם דבר הלכה. והנה עוד נשית לב לבא אל הענין והוא כי הנה ידוע כי את המן אכלו לחם רוחני שמלאכי השרת נהנים ממנו וע"כ לא היה נרגש במעים רק נבלע באיברים ואיך יתכן אוכלי לחם רוחני מזון לנפש ישתו מי באר גשמי:

7אמנם הנה מאז רצה הקב"ה לזכות את ישראל בעולם הזה ובעולם הבא ויתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה ראה והנה היה מקום לדבר ולומר לא ימנע או התורה הוא מן השמים עיקרא נפשיית או מן הארץ. אם היא מן הארץ איך תאושר בה הנפש. ואם היא מן השמים איך יאושר בה גם הגוף. עוד שנית מה שארז"ל בתנחומא פרשת נח כי אמרו ישראל במ"ת שלא היו חפצי' רק תושב"כ ולא תושב"פ כי לא יספיקו לקיים דקדוקיה הרבים ושעל זה הי' מה שכפה עליהם ההר כגיגית כו'. על כן אמרתי כי מה עשה הוא ית' נתן להם את המן בזכות משה לעומת תושב"כ כי רוחניות המן שהוא לחם אבירים מבחינת רוחניי' העליון אשר לתורה שבכתב. ורוחניות הבאר מבחינת שורש רוחניות תורה שבעל פה. והוא כי התורה נקראת לחם ונקראת מים תורה שבכתב הוא הלחם. והתורה שבעל פה היא המים. כאשר יבא. והורה בו כי אם היותו רוחני מאכלו מתדבק בנפש עם כל זה מקיים הגוף. כן התורה עם היותה רוחניות ומתדבקת בנפש תקיים גם הגוף. וזה מאמר הכתוב ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך וכו' לומר הנה לבל תאמרו איך דבר רוחני יזון ויקיים החומר ונהפוך כי בר ולחם ומזון הגשמים זנין את החומר ואגבו מתקיימת בו גם הנפש אך לא יתהפך. ע"כ ויענך וירעיבך באופן יעלה על רוחך הי' צריך דבר חומרי בעצם לישב החומר ולא דבר רוחני המתדבק בנפש ועוד יכנע החומר הנכנע ורעב. ואדרבא ויאכילך את המן אשר לא ידעת. להיות רוחני מאד שלא נראה כמוהו. למה כן ולא נתן לחם חטים להסעיד את הלב ולהחזיק הגוף מתאותו ומרעבתנותו. הלא הוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו כלומר בלי שם לווי שהוא לחם חטה ושעורה הנקרא לחם סתם בלי לווי כנודע יחיה האדם. כי על כל מוצא פי ה' שהוא דבר רוחני כתורה שראיתם את הקולות בסני יוצאים מפי ה' יחיה האדם גוף ונפש. כי תלמוד מהמן שהוא לחם שמים הדבק בנפש ועל ידה נבלע באיברים ומקיימת כאשר איכותה גם היא בהם. והנה כאשר האכילם את המן רוחני מאיכות קדושה משתלשלת מאיכות רוחנוית שורש תורה שבכתב למעלה. כן השקם ית' מי באר מים רוחניות מאיכות משתלשל מרחניות תורה שבעל פה למעלה. ומה גם לחכמי האמת היודעים מה הוא באר. והודיע' כי כאשר אין המן עם היותו הרוחני ובעל ליחות מה ומקיימת דרך נס עם כל זה לא היו חיים בלי מים. כן בתורה שבכתב לבדה א"א להתקיים כי על כן שבכתב נקראת לחם ושבע"פ מים כי כאשר המים מבשלים ומתקנים המאכל כן בתורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא תסכון לנו. כי שבע"פ היא המפרשת ומבסמת תורה שבכתב. ולמען ישכילו זאת נמנע מהם הבאר בסילוק מרים למען יראו כי בלעדו יצמאו למים ולא הספיק נס הזנת המן גם במקום מים. ובזה לא יפלא לכת אתם הבאר ממסע למסע והמשיך אותה נשיאי ישראל במשענותם מפי הבאר עד מקום כל שבט ושבט ונעשה נחלים רבים ומתרחבים כלומר כל איש יכול למשוך מימיו לעצמו ורבה ופורץ ומתרחב לעוסק בו. וגם מה שאמרו שהיה מעלה דשאים ופירות רבים הוא מעין היגע בתורה שבע"פ שמוליד חדושים אין מספר. וגם מה שהיה הולך ומעלה איברים מנחל ארנון לא יפלא כי כח רוחני חי וקיים הוא. ועל כן היטיבו אשר דברו חז"ל שע"י פרק א' או הלכה אחת יתן מימיו ושזהו אומר ודברתם אל הסלע כי הוא הדבר בעצמו. ועל כן ע"י המטה כמדובר למעלה החזיקו ארבע אמות את כל ישראל והוא כי במקום הבאר שמכח תורה שבע"פ תוך ד' אמות שם הוא ית' כי אין לו להקב"ה בעה"ז אלא ד"א של הלכה. ובאותן ד' אמות ישנו פרק א' או הלכה אחת וע"י כן יתקיים מאמר הכתוב שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו וכו'. וזהו ודברתם אל הסלע פרק או הלכה שידברו בין שניהם אז כאשר ע"י עסק התורה למטה ממשיך שפע שורש תורה שעוסקים בה למעלה כן הבאר שהוא מרוחניות קדושת תורה שבע"פ יוציא וימשיך מימיו ע"י שכינה השרויה מלמעלה ביניהם ומתעורר ונפתח באר המים. כי היא בחינת תורה שבע"פ כנודע. והיה חפצו ית' בזה להשריש שורש האמונה בישראל כי עין בעין יראו מעלת תורה שבע"פ ושעל ידה יחיה האדם ושאי אפשר בלתה ושע"י העסק בה שפע עליון מתרבה ונמשך אל האדם. וע"כ הקפיד כל כך הוא ית' ואמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו כו' אל הארץ כי איכות ארץ ישראל ואיכות הבאר אחד הנה רמז אל שכינתו ית' וכדרך הזה הטיבו אשר דברו רז"ל באומרם וממדבר מתנה וכו' שדרשו על התורה כי היא הבאר וכן במה שדרשו על פ' בספר מלחמות ה' כו' כאשר יבא בס"ד. וזהו מרגלא בפומייהו דרז"ל בסלוק מרים נסתלק הבאר ולא אמרו נתייבש הבאר אך הוא כי נסתלק רוחניותו למקומו למעלה בעולם העליון. ובזה יובן למבין ענין מאמר חכמי האמת שאלו לא הכה משה את הבאר לא היו מחלוקות ומלחמות ע"ד הלכה:

8ובזה נבא אל תכונת מאמר הנ"ל וז"ל כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מייסרו כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו והכית בצור אבל עכשו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' כו' ע"כ:

9והנה על הדרך שכתבנו בו למעלה הערנו כמה הערות אשר יתיישבו על הדרך הזה. בשום לב אל מה שפרשה זו ובפ' שלח לא נאמר והכית בבאר או ודברתם אל הבאר כ"א צור וסלע וגם השינוי כי שם נקרא צור ופה סלע. וע"פ דרכנו נבין מאמר התנא באומרו כי פי הבאר נברא בין השמשות ולא אמרו הבאר. אך הוא כי הנה הבאר בעצמו הוא כח שכינה מאיכות רוחניות תורה שבע"פ כמדובר וע"כ אין מבוא לו להיות לו פה מריק ומוציא בעה"ז השפע הרוחני שלו כ"א למעלה מעולם המלאכים. אך התלבשות כח נאות להריק בעה"ז הוא הפה שנברא בין השמשות:

10ונבא אל הענין. והוא בהקדמה נודעת כי כל עון ופשע אשר יחטיא איש או אנשים נעשה כח טומאה לפי חומר החטא החזק הוא הרפה. והכח מטמא ההוא אז נעשה מסך מבדיל בין כח המריק השפע ובין מקבלו ונעשה כדלת סוגרת פי הבאר ודומה לו. והנה ברפידים שרפו ידיהם מן התורה מאליהם למה שעדיין לא הורגלו בעול תורה והוא עון גדול כנודע כי על כן נחרב ב"ה כמ"ש ז"ל ויתר הקב"ה על ע"ג ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה. ועל כן אותו עון נעשה כח קשה כצור החלמיש למראה עינים סותם פי הבאר כי היא קליפה המבדלת בלי ספק בין מימי התורה למבטליה. אך בקדש אחרי סובלם עול תורה כמה שנים ולא נתבטלו מרפיון ידים שרפו ידיהם בכונה רק שעל סילוק מרים שבזכותה היה הבאר להם נסתלק גם הוא. והנה היה רצונו ית' כי בראותם כן שיחזיקו בתורה בעצם כי אז ישובו המים לאיתנם. ואדרבא שמו לבם להתלונן ונתבטלו מהתורה. והנה הביטול תורה ההוא לא היה קשה כראשון כי היו כאנוסים כי אין אדם נתפס על צערו על כן הטומאה והקליפה שנעשה בעון ההוא היתה בלתי קשה משל רפידים. ולכן אם שם נמשל לצור פה נמשל לסלע רפה ממנו. ועל כן אם שם הוצרך הכאת משה להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמות פי הבאר. פה לא היה צריך רק דבר שהוא לשנות פרק אחד וכו' ומיד נמחה מפני התורה ונפתח הבאר כי הוא הדבר אשר היה להם לעשות בסילוק הבאר ולא היה נסתם כאשר כתבנו. ועל כן לא נמצאו בהכאת הצור רק זקני ישראל הם חכמי הדור אשר לא בטלו הם מן התורה כהמון העם. וזכותם עם זכות משה במטה האלהים ישברו כח הקליפה ההיא. ואל ההמון שרפו ידיהם מן התורה לא קרא. אך לדבר אל הסלע פה קבץ את כלם. כי לא היה להמון עון גדול כמאז לעכב כי כאשר הם רפו ידם מתורה שבע"פ גם היא עזבתם וטוב טוב יבואו כלם ויכירו מעלתה. וגם כי זכותא דרבים עדיף. וע"י כן לא נזכר בהכאת המטה ולא פה בקדש באר רק צור כי אין הכתה בבאר חלילה כי קדוש הוא לאלהיו רק אל הצור הכח הסותם. וגם פה הדבור אל הסלע להתיש כחו מלסתום. ולא אל הבאר כי אין הבאר מעכב כי אם העון היה מבדיל. וזהו המתקת משלם שאמר הקב"ה למשה כשהנער קטן רבו מכה אותו וכו'. כי עון מה שרפו ידיהם מן התורה ברפידים היה כנער קטן שכלו יצ"הר ומתרפא לדעת בעצם מן התורה הגועל בה וצריך להכות ליצרו בעצם להתיש אותו כי כולו יצ"הר. אך כשהגדיל בתורה והוקדש והומם יצרו בה. כשמרפה ממנה אינו מגועל לנפשו רק מחמת צער מה. וע"כ בדבור מתייסר. ומה גם למה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות גרושין כי בהכות את הבלתי מקיים דברי תורה את יצרו הסמכים וכדבר הזה קרה לישראל כי כח הטומאה שנמשל לצור נעשה על ידי עון מה שרפו ידיהם מן התורה מעין הנער הגועל בה מרצונו כי נער ישראל בימים ההם והיו קצים בעמלה כנער באופן היה הציר הוא העון ממש הסותם פי הבאר קשה ובדברים לא יוסר כי אם בהכאה. אך בקדש כבר גדלו בעול תורה ולא רפו מהתורה כי אם מצער ע"כ לדחות הסלע שהוא העון עצמו הרפ' בדבור מספיק. ועתה הרגיש שאם כן שהסלע הוא העון ולא הבאר נקרא סלע אם כן איך יאמר ודברתם אל הסלע שנראה דמדברים אל הסלע ואומרים לו תן מימיו והאם אל העון נאמר שיתן מימיו. על כן אמר שנה עליו פרק אחד לומר שאינו אומר לו תן מימיך. רק שנה עליו להתישו ונתן מימיו הבחר הידוע:

11וע"פ דרכנו נבאר מסורה א' והוא המן ג' במס'. המן העץ כו'. המן הסלע כו'. המן הגורן וכו'. ויהיה כי הודיע כי אין כחכמת התורה שהעוסק בה עושה פלא כענין השמע קולו דמצלי ואתי מטרא. מה שאין כן העוסק בחכמה חצונית. והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק כי בכל חכמי הגוים וכו' מאין כמוך וזהו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנה היא חכמו' חצונים עץ הדעת טוב ורע לדון לפי שכל אנושי מה הוא הטוב והרע בחקירות וכויוצא והוא כמ"ש ז"ל אדם הראשון מין היה האם מזה אכלת. לא בחכמה ההיא תכניע עון להמטיר על הארץ כי אז המן הסלע נוציא לכם מים דרך נס לא יהיה כי אין ישועתה למו כי אז ע"י חכמה ההיא אל יושיעך ה'. אבל תדע מאין אושיע המן הגורן שהיא מהסנהדרין העשויים כגורן כמאמר רז"ל עליהם שהיו כגורן ביבנה וכן מן היקב הם המרבים בישיבה לעצור יינה של תורה בקולי קולות שהם חכמי ישראל כענין שברו בלא כסף ובלא מתיר יין וחלב. ונחזור אל הענין והוא כי אחר שעל ידי הכאה נפתח הבאר עדיין עם ישראל תלין משוגתם כי לא הכירו דרכי הבאר ההוא שהיא בארה של מרים ושהוא מאיכות רוחניות תורה שבע"פ רק שעל ידי המטר יצא מים בעלמא ולא נפקחו עיניהם ויכירו דרכיו עד עת בא והעלה אברים מנחל ארנון ועל כן אז שוררו כאומרו אז ישיר ישראל וכו'. ולא עד כה מכמה שנים שהיה אתם כי לא הכירו עניינו עד כה. כי אז הכירו כל עניניו למפרע כאשר יבא ביאורו בס"ד. והוא כי הנה ארז"ל כי בנחל ארנון היו האמוריים במערות צורים שבצד הנחל ולעומתו בעבר הלז שני סלעים דיבק הוא ית' ההרים ונכנסו שני סלעים תוך פתחי המערות ודרכים כדורך בגת. ולא היו ישראל מרגישים עד שמשם בארה שירד הבאר והעלה גולגולת ואיברים ושטחם לעיני כל ישראל ואז שוררו אז ישיר ישראל וכו' עד כה ענין מז"ל. וראוי לשית לב אם ימצא כתוב הענין במקרא. יאפשר בשום לב אל או' ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב כו' מה לנו אם יוצא מגבול האמורי או מגבול מואב ושהוא בין מואב ובין האמורי. אך הנה משז"ל שהיה הנחל רחב ז' מלין ונדבקו מלמעלה ההר שמעבר האמורי שהוא מארץ ישראל עם שבעבר מואב כי שם היו המערות ונעשה שוה מלמעלה. הנה אין ספק שהגיא שהיה כלו מגבול מואב נעשה עתה מגבול שניהם כי עד חציו או קרוב לו נתקרב הר האמורי להכניס שניו אל מערות הר מואב כי גם לאומר שהר מואב בא להקביל פני גברתו היא הר ארץ ישראל לא יבצר שגם הוא נתקרב דבר מה להכניס שיניו. נמצא כי הנחל שהיה כלו גבול מואב עתה קרקע של זה ושל זה עליו היה וזהו ויחנו מעבר ארנון היוצא מגבול האמורי שאינו מגבולו רק יוצא להלאה ועתה נתחדש כי ארנון שהיה גבול מואב כלו נעשה עתה בין מואב ובין האמורי. ואין זה רק שאז נדבקו. והנה אז היכר מעלת הבאר שהעלה האבנים לשמח את ישראל. ואמרה תורה הנה ע"כ שהוא מה שקרה בזה תצא נפקותה הלא היא כי יאמר בספר מלחמות ה' כששני ת"ח לוחמים בהלכה אהבה בסופה. ואיך נלמד זה. הלא הוא כי ואת הנחלים הם נחלי דם המעוכים היו בארנו שהיה עמק ולא היו ישראל רואים כי הלא ואשד ושפך הנחלים היה נוטה לשבת ער ונשען לגבול מואב מה שלא היו ישראל רק בעבר האחר בעבר ארנון היוצא מגבול האמורי. ואיך ידעו ישראל. אלא שמשם בארה נטה האשד הנזכר בתרה שויקח הבאר האברים מהאשד הנזכר להעלות האברים ולשוטחן לפני ישראל לשמחם. והנה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם וכו' הוא אשר רבו ישראל עלי' ועם כל זה היה לבאר אהבה בסוף עם ישראל כי לשמחם שטח להם שטוח ראשי אויביהם ואבריהם. וא"כ איפה הוא אשר דברתי כי על כן יאמר כששני תלמידי חכמים בספר יש להם מלחמת אהבה בסופה. כי הנה הבאר הוא תורה שבע"פ שהיא ספר מלחמות ה' ועם היות לו מלחמה מישראל אהבה בסופה עמהם באמור. וע"כ ע"י מעשה זה נפקחו עיניהם אז ישיר וכו' ולא מאז ניתן למו כי נפקחו אז עיניהם וידעו מה הוא ואמרו הנה עלי באר ענו לה כלומר לא להכות במטה ראוי רק עלי באר בדבור ענו לה ודברו אליה כי לה יאתה ולא הכאה. כי הנה הבאר הזאת אינה כיתר בארות כי היא אשר חפרוה שרים אברהם ויצחק והוא מ"ש ז"ל בב"ר כי בארות ההם היו ה' חומשי תורה והחפירה היתה הכניסם אל עומק הלמוד שבהם כי ידעו עד ערובי תבשילין. וזאת היא אשר כרוה נדיבי העם ברפידים הם זקני ישראל עם משה וזהו במחוקק והיה במשענותם הוא זכיותיהם כמו שכתבנו למעלה כי הזקנים ההם שקבץ להכות את הצור לא רפו ידיהם מן התורה. והראיה כי קודם מתן תורה לא היו מימיה כ"כ מרובים ע"כ כי עדיין לא ניתנה תורה שהיא היא כמדו'. אך אח"כ וממדבר מתנה לישראל היא תורה. אז על ידי כן הושפע ונתרבה הבאר ונעשה נחלים כמ"ש ז"ל כי היה נעשה י"ב נחלים וזהו וממתנה נחליאל. ומה שבמות מרים לא היה מים לעדה אינו שיבשה המים כי אם במות' שעלתה ונסתלקה השמימה עם נפש מרים והוא מה שכתבנו למעלה על ולא היה מים לעדה כי מים היו אבל לא לעדה כ"א שנסתלק ועלה הבאר. ואיך הכרנו זה הלא הוא כי הנה ובמות הגיא כי ירד אח"כ אל עומק נחלי ארנון שהיא בשדה מואב. וברוח הקדש נבאו על סופה כי אחר שנסתלק מרע"ה ראש הפסגה אז ונשקפה על פני הישימון כמ"ש ז"ל הנשקף ומביט מהישימון יראה כמי כברה בים עבריא והיא בארה של מרים. ועוד נשוב אל פסוקים אלו במקומם בס"ד: