תורת משה - אלשיך, במדבר לא:א

1וידבר ה' וכו'. ראוי לשום לב (א) אל כפל נקמות אלו באומרו נקם נקמת ואחת היא. (ב) למה זה תלה אסיפת משה בנקמה זו. (ג) אומרו וידבר משה אל העם לאמר כי אומרו לאמר מיותר ומשולל הבנה כי אינו לאמר לזולת. (ד) כי מאומרו יתברך נקם נקמת וכו' יורה כי רצה הקב"ה תהיה נקמת מדין בידו כאשר היתה מיתת עוג ביד משה וא"כ איך יסיר הדבר מעליו ויאמר החלצו מאתכם וכו' כי לא בלבד עשות הנקמה על זה על ידו לא בקש לעשות כ"א גם השליחות צוה להם לעשותו. (ה) אומרו לצבא כי הלא האנשים עצמם הם הצבא ואיך אומר שיחלצו אנשים לצבא שיורה כי האנשים הולכים למה שהוא צבא זולתם. ואם הוא על צבא מדין א"א כי הלא בלכתם לא היו צבא של מדינים כ"א היו בעריהם בטח וכן הקושי לזה הוא במה שאומר תשלחו לצבא ובמה שאומר וישלח אותם וכו' לצבא ובאומרו ואת פנחס וכו' לצבא ועוד ראוי לשים לב אל אומרו כמה פעמים לצבא כי רובם מיותרים. (ו) אומרו החלצו מאתכם כי יורה נותן מורך בלבם שמראה להם כי צריכים יהיו חלוצי' בכלי מלחמה נגדם והלא ה' איש מלחמה ולה' התשועה. (ז) אומרו ויהיו על מדין מה ענין הויה זו ומהראוי היה יאמר וילכו על מדין. (ח) אומרו לתת נקמת ה' במדיין מה זה היה כי למעלה ייחס הנקמה אל ישראל באומרו נקם נקמת בני ישראל ופה מתייחס אותה אליו יתברך באומרו לתת נקמת ה' במדין. (ט) אומרו אלף למטה למה צמצם לבלתי שלוח יותר מי"ב אלפים ולמה היו בהם מכל שבט ושבט. (י) אומרו וימסרו וכו' מי מסר אותם ולמי נמסרו וידוע מאמרם ז"ל כי לא היו רוצים לצאת כי ידעו כי אחר יאסף משה ובקשו להאריך הזמן על כן נמסרו מיד בעל כרחם ועדין עם כל זה חסר מהכתוב מי מסר אותם. (יא) אומרו וישלח אותם משה כי הוא אמר לישראל שישלחו לצבא והם ישלחום איך שלח אותם משה וגם מאומרו אלף למטה כי מספרם כבר נאמר בפסוק הקודם וכן מלת אותם מיותר. (יב) אומרו ואת פנחס בן אלעזר הכהן כי מאומרו פנחס ידוע הוא כי בן אלעזר הכהן הוא. (יג) אומרו וכלי הקדש כי הלא להיותו כהן משוח מלחמה החצוצרות היה מספיק ומהו כלי הקדש. (יד) אומרו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' כו' מי לא ידע כי כאשר צוה ה' היה.

2אמנם הנה כתבנו למעלה כי היו שני סוגי עונות אחד ע"י בנות מואב ואחד ע"י בנות מדין כי בנות מואב החטיאו את המון העם אשר בשם עם יכונה בזמה ובאלהיהן אך בנות מדין לא שמו פניהן רק להטעות גם את אשר בשם ישראל יכונה ויתנכלו לבלתי הביא מאלהיהן רק את פעור ויתעום כזביהם באמור להם אל נבקש תכבדו מכובדים את הפסילים רק לפעור עצמיכם ולהסיב את רגלכם להריק חוראכם ושיניכם על פניכם עד בלי די ובדבר הזה גם אשר בשם ישראל יכנו טעו באמרם מה לי עוד לע"ג הזאת כ"א מלא פניה קלון צואה בלי מקום ועל זה בבנות מואב נאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם וישתחוו לאלהיהן שהזכיר עם והזכיר אלהיהן סתם רק אחרי כן הוא אומר ויצמד ישראל לבעל פעור כי הנקראים ישראל לא טעו רק בבעל פעור והוא ע"י מדין באומרו צרור את המדינים כו' כי צוררים הם לכם על דבר פעור וכן בפסוק שלפנינו הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור כי לנקראים ישראל היה ענין המדינים על דבר פעור כמפורש למעלה כל זה בארוכה והוא יתברך לא קנא קנאה גדולה רק על החטיא את הכשרים כי על כן כאשר ויצמד ישראל לבעל פעור מיד ויחר אף ה' בישראל ולהיות דבר זה ביחוד במדין על כן מאז צוה צרור את המדינים כו' וזה אומרו פה נקם נקמת בני ישראל כלומר ולא נקמת הנקרא עם. ועל כן הוא מאת המדינים ולא את מואב כמדובר והוא ענין הן הנה היו לבני ישראל כמפורש בפסוק ההוא למעלה.

3עוד נשים לדרך פעמינו יתיישבו בו כל ההערות האמורות למעלה בס"ד והוא הנה שתים הם סוגי מלחמות יש הורג נפש חבירו בהחטיא אותו ויש נוגע בחלל כי ימיתנו בחרבו הקשה את עצמו ואת בשרו רק את נפשו לא יקרב לטמא כי לא נטמאה בעון אשר חטא וגם כי נפשו מן גיו תגורש בהרוג אותו לא נפגמה ולא תעדר מלשוב אל האלהים אשר נתנה. על כן הסוג הראשון עצום מאד כי נגע עד הנפש וימיתנה משא"כ הסוג השני שלא הרג רק את החומר לבדה. והוא מאמרם ז"ל כי אדום ומצריים בקשו להרוג בחרב את ישראל. מצרים אמרו ארדוף אשיג כו' אריק חרבי כו' ואדום אמר פן בחרב אצא לקראתך וצוה הקב"ה לבל שנוא אותם בהתגיירם כד"א לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. אך אשר החטיאך נאמר עליו לא יבא עמוני ומואבי וצוה פה להרוג את המדינים:

4ונבא אל הענין. והוא כי שתים רעות אלו געלונו המדינים. א' נוגעת אל הנפש שהחטיאו את ישראל במה ששנא ה' היא זמה וגם על הנוגע אליו ית' להעבידם ע"ג ובזה נגעו בכבוד ה' שהעבירום על דתו ית' וטמאו את נפשות בני ישראל אשר הם חלק אלוה ממעל. שנית גרמו מות גויותיהם באבדן כ"ד אלף שמתו במגפה. ולולי פנחס היה מכלה הוא ית' את כלם. והנה אין ספק כי כל אחד משני בחינות אלו הלוחם על מדין מלחמת מצוה נקרא כי גם על גורם מיתת אדם מצר כביכול לאביהם שבשמים כי בכל צרתם לו צר ואומר מי יתן ראשי כו' ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי. והנה רז"ל האשימו את משה על שלא קנא על מעשה זמרי והרגו כמשפט לכל בועל חרמות שדינו כו' כי אליו היה נוגע הדבר אלא שפנחס אמר במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ויקם הוא והרגו. ויש אמרו כי משה רפו ידיו כאשר בא זמרי ותפשה בבלורית והוליכה אצל משה ואמר לו זו אסורה או מותרת אמר לו אסורה אמר לו א"כ בת יתרו מי התירה לך. ויש אמרו כי נתעלמה ממנו ההלכה כדי שיטול פנחס הכהונה. וראוי לדעת למה היה נוגע הדבר אל משה שעל כך אמרו שעל מה שבמקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב עשה הדבר פנחס והלא באומרם ז"ל כו' על כל איש ישראל נאמר:

5אך אמנם הנה בייחוד נוגע הדבר בעצם אל משה או אל פנחס יותר מלכל שאר ישראל. משה על שהיה נשוי מדינית בל יאמרו שע"כ היה מחניף ולא קנא על דבר כזבי בת נשיא מדין. ולפנחס על כי בא ממדינית וכן לאלעזר אביו שלקח לו מבנות פוטיאל אלא שאלעזר היה לו בית מנוס על כי כהן גדול היה ולא יאות לי לטמא בהמיתו את זמרי. אך למשה או לפנחס שעדיין לא נתכהן יאות ביותר. ועשר ידות נוגע אל משה על מעשה זמרי שלקחה בבלוריתה והוליכה לפני משה והעיז פניו ויאמר לו זו אסורה או מותרת ובאמור לו אסורה הוא הקיש זנותו לנישואי משה אחר שגיירה וע"כ לו היה משפט הקנאת בעצם ובראשונה והוא לא כן עשה כי רפו ידיו כמדובר ע"כ יאות למשה עתה לתקן בקנאו קנאת המדינים להיות מתחרה לנקום נקמת ה' במדין. ע"כ אבינו שבשמים באהבתו את משה כתב את בן ירצה אמר אליו עשה זאת איפה וקשט עצמך לתקן הדבר ההוא בטרם תצא אל אבותיך וזהו נקם נקמת ואחר תאסף וכו' והוא כי הנה כתוב אצלינו כי ענין אסיפה אל עמו הוא כי קרובי הצדיק ואנשי מחיצתו מתעוררים ובאים לקראתו ויאספוהו אליהם למחיצת קדושתם אך כאשר יש על האיש ההוא צד אחיזת מדת הדין על אשר לא טוב עשה לא יאסף מיד אל עמיו עד יפטר תחילה מאשר יתבעו עליו ואחרי כן יכנס במחיצתו אותם. וזה מאמרו ית' הנה יש לך צד אחיזה על מה שלא קנאת בזמרי לכן נקם נקמת וכו' ובזה אחר אסף אל עמיך מבלי תהי' עליך צד פקפוק אחיזת תחילה. נוסף ע"ז היה פתחון פה למדינים לומר אם אחרי סילוקו היה נעשה הדבר לאמר אם היה משה קיים לא היה מתאכזר נגד המדינים כאשר לא קנא על כזבי בת צור מחמת קורבה והיה צד לזות שפתים ואם קטון הדבר. לגבי משה לאו מלתא זוטרתי הוא ע"כ אמר אלהים נקום וכו' אחר תאסף וכו' כמדובר:

6והנה אל נקמות ה' ראה והנה שתי נקמות כן הראויות להנקם מהמדינים. (א) על דבר כבוד אלהים שהתנכלו להעביר את ישראל על דתו ית' באשר שנא בזמה וע"ג ולטמא נפשות בני ישראל אשר המה חלק אלוה ממעל. (ב) נקמת מות כ"ד אלף המתים מישראל במגפה בנכליהם אשר נכלו להם. ועל ב' הנקמות אמר נקום נקמת. אך מרוב ענותנותו ית' עשה בזה כמעשה בימי ירבעם בן נבט בהיותו מזבח ומקטר לע"ג על המזבח ולא ייבש לו ידו ובשלחו את ידו על הנביא אשר נבא עליו את הרעה עודנו מקטיר לע"ג על המזבח ותיבש ידו. והו' כי יותר חס הוא ית' על כבוד הצדיק מעל כבוד עצמו. וכן קללת יהושע נתקיימה על חיאל בית האלי מיד ולא האריך לו. ועל עבדם ע"ג האריך מלעצר את השמים עד בא דבר אליהו על אמירת אחאב גזרת יהושע נתקיימה ולא גזרת ועצר את השמים וכו' על הע"ג וקפץ ואמר חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. עד"ז אמר הוא ית' עם היות לפנינו שתי נקמות א' על כבודי וא' על צרת ישראל מה שתכון לעשות עיקר הוא מנקמת בני ישראל שהוא על הנוגע אליהם וע"כ מלת נקם חסרה לרמוז שיניחו את הנקמ' הרמוזה בה סתומה וחסרה ויעשו עיקר מהשנית. אז אמר משה אם הוא ית' עשה הענותנות הגדולה הזאת מה גם עתה אנחנו עמו ועבדיו וילודי אשה כי נאותה לנו להפך ולעזוב את הנוגע אלינו כי נחנו מה ולא נעשה עיקר רק על נקמת כבודו ית' וזהו וידבר משה אל העם לאמר כלו' מה שראוי לנו לאמר אינו לנקום נקמת בנ"י כי אם נקמת ה'. וז"א החלצו וכו' לתת נקמת ה' במדין כלו' נקמת ה' ולא יאות לי לאמר לכם נקמת בנ"י:

7עוד יתכן באומרו לאמר על דרך מאמרם ז"ל על אומרו וימסרו מאלפי ישראל שאמרו רז"ל שבשומעם כי אחר נקום נקמת ה' במדין יאסף על עמיו לא היו רוצים לצאת לבלתי קרב סילוקו מתוכם מהרה. אפשר לנו לומר כי משה מתחלה נשמר מזה כי ידע יתעצלו במצוה ביודעם שאחר יאסף כי ידע יתעצבו האנשים ויחר להם מאד ע"כ וידבר משה אך לא כל אשר אמר לו הוא ית' כי אם קצתו שהוא ענין הנקמה אך לא שאחריו יאסף וזהו אל העם לאמר כלו' מה שראוי אל העם לאמר אינו רק החלצו וכו' אך לא מה שסיים ואמר אחר תאסף וכו'. וענין הכתוב יתבאר ע"פ דרכנו דרך שני באומרו לתת נקמת ה' במדין והוא כי אמר משה הנה זאת מלחמת מצוה גדולה כי הלוחם אותה ומה גם כמדובר שהוא על דבר כבוד שמו ית' הלא יהיה מקנא קנאת ה' מעין מעשה פנחס כי גם אלה קמים להרוג את מעבירם על דתו יתברך. על כן רצה משה לעשות ג' דברים. אחד שיזכו הוא וכל עם בני ישראל במצוה זו בין ההולכים למלחמה בין כל שאר עדת ישראל הנותרים בבתיהם והוא כי הוא מצוה אותם ואמר הנה די לא שאני המצוה אתכם אך השליחות כל המון ישראל תשלחום ולא אני באופן יהיה לנשארים פה חלק טוב במצוה וזה אומרו החלצו וכו' אלף למטה וכו' תשלחו לצבא. אז אמרו הם. כאשר אתה מבקש לזכותינו גם אנחנו נעשה את שלנו והיא כי אתה תשלחם וגם אנחנו לא נפטר מהמצוה כי אנו כל אלפי ישראל נקח מאתנו אלף למטה ונמסרם בידך ואתה תשלחם וזהו וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה וכו' כי מאלפי ישראל נמסרו אלף למטה ביד משה שישלחם. וכן עשה כי וישלח אותם משה וכו' באופן כי גם כל ישראל יתייחסו לעושים כמעשה פנחס כמדובר. ולמען לא יכרת שבט אשר לא יזכה בדבר צוה לקחת אלף למטה ומשבט הלוי היה הוא בשליחות ופנחס שהלך אתם:

8עוד שנית רצה משה להורות להם כמה כח העון להמית כי הנה בלא חרב ובלא חנית המיתו מדין מישראל כ"ד אלף איש ועתה שנסתלק החטא בחצי סך העם המומתים שהם י"ב אלף איש יהרגו למשחית את כל מדין מחטיאיהם. והנה עדין אם היו מתים מההולכים מישראל קצתם כדרך מלכים במלחמותיהם שגם מכת המנצחת ימיתו אנשים הנה אם ככה היה אז להם שמההולכים ימיתו מהם לא יבצר מהם אומרים כי גם זה בטבע היה כנוהג שבעולם אך רצה משה להורות להם כי אין ערוד ממית אלא החטא ממית וכאשר חטאו נפקדו מהם כ"ד אלף איש ועתה שמקנאים הרוג את מחטיאם העדר עון וזכות קנאת ה' תעמוד לכם לבל יפקד מכם איש. על כן מה עשה התחכם לאמר אליהם החלצו מאתכם אנשים וכו'. לומר הנה יש חלוצי צבא בנשק ברזל חרב חנית וכדון אשר כלי מלחמתו הם חוץ ממנו. ויש אשר כלי מלחמתו ממנו בעצמו שהם תורה ומצות אשר בו מגינים עליו ולוחמים כענין יששכר עם דבורה מלאים תורה ומצות ומגן אם יראה ורומח בארבעי' אלף מישראל והנה באמת אלה הם בטוחי הנצוח כאשר קרה לדוד עם גלית. וזה מאמר משה פה החלצו מאתכם לומר החלצו ומנשק שיהיה הנשק מאתכם ובכם שהוא מתורה וכשרון ולא מנשק שחוץ מכם הוא נשק ברזל ומה הוא הנשק מאתכם הוא היותכם אנשים שהם צדיקים כנודע מכל אנשים שבמקרא עד שהוצרכו רז"ל לומר במרגלים שנאמר בהם כלם אנשים כי צדיקים היו באותה שעה וזה החלצו מאתכם אנשים שהם בעלי זכיות. ומה תרויחו בזה הלא הוא שבהיותם כך אינם הולכים להלחם באופן שיהיה אפשר ימותו גם מהם כי אם לצבא כלומר שאין הליכתם רק לצבא והוא הצדיק נקרא איש חיל והצדקת אשת חיל וביארנו במקומו כי אחר שכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך מי שיש לו זכיות רבות יש לו חיל מלאכים הולכים לפניו ובהיות הליכתם למצוה גדולה כזאת ודאי שמקדימים להם ונעשים צבא לעזרת ה' בגבורים וזהו אומרו אנשים לצבא שלא יצטרכו להלחם רק ילכו לצבא שכבר הוא לפניהם כי הצבא ההוא יעשו המלחמה. וזה יורה הלשון כי מאומרו אנשים לצבא יורה שהצבא אינם אנשים ואמר שלא יצטרכו להלחם כי אם מיד שיהיו על מדין וה' ילחם לכם וזהו לתת נקמת ה' במדין כי הוא יתברך ינקם מהם ועל הדרך שכתבנו למעלה על אומרו לתת נקמת ה' במדין וגם הוא עולה ע"פ דרך זה לומר ויהיו על מדין לומר כי תהיה הוויתם על מדין כי מן השמים ינתנו מדין תחתיהם והטעם למה שתהיה כוונתכם לתת נקמת ה' במדין שהוא על דבר כבוד שמו ולא על הנוגע אל ישראל כמדובר. ואמר שעי"כ לא נאמר אלף ממטה כי אלף למטה לומר כי היו אלף צדיקים נבחרים אלף מכל מטה באופן שהם העיקר והם למטה להועיל ולהושיע למטה. לא שהמטה הוא להם שזכות המטה יציל לאלף. ואמר עוד לכל מטות ישראל תשלחו לצבא כי מהראוי היה יאמר מכל מטות ישראל אך הוא לומר אשר כתבנו למעלה כי רצה משה לזכות את ישראל שיהיו משלחים המטות את שלוחיהם באופן יהיה להם חלק טוב במצות כי שלוחו של אדם כמותו ובלכת אלף למטה יחשב להם כאלו גם כל המטות הנשארים הולכים גם הם. וזהו אומרו לכל מטות ישראל תשלחו לצבא בשביל כל מטות שיהיה כאלו כלם הולכים כי שלוחו של אדם כמותו או על דרך האמור שיהיו אנשים מועילים לכל מטות ישראל תשלחו לצבא של ההולכים שצבאם קדם לפניהם כמדובר: