תורת משה - אלשיך, במדבר ו:ח

1כל ימי נזרו וכו' וכי ימות וכו'. הנה ארז"ל באומר אשר חטא על הנפש ק"ו ומה זה שלא פירש אלא מן היין נקרא חוטא על הנפש השרוי בתענית מכל מאכל על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא והלא יקשה כי לא על מי שקיים נזירותו הכתוב מדבר כי אם על מי שנטמא בימי נזרו והנה אין ספק שהכריחם לזה מה שלא נאמר וכפר עליו על אשר נטמא אך באומרו חטא על הנפש יורה שעינה את עצמו אך עדיין קשה שאם כן הנזיר יקרא חוטא ואדרבה קדוש קראו ה' באופן שאין הכפרה רק על מי שנטמא אמנם לזה נשים לב אל אומרו כל ימי נזרו קדוש הוא שהרי נאמר למעלה.

2ועוד אומרו והימים הראשונים יפלו איך תצדק הנפילה בימים אמנם הנה אין ספק כי מה שברא הוא ית' פירות וטובות מעדני עולמו היה ליהנות בני אדם אך להשב נפש ולא למותרות כי הלא גם היין משמח אלהים ואנשים קראו הכתוב וכל נפש איש כי תאוה טוב בעיני ה' לבלתי סגפה ולמונעה לגמרי ממנה כי הוא עינוי נפש בצד מה אך אם לכפרת עון יתענה איש מכל מאכל ואותו העינוי הוא צריך אליו לכפרת נפשו ומתענה בתשובה שלימה הנה אין ספק כי לא יחשוב ה' לו עון מה שמענה כי הלא בערך מה ששב מאשמותיו ומתכפרים לו מיעוט חלבו ודמו קרבן לה' יחשב לו ועל הדרך הזה בנדר כי מה שמענה נפשו מן היין בערך מה שמקדש עצמו לעבודת קונו וקונה נזר אלהיו על ראשו לקדושה יחשב לו ענויו אך אין זה רק במי שמשמר נזירותו בקדושה עד מלאת ימי נזרו אך אשר לא נשמר ונטמא וביטל ספירת ימי נזרו אומר הוא יתב' חבל על הימים שפירשת מן היין שהתענית לבלתי הועיל ועל כן יביא שתי תורים וכו' אחד לחטאת על שגגת טומאתו ואחד לעולה לכפר על אשר חטא על הנפש כי העולה באה על הרהור הלב ואלו היו הרהור נקי וטהור תמיד ולא היה מסיח דעתו מהזהר מן הטומאה לא היה נארע לו כי היה הוא ית' מרחיקו מן החטא כי גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא על יד היותו מסיח דעתו נמצא חוטא על הנפש שענה את עצמו מן היין חנם וזה הוא ענין הק"ו ומה זה שלא פירש אלא מן היין כלומר שנתענה לבלי צורך נקרא חוטא מי שפירש עצמו מכל דבר כלומר והוא לבלי צורך שהוא איש חסיד משולל עון למרק או שאינו שב בתשובה על אשמותיו בתעניתו פתח חרצובות רשע וכו' באופן שאינו מתענה להועיל איש כזה חוטא על הנפש יקרא וע"כ למד מהנטמא בימי נזרו למה שהוא בענין כיוצא בו כמדובר והנה עדיין היה מקום לומר למה יתייחס לבלתי מועיל אשר ימות מת עליו בפתע פתאום והלא לא יבצר שנהג כמה ימים בקדושת נזירות ויצא הפסדו שפירש מן היין בשכר מה שנהג נזירות באותן הימים ע"כ הקדים ואמר כל ימי נזרו קדוש וכו' ואמר אח"כ והימים הראשונים יפלו וכו'. ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בספר הזוהר האומרים על פסוק ויקרבו ימי יעקב ויקרבו ימי דוד כי כל הימים אשר יעסוק האדם בהם בתורה ובמעשים טובים כל אותן הימים חיים וקיימים לעולם כי יקנו קדושה רבה מאד ויקרבו ויאתיון בקרוב איש להשתחוות לקונו בעת סילוקו. ונבא אל הענין כי הנה אם כל יום ויום מהימים אשר הנזיר מונה נזירותו בקדושה אשר אין ספק שקונים הויית קדושה אם גם כשנטמא באמצע הימים הראשונים עומדין בקדושתו אשר קנו בנזירות אשר נהג בהם טרם יטמא לא היה נחשב לחוטא על הנפש מה שהתענה מן היין בימים ההם ומצוה תחשב לו אך הענין הוא כי נהרס בניינם מתבטלת הויית קדושתם אשר קנו על יד הטומאה הזאת וז"א כל ימי נזרו קדוש הוא לה' כלומר כל הימים כאחד הם קדושה אחת ועל כן כי ימות מת עליו כו' לא תאמר אם מנה ט"ו ימים טרם יטמא יטהר וימנה ט"ו ימים אחרים וישלים נזירותו כי לא כן הוא רק והזיר לה' את ימי נזרו מחדש ולא יצטרפו ט"ו ימים עם הט"ו שקדמו והטעם כי הימים הראשונים יפלו כלומר מה שעלו במעלה בימי ספירת הנזירות טרם יטמא כדרך כל הימים שנעשה בהם תורה ומצות אין אותה המעלה קיימת להם כי אם יפלו ממעמדם ויהרסו מבניינם כי לא תתקיים מעלתם רק בהמנות כולם בקדושה ובטהרה אך עתה יפלו מקודם ועל כן לא יפלא מה שחוטא על הנפש יקרא על שהתענה מן היין כיון שלא שמר עצמו וההיקש במתענה מכל דבר על הדרך הזה כמדובר: