ב"ח, חושן משפט רח:א

1מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות. פירוש דהשתא לוקח נותן ריבית. או שפסק קודם שיצא השער ולא הוה ליה למוכר פירות אלו שמכר לו כגון שמכר לו מאה מדות וקיבל דמי כל הק' מדות להעמיד הפירות בידו לאחר ששה חדשים ולא הוה ליה אלא חמשים מדות דהשתא המוכר נותן ריבית בשביל שמקדים לו המעות ואין צריך לומר אם לא היה למוכר פירות כלל: ומ"ש ונתקיים בקנין. קאי אהיכא שפסק קודם שיצא השער וכו' אבל ברישא שהוסיף הלוקח בשיווי המקח בשביל המתנת המעות א"צ קנין אחר שכבר קנה הפירות כשמשכם לרשותו וכן מ"ש המקח קיים ויתן כשער של היתר קאי אהיכא שפסק קודם שיצא השער וכו' דכיון דהלוקח לא קיבל הפירות עדיין מיד המוכר מצי אמר אני לא אתן לך הפירות אלא כשער ההיתר דהיינו כשער של עכשיו שהוא ביוקר והיינו דמסיק דאין אחד מהם יכול לחזור וכו' והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר כלומר דאע"ג דבזבינא אין שם אלא אבק ריבית מדרבנן אין מוציאין אותו מיד המוכר לכתחלה וכן ברישא כשהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות אין מוציאין מיד הלוקח לכתחלה אע"ג שאינו אלא אבק ריבית מיהו ודאי בין ברישא אם כבר קיבל המוכר מיד הלוקח המעות ובין בסיפא כשקיבל הלוקח כבר הפירות מיד המוכר אין מוציאין הריבית מידם דאבק ריבית אין יוצאה בדיינין ורבינו קיצר כאן בדין זה שכבר מבואר בי"ד סימן קע"ג קע"ד קע"ה ודין זה שכתב רבינו כתבו הרא"ש בפרק איזהו נשך בשם רבי' האי אלא שכתב לשם ונתקיים המקח בקניין ולא נתייקר השער וכו' ונראה דט"ס הוא וצ"ל אפילו נתייקר השער וק"ל. שוב מצאתי כן בספר בדק הבית וז"ל ואפשר שתיבת ולא הוא שיבוש וצריך להגיה ולכתוב ונתייקר השער דמש"ה מערער המוכר לומר שהוא ריבית דאילו לא נתייקר השער לא היה מערער שהרי אין כאן ריבית עכ"ל. כתב ב"י ע"ש תלמידי הרשב"א דהמקח שנעשה באיסור קיים בין על הלוקח בין על מוכר ומיהו הלוקח ודאי יכול לחזור בו שלא ליתן בהן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו עכ"ל וכך פסק בש"ע ורצונו לומר דאע"פ דאין אחד מהם יכול לחזור בו היינו דצריך לשלם כפי השער שיצא לאחר שפסקו ביניהם ואין הלוקח יכול לומר אינני משלם אלא כפי הפסיקה שהיה קודם שיצא השער שהיה בזול יותר אבל אם המוכר אינו רוצה למכור אלא כפי השער היוקר שיהיה בזמן ו' חדשים שקבע עמו שיעמיד לו הפירות באותו הזמן ודאי יכול לחזור בו הלוקח שהרי לא לכך ירד וכו' והב"י הבין דרצונו לומר שהלוקח יכול לחזור בו לגמרי וכתב עוד שדברי הרא"ש אפשר לפרש כן אבל רבינו כתב דאין אחד מהם יכול לומר דהמקח בטל עכ"ל וכי ניים מר אמר להדא מילתא שהרי גם תלמידי הרשב"א כתבו כמו רבינו דהמקח קיים בין על הלוקח בין על מוכר וכו' אלא ודאי כדפי' כך הוא האמת ואין מי שחולק עליהם והכי נקטינן דנותן לו כשער ההיתר דהיינו השער שיצא מיד לאחר הפסיקה לא כפי שפסק עמו בזול יותר קודם שיצא השער וגם אין המוכר יכול לשלם לו כשער היוקר שיהא בשעה שיעמיד לו הפירות לאחר ששה חדשים וכיוצא ונראה שגם הב"י חזר בו בש"ע ושארי ליה מאריה למהרו"ך במה שכתב כאן דברים שלא במשפט. כתב בהגהת מרדכי סוף פ"ג דשבועות פסק הר"י בר' פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות (פ' האשה שנפלו דף פ"א) כיון דאמור רבנן לא לזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה (דף ו') אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני והתם מייתי פירכי טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל והב"י כתב עליו וממה שנתבאר בסמוך דמקח שנעשה באיסור המקח קיים נדחו דברים הללו עכ"ל גם ממ"ש התוס' בפ"ק דתמורה משמע דלא ס"ל הכי שהרי אהא דקאמר תלמודא סתם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכו' כתבו התוס' וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושיה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא הוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני עכ"ל אלמא דס"ל דלרבא דוקא כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וה"ה נמי כל היכא דאמור רבנן לא תזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני אבל איסור שהוא גרם לעצמו ע"י שישבע מדעתו שלא על פי ב"ד שהשביעוהו בהא מודה רבא דאי עבר ועבד מהני ולמעשה נראה ודאי דבפלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק ובש"ע כתב הרב בהגהתו כאן כמ"ש ב"י ודלא כהגהות מרדכי ובי"ד סימן ר"ל כתב דברי המרדכי בלשון יש אומרים וכו'. נראה דלדעתו אינה הלכה פסוקה אלא דיש לחוש לה שלא להוציא מיד המוחזק והכי נקטינן ובין שהמוכר מוחזק במקח דקנו מיניה בלחוד ועדיין המקח ברשותו ובין שהלוקח והמקבל מוחזק שמשכו כבר לרשותו אמרינן לעולם המע"ה כנ"ל ודלא כמ"ש מהרו"ך לדחות דברי התוס' בדברים שאין בהם ממש: