ברטנורא על משנה חגיגה ג:א

1חומר בקודש. שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים:

2אבל לא לקודש. דאמרינן כובדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, חוצץ בפני הטומאה. (צ״ל בפני המים, וכן הוא ברש״י בגמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:

3אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובית צביטתו. כל תשמיש ותשמיש שבו, חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה. ובטומאות דרבנן קאמר, שאם נטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא בית צביטתו, ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופי׳ בית הצביטה, בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי. (רות ב׳:י״ד). ואית דגרסי בית הצביעה, לשון אצבע, שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה, כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי:

4אבל לא לקודש. שאם נטמא אחד מהם בטומאות דרבנן, כולו טמא לקודש:

5הנושא את המדרס. מנעל של זב:

6נושא את התרומה. אם ירצה, בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה:

7אבל לא את הקודש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיה מדרס הזב ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקודש. באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקודש. ולפי שמעשה שהיה בקודש היה, לפיכך לא גזרו אלא בקודש ולא בתרומה:

8לא כמדת הקודש. בחציצת טבילותיו, מדת התרומה:

9שבקודש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה:

10ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה, דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:

11ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח״כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום: