ברטנורא על משנה חגיגה ג:ב

1כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר, ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שהם ראויין לקבל טומאה. אעפ״כ צריכין טבילה לקודש. חיישינן שמא נתז רוק מפי עם הארץ על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואע״פ שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה, שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא, דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים:

2הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן, הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן, דכתיב (במדבר ז׳) כף אחת עשרה זהב, הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

3אבל לא לתרומה. אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה, והשאר טהורות:

4הרביעי בקודש פסול. ואינו פוסל:

5אם נטמאת אחת מידיו. בטומאות דרבנן, כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן, שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף:

6ובקודש מטביל את שתיהן. והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחרת טמאה עד שתגע בה: