ברטנורא על משנה כלים טו:ו

1נבלי השרה. נבלים שמשוררים בהם. לשון נבל וכנור:

2טמאין. שהנבלים והכנורות חלולים הם ומנוקבים לצד הנימין להשמיע קול הנגון, ודרך המנגנים להניח בתוכן המעות שמקב. צין מבני אדם הבאים לשמוע, והוי ליה מיטלטל מלא וריקן:

3נבלי בני לוי. המנגנים על הדוכן:

4טהורין. שאינן עשויין לתת בתוכן מעות, ואין עשויין לקבל:

5כל המשקין טמאין. כל אחד משבעה משקין. שהן, מים יין שמן דבש חלב דם טל, מקבלין טומאה, ומכשירין הזרעים לקבל טומאה:

6ומשקה בית מטבחיא. המים והדם שבבית המטבחים שבעזרה:

7טהורין. שהם אינם מקבלין טומאה, ולא מכשירין האוכלים לקבל טומאה:

8כל הספרים מטמאין את הידים. לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל ס״ת, דאמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקאתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים שהיו מצויין אצל האוכלים היו מפסידים אותן, גזרו שיהיו הספרים כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגען, וגזרו עוד שהידים הנוגעות בספרים יהיו שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:

9מספר העזרה. ספר תורה שכהן גדול קורא בו בעזרת נשים ביום הכיפורים. דליכא למיחש שמא ישימו אוכלים של תרומה אצלו, מפני מוראו וחשיבותו:

10מרכוף. סוס של עץ שעושים הליצנים לרכוב עליו לצחק בו:

11הבטנון. כלי נגון גדול, שהמנגן בו סומכו על בטנו. וקורים לו בלע״ז ציטר״א:

12הנקטמון. מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל של עץ שעושה מי שנחתכה רגלו:

13והארוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחין על פיו עור דק, ומכין עליו במקל ומוציא קול צלול. ובלע״ז טמבור״ו:

14טמא מושב. אם ישב עליו זב וזבה נדה ויולדת, נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים. דכלי המיוחד לישיבה הוא:

15שהאליית. כלומר המקוננת ומיללת יושבת עליו, לפי שרגילין לספוד ולקונן ע״י נגון של אותו כלי. וכן המנהג היום בארצות הישמעאלים:

16אליית. לשון אלי כבתולה חגורת שק (יואל א׳:ח׳). ואין הלכה כר׳ יהודה:

17מצודת החולדה טמאה. שיש עליה צורת כלי. משא״כ למצודת עכבר: