ברטנורא על משנה כריתות ה:א

1דם שחיטה. בין בבהמה בין בחיה בין בעופות, בין דם נחירה בין דם עיקור שנעקרו הסימנים, וכן דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו, כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי, יצא ראשון שבתחילת ההקזה, ואחרון לאחר שכלה הדם ונתמעט, שהוא שותת בסמוך ואינו מקלח מרחוק שאין זה דם הנפש:

2חייבים עליו. אם אכל ממנו כזית חייב כרת:

3דם הלב. דם הנבלע בבשר הלב, והוי כשאר דם האברים שהוא בלאו, ואין חייבין עליו כרת. אבל דם הנמצא בחלל הלב, מבית השחיטה הוא בא, שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית השחיטה בחלל הלב, וחייבים עליו כרת אם יש בו כזית:

4דם ביצים. אית דמפרשי דם שבביצי הזכר בשור איל ותיש. ולי נראה, דם הנמצא בביצת תרנגולת:

5ודם התמצית. שמתמצה ונסחט ושותת כשיוצא. לשון ונמצה דמו (ויקרא א׳):

6אין חייבים עליו כרת. שאין כרת אלא בדם הנפש. דכתיב (שם י״ז) כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת. ופסק ההלכה, דדם הטחול והלב והכליות ודם התמצית הרי אלו באזהרה וכל דם לא תאכלו, ולוקין עליהם ואין בהם משום כרת. ודם הנמצא בביצים, אסור מדברי סופרים. ודם שרצים, אם אכלו ממנו כזית לוקה משום אוכל שרץ, ולא משום אוכל דם. ודם דגים וחגבים טהורים, מותר לכתחילה, אבל צריך שיהיה בדם דגים, קשקשים, שיוכיח עליו שהוא דם דגים, מפני מראית העין. ודם האדם, אסור מדברי סופרים כשפירש מן האדם, ואין לוקין עליו: