ברטנורא על משנה נדה ז:ה

1נאמנים לומר קברנו. דטומאת מת מידי דאורייתא היא. וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה, דליכא למיחש שמא תרומה טמאה היא. ובלאו הכי אין נאמנין, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, ולא אכפת להם אם אנו חוטאין על פיהם:

2אם בכרה. והוא שראינוהו עובד וגוזז בו. דאי לאו דידע דלאו בכור הוא, לא עבר אדאורייתא, דכתיב (דברים ט״ו:י״ט) לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך:

3נאמנים על ציון קברות. לציין. מקום הקבר. וסומכין עליהן. ואע״ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא, זהירין ביה. דכתיב (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון:

4לא על הסככות. אילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת האהלות ואין ידוע איזה הוא, ובא כותי והעיד על אחד שזה טהור, אינו נאמן, לפי שאינו חש על הספק:

5ולא על הפרעות. אבנים גדולות בולטות מן הגדר, וקבר תחת אחת מהן ואין אנו יודעים תחת איזו מהן, ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות:

6אינו נאמן. משום דלספיקא לא חייש:

7בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר. וכל מאה אמה של סביבות הקבר אוקמינהו רבנן בחזקת טומאה, שמא גלגלה המחרישה והוליכה עצם כשעורה מן המת. ופרס, לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:

8זה הכלל. לאתויי תחומים ויין נסך. שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת, דתחומין דרבנן, וכותים לא סבירא להו. וכן אין נאמנים על יין נסך, לפי שאין נזהרים ממגע נכרי. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בדורות הראשונים, אבל בזמן הזה, הן כנכרים לכל דבריהם: