ברטנורא על התורה, ויקרא א:ב

1אדם כי יקריב כשיקריב בקרבנות נדבה דברה ענין אדם למה נאמ' מה אדם הראשון וכו' נראה שלכך פי' כי יקריב קודם שפירש אדם משום שאם הייתי יכול לפרש דמיירי בקרבנות חובה הייתי אומ' דנקט אדם לשון פחיתות שהוא נגזר מן האדמה כי מצד חומרו הוא חוטא כמו ויראו בני האלהים את בנות האדם וכמו גם בני אדם גם בני איש אבל כשאנו מפרשים שבקרבנות נדבה דבר העניין אינו יכול לפרש כן לכך פי' מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל וכולי:

2מכם להוציא את המשומדין ולא קאמר להוציא את הגוים משום דכתי' בפרשת אמור איש איש דדרשינן מיניה לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל לכך לא מיעט אלא מן המשומדין. מהר"ר:

3הבהמה יכול אף חיה בכלל וכו' מן הבהמה ולא הבהמה וכו' נראה דלכך פי' הבהמה קודם שיפרש מן משום דאי לאו דממעטינן את החיה מקרא דבקר וצאן הייתי ממעטו ממלת מן מהר"ר. וקשה על מה שאמר להוציא את הרובע והנרבע שהרי אף להדיוט אסור ומי איכא מידי להדיוט אסור ולגבוה שרי ואמאי אצטריך קרא למעוטי י"ל דמיירי קודם גמר דין דאז להדיוט שרי ולגבוה אסור:

4מן הצאן להוציא את הנוגח שהמית ע"פ עד אחד וע"פ הבעלים וכו' לכך פי' רש"י ע"פ עד אחד שאם ע"פ שני עדים היה נסקל והיה אסור אפי' להדיוט כדדרשינן ממשמע שנאמרי סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל ולא יאכל אלא לומר שאם שחטו משנגמר דינו אסור באכילה. אמנם צריך לישב אמאי לא נקט ע"פ שרי עדים וקודם שנגמר דינו הקדישו דלהדיוט שרי דקמ"ל דלגבוה אסור ואע"ג דתנן עד שלא נגמר דינו הקדישו מוקדש הא על כרחך לאו למימרא שיהא מותר למזבח גרע מעל פי עד אחד רק ר"ל לבדק הבית. וי"ל דע"פ שני עדים הוה נפקא לן דפסול לגבוה מק"ו דבעל מום ומה בעל מום דלעולם אינו נאסר להדיוט פסול לגבוה נוגח ע"פ עדים דכשנגמר דינו אסור להדיוט אינו דין שיהא אסור לגבוה קודם שנגמר דינו. ואם תאמר מה לבעל מום שכן מומו נכר תאמר בנוגח שאין מומו נכר שלא יהיה פסול רובע ונרבע יוכיחו שאין מומן ניכר ואפי' הכי פסילי כדשמעינן לעיל ממן הבהמה למעוטי רובע ונרבע ועל כרחך מיירי בשלא נגמר דינו דאי לאחר כך אפילו להדיוט אסור וכדכתיבנא לעיל אף אני אביא נוגח עד שלא יגמר דינו שאעפ"י שמותר להדיוט אסור לגבוה. וכי תאמר מה לרובע ונרבע שכן נעבדה בהן עברה תאמר בנוגח שלא נעבדה בהן עברה בעל מום יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן באעפ"י שמותרין להדיוט אסורין לגבוה אף אני אביא נוגח עד שלא נגמר דינו שאעפ"י שמותר להדיוט אסור לגבוה. וא"כ ייתיר ליה ומן הצאן להוציא את הנוגח ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים ולכך פי' רש"י דבר זה על המגח ולא על הרובע והנרבע משום דהתם אצטריך לעל פי עדים כדאמרינן והשתא קשה מנא תיתי לן לפסול רובע ונרבע ע"פ עד אחד וע"פ הבעלים. וי"ל דילפינן ליה מק"ו דנוגח שלא נעבדה בו עברה והשתא ילפי' מהדדי. ומה שאמ' כשהוא אומר למטה מן הבקר להוציא את הטרפה קשה אמאי אצטריך הא אפי' להדיוט אסור. י"ל כדאמרינן במסכת בכורות דמוקי לה היכא דהיה לה שעת הכושר להדיוט כגון שהית' כשרה ונטרפה דסלקא דעתך אמינא נשתרי לגבוה קמ"ל דאסור. מהר"ר:

5קרבנכם מלמד שהיא באה בנדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבא' מן המותרות. פי' שהיא באה כשאין מה להקריב על המזבח מן המותרות פי' מי שהפריש מעות לעולתו או לחטאתו או לאשמו או לשאר קרבנותיו וקנה קרבנותיו והותירו אותן המעות משליך אותן בקופות שהיו בלשכה ומאותן המעות היו קונין עולת קיץ. וי"ג תיבות היו שם כדאיתא במסכת שקלים כך פי' מהר"ר. ואחרים פרשו מן המותרות ממה שנשאר ממעות תרומת מחצית השקל של שנה שעברה שבכל ר"ח ניסן מתחילין להקריב קרבנות צבור מתרומה חדשה כדדרשינן מקרא דזאת עולת חודש בחדשו חדש והביא קרבן מתרומה חדשה ומה שנשאר אז מתרומה ישנה קונין מהן עולת לקיץ המזבח ופי' קיץ כמו הלחם והקיץ לאכול לנערים שהוא לשון פרי כי כמו שהפרי נאכל בגמר הסעודה כך זה נעשה בגמר הקרבנות כלן: