בית יוסף, חושן משפט קפג:ו
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 183:6
Open in the reader →1נתן לו מעות לקנות לו חטים כו' בהגוזל קמא (ד' קב:) גמרא נתן צמר לצבע וכו' תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן ל"ק הא רבי מאיר הא רבי יהודה הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא ר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא רבי מאיר כאן לאכילה כאן לסחורה. וכתב הרא"ש כיון דקיי"ל כרבי יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם למחצית שכר נתן לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל. וכתוב בהג"א בהגוזל עצים מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות סחורה פלונית והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שינה שדן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוין ויתיישב לפי דברי רבינו שאומר דלמפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע כמו הכא שאמר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן ואבא מורי אומר דאין אדם משים עצמו רשע כלל והכא חשום הכי נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתרא עבד עכ"ל. וכתב המרדכי שכן פירש ר"י והא לא דמיא לפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה אם הכל לבעל המעות או יחלוקו דפרק אלמנה ניזונת (כתובות צח:) דהא שינה לגמרי בשליחותו עכ"ל: (ב"ה) וסברא זו היא ע"פ הוראת קצת המורים שכתב רבינו בסימן זה בשם הרמב"ם ולא קיי"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם שחלק עליהם: והעיטור כתב בשלישות ממון דהרי"ף מפרש לסחורה דקתני למחצית שכר ולא נהירא מדקתני לשלוחו שליחות הוא ולא שותפות ותו לא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ותו מדקתני אימור דשמעת לר"מ וכו' משמע הא מידי דלא חזי לגופיה מיתרצא מתניתין הא ר"מ הא רבי יהודה אלמא אע"ג דלאו למחצית שכר הוא דומיא דאומן השכר לאמצע עכ"ל. וכתב עוד שם לקמן ומסתברא למחצית שכר לא איירי תנא כלל ובשליחות לסחורה לא פליגי דאי יהבינהו ניהליה לחצאין ולא אשכח חטים וזבן שעורים כיון דאילו אהדר לזוזי לא הוה בהו רווחא השתא דאפקינהו בשעורים וארווח ביה הו"ל כדבר שיש לו קצבה וחולקין כי פליגי לאכילה לר"מ קני להו בשינוי והותירו לאמצע וקיי"ל כרבי יהודה דאפילו שליחות לאכילה הותירו לאמצע ולא אמרינן הותירו לבעל מעות אלא היכא דלא שינה כגון חטים בחטים ובהוסיפו אחת יתירה בדבר שאין לו קצבה ובעל מתיבות משמע דס"ל האי סברא והכין כתב הנותן מעות לשלוחו וכו' ל"ק כאן לאכילה כאן לסחורה אבל חטי בחטי הכל לבעל המעות. ירושלמי אמר רבי דוסא כשקיים שליחותו נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאה הנאה על ידו חולק עמו עכ"ל. וכן כתב נימוקי יוסף בשם הרא"ה. והרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין כתב כדברי הרי"ף והרא"ש. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ומשמע מדברי המרדכי האי ברייתא שאם שינה לפי שסובר שיש יותר ריוח בסחורה זו ממה שיש בסחורה שאמר לו המשלח לא נחשב גזלן דאם היה נחשב גזלן לא היה אומר הותירו לאמצע: (ב"ה) ולטעמיה אזיל דס"ל כסברת קצת המורים שכתב רבינו והרמב"ם ולא קיי"ל הכי כמ"ש בסמוך: כתוב במישרים נ"ל ח"א כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פלוני ושינה והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו ומודיעין אותו אם יכולים להודיעו כמו שכתבתי בדיני גביית חוב עכ"ל: כתב במרדכי פרק החובל ראובן הלוה י' ליטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר זמן אמר ראובן לשמעון יהיו למחצית שכר ובכך נתעסק שמעון בהם ונאנסו שמעון חייב באונסין כבתחילה וכבר כתבתי זה בסימן קע"ו: השולח מעות ביד חבירו וכשתבעם ממנו אמר הלוויתים לעכו"ם מפני אחריות הדרך לריוח וריוח הנוגע לחלקך אתן לך ואח"כ אינו רוצה לתת לו ריוח וכן הנותן מעות לחבירו לקנות מהם דבר להרויח ואחר כך אמר לא הרוחתי אלא לעצמי או שנתנם לו בפקדון והלך והרויח בהם ובעל המעות תובע שיתן לו הריוח הכל באורך במרדכי פרק הגוזל עצים ובהגהותיו פרק הנזכר (ג):