בית יוסף, חושן משפט קפג:ח
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 183:8
Open in the reader →1היה השער ידוע וקצוב וכו' פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צח.) תנן היתה כתובתה ר' ומכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה בר' נתקבלה כתובתה ובגמרא (שם) מ"ש שוה ר' בק' דאמרי לה את הפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארוחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הכל. לבעל המעות והתניא ר' יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא ל"ק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. ופירש"י כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי: הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות: דתניא. דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ומסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לרבי יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן ר' במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר: שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל המעות ניתנה: דבר שאין לו קצבה. כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר עכ"ל. והרי"ף כתב ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. וכתב הר"ן דמשמע מלשזנו בדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. אבל לדעת רש"י שהטעם שחולקין הוא משום דמספקא לן אם נתנה לשליח או אם נתנה לבעל הבית אם נתן המוכר לשליח בפירוש הוי לשליח. והרא"ש כתב כלשון הרי"ף וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון . וכתבו התוס' והמרדכי נראה לר"ת דבמתני' מודה בין רבי יהודה בין ר' יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפליגו אלא בכה"ג שנותן לו מחמת תוספת דקא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כגון משנתינו שוה מנה בר' אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות והאריכו התוס' והמרדכי שם להוכיח כן. וכתבו התוס' והמרדכי והרא"ש והגהות בפ"ה מהל' שלוחין ששאל ה"ר יעקב ישראל את ר"ת על ראובן ששלח את שמעון לקבל מעות מן העכו"ם ונתן לו יותר המותר למי והשיב דחולקין דמעות הוי כדבר שיש לו קצבה וחולקין משום דע"י מעות ב"ה נשתכר יהיב ליה פלגא וה"ה נמי גבי חשבון ושוב חזר בו ואמר דבין שע"י המקח בין במנין הכל לבעל המעות כמתני' ולא דמי להוסיפו לו אחד כו' ור"י אומר דהכל לשליח שהרי אם מחל לו העכו"ם מה טיבו של ב"ה בזה ואפי' חולקין לא שייך למימר ולא דמי להא דאמרינן הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות על מקח זה אבל הכא שהעכו"ם ידע בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו היתרון תדע דאילו היה רוצה אומר לעכו"ם טעית בחשבון ומחזיר לו המותר דתימה הוא לומר שלא היה יכול להחזירלו וכתב הרא"ש על דברי ר"י וכ"נ עיקר וכתבו המרדכי והגהות עוד טעם אחר לדברי ר"י והוא שאם העכו"ם היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל לפיכך הכל לשליח וכתבו עוד שכדברי ר"י פסק רשב"ם לפני רש"י זקינו ומדברי רבינו ירוחם בנכ"ב נראה שגם הוא סובר כהרא"ש ובנכ"ח לא כתב אלא דברי ר"ת והעיטור כתב כדברי ר"ת דקודם חזרה. וכתבו הגהות בפרק הנזכר ומיהו נראה שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו"ם והעכו"ם לא רצה לקבל אלא מנה וכסבור ששילם הכל דאז ודאי המעות כל שעה הן ברשות המשלח ולא יכול חבירו לזכות בהם במעות חבירו והוי כמו קיבל העכו"ם חצי החוב ולא רצה לקבל אלא חציו כך מצאתי כתוב בשם ה"ר אליהו בה"ר מנחם עכ"ל ובסמוך כתב רבינו דין זה. וכתב עוד המרדכי ובשם ריב"א מצאתי נתכוין השליח לזכות הכל לשליח אבל אם לא הכיר ונתנם לבע"ה הכל לבע"ה וכתב עוד דבתשובת רב צמח איתא שהעושה סחורה עם עכו"ם ובא חבירו וסייעו בין בשכר בין בחנם במדה או במשקל או במנין חולקין משום דאלמלא מעותיו של זה וסיוע של זה לא היה שם אותו ריוח הילכך חולקין ונ"ל שאפי' לדעת הרי"ף שהטעם שחולקין הוא משום דבאה לו הנאה על ידי בעל הבית איפשר דאיתנהו לדברי ר"י שהיתרון דבר בפני עצמו הוא ואם מחל לו העכו"ם מה טיבו של בעל הבית בזה: כתב הרשב"א בסימן תרע"א שאלת ראובן מסר לשמעון מעות להלוותם לעכו"ם בריבית על מנת שיחלוק עמו בריוח לשליש ולרביע וכשפרע אחד מן העכו"ם הלווים לשמעון נתן לו עשרה דינרים יותר. תשובה מסתברא שהכל לשמעון המתעסק דהו"ל כאותה שאמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סג:) האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא כולי ואף בעכו"ם איפשר לומר טענה זו אפילו בכדי שאין הדעת טועה כל שכן כאן שהוא בכדי שהדעת טועה ושמא למחר ירגיש העכו"ם ויתבע ממנו ויתחייב להחזיר לו ואינו דומה לאותה דפרק אלמנה ניזונת הוסיפו לו אחד וכולי ואסיקנא דבר שיש לו קצבה חולקין דהתם שאני שהוסיף לו מדעתו ולפיכך בדבר שיש לו קצבה חולקין שמן הדין היה הכל לשליח אלא שמפני שבאה לו הנאה ע"י בעל המעות חולק עמו ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות משום דאוזולי מוזיל גביה בממכרו אבל כאן הכל לשליח כמו שאמרנו עכ"ל ועיין במ"ש רבינו בסוף סימן זה: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרשב"א והרא"ש מסכימים לדבריו הכי נקטינן: כתוב בתשובות מיי' דספר קנין סימן כ"ב מי שקנה סחורה וקרא לחבירו לסייעו במדה במשקל ובמנין וזה המסייע הטעה את המוכר ולקח יותר שפסק הלכה שחולקין הוא והקונה : [%ה] כתוב בתשובת הרמב"ן סימן ס' אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס לפרוע את העכו"ם ממה שיגבה והעכו"ם ההנהו משלו במעות והקהל אומרים לראובן מה שנתן לך העכו"ם קנינו וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסיבתכם אלא שההניתי אותו מסתברא שהדין עם ראובן ואע"ג דאסיקנא בפרק אלמנה דבר שיש בו קצבה חולקין כבר פירש רבינו האי שהטעם לפי שכל שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח מרצון נפשו הוסיף וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח או י"ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ של בעל המעות הוא ומש"ה חולקין עכ"ל ומכאן שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון הכל לשליח ורש"י פי' טעם דמתנה הויא וי"ל לשליח ניתנה או לב"ה ניתנה ולפיכך חולקין ולפי פירוש זה בנדון שלפנינו מי שנותן בפירוש לשליח הכל לשליח ובה"ע כתב הטעם לפי שבאה לשליח הנאה ע"י ב"ה ואפ"ה בכאן הכל לשליח כיון שהוא טוען שהוא ההנה לעכו"ם ושהוא נתן לו בפירוש ולא לצבור ועוד שטעם הגאון ורש"י יפה עכ"ל: [%ו] כתב בהגהות מרדכי פי"ב דכתובות מעשה באחד ששלח לחבירו נ' זוז שיפשר עם בעלי חוביו ופשר בכ"ה והשיב רבינו שמחה שהמותר למשלח והאריך בראיות וצריך להתיישב בדבר: