בית יוסף, חושן משפט תכה:ז
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 425:7
Open in the reader →1(י) (יא) (יב) מיני ישראל והם שעובדים לעבודה זרה וכו' עד סוף הסימן. הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח (ה"י - יב) וזה לשונו המינים והם עובדי עבודה זרה או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין והאפיקורוסין והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל מצוה להרגן אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג ואם לא יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו. אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהם אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמוד על דם רעך. במה דברים אמורים בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו עכ"ל. וטעמו מדגרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז כו.) תני רבי אבהו קמי דרבי יוחנן הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך (דברים כב ג) לרבות את המומר ואת אמרת מורידים סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבלות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס מין הוא ופירש רש"י מינים. כומרים לעבודה זרה בין גוים בין ישראלים: לתיאבון. כשאין להם בשר אבל אינו מופקר להיות איסור והיתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור ואם עושין כן זה להכעיס עכ"ל ונ"ל שהיה הרמב"ם גורס בברייתא זו אפיקורוסים במקום מסורות ובפסקי הרא"ש גריס מסורות ואפיקורוסים: וגרסינן תו בגמרא (שם) סבר רב יוסף למימר הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכול למימר ליה קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. ודקדק הרמב"ם לכתוב הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה כלומר דהא דתניא (בירושלמי) בסוף קידושין ובמסכת סופרים (ספט"ו) טוב שבהם הרוג בשעת מלחמה וכמו שכתבו התוספות (ע"ז כו: ד"ה ולא) בשם הירושלמי: ויש לדקדק דרועי בהמה דקה הרי הן מומרים אוכלים נבלות לתיאבון שחמדת הממון גורם להם לרעות בהמותיהם בשדות אחרים ויש לומר דשאני רועים שכל היום תמיד עוברים עבירה מה שאין כן באוכל נבלות לתיאבון שאינו עובר אלא בשעה אחת ביום ואף זה איפשר שאינו בכל יום והכי דייק לישניה שכתב גבי רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם וגבי אוכל נבילות לתיאבון כתב שאינו עומד ברשעו תמיד: