בית יוסף, חושן משפט תכה:ו

1(ב) (ט) הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להרגו. משנה בסוף פרק הנשרפים (סנהדרין פא:) הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי (במדבר כה ו - ח) וכתב הרב המגיד בפרק אין מעמידין (ע"ז לו:) אמרו הלכה למשה מסיני היא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה וכו' ובפרק בן סורר (סנהדרין עד:) גבי קידוש השם אמרו אין פרהסיא בפחות מעשרה בני אדם ישראלים: וכתוב בהשגות במה דברים אמורים שהתרו בו ולא פירש אבל אם לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין ע"כ וכתב הרב המגיד וי"ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בית דין אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומכל מקום יראה לי שמה שאמרו (שם פב:) גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ"ל:

2ומ"ש אבל אם בא לבית דין לישאל אין מורין לו להרגו. מימרא דרבי יוחנן בסוף פרק הנשרפין (פב.):

3ומ"ש ודוקא בשעת מעשה. במימרא הנזכרת:

4ומ"ש ובפרהסיא. נתבאר בסמוך:

5ומ"ש פירש הבועל אין המקנא רשאי להרגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא למקנא אינו נהרג עליו. במימרא הנזכרת:

6ומ"ש הרג אדם אחר למקנא נהרג עליו. זה פשוט ולא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו: